הצמד אמיר ובן (אמיר שדה ובן מאור) פותח את הקיץ בצורה רשמית עם "תל אביב זה אני ואת" בו מארחים את ג'יין בורדו בשיר פופ קליט, מתקתק וקצת קיטשי (זו אינה מילה גסה) כשהחיבור בין דורון טלמון לשניים רוקם ניצוץ כיפי ומהנה שאי אפשר שלא להישבות בקסמו, הן בשל המלודיה והן בשל הטקסט השובב והכל כך תל אביבי.

מארינה מקסימיליאן בבלדה רומנטית, אישית ועוצמתית התפורה היטב לקולה – "בוא אליי", שיר שכתבה והלחינה בעצמה להפקה מוזיקלית של גיא ויהל. השיר מציג את הורסטיליות הווקאלית שלה כזמרת החולשת על שלל סגנונות ובנוי היטב, הן מבחינת הטקסט מלא ההשראה והמטאפורות והן בשל הלחן שמביא את המאזין לקתרזיס עם הגיעו לפזמון, כשהבתים מלטפים רכות ומכינים לרגע השיא. 

מה שאני אוהב במארינה זה שהיא אף פעם לא שרה על רומנטיקה במובן הרגיל של המילה אלא תמיד מנסה להביא את הפן האישי ואת המשמעות והעומק שבטקסטים ולא רק להביא את המיינסטרימיות שבשירים.

עדן חסון שחרר השבוע את "אל תשברי לי את הלב", בלדה חדשה מתוך אלבום שני. הטקסט, הלחן וההפקה הפופית תפורים לקולו של חסון, שממשיך את הנוסחתיות הלהיטית שמאפיינת אותו ואת שיריו. 

השיר לא נושא בשורה חדשה ולא מביא עמו פן חדש ומרענן מצדו של חסון אלא נשמע כמו לא מעט משיריו האחרים (לא שזה רע) ונדמה כי נוח לו במקום הזה כזמר בלדות מיוסרות, אך הייתי רוצה לשמוע אותו גם יוצא מאזור הנוחות ומנסה לאתגר עצמו ואותנו במשהו קצת שונה, פרי עטו.

"כי בלעדיך, בלעדיך, אני חשבתי שלא אשרוד אפילו לשנייה ובלעדיך, בלעדיך, רוח חופשיה נושבת בי בציפייה" שרה ריטה בפזמון החדש – "בלעדיך" שלדעתי הוא אחד השירים הטובים שהוציאה הזמרת בשנים האחרונות. 

אני מודה, על אף היותה של ריטה זמרת אהודה ורוויית קלאסיקות, לא התחברתי לשיריה האחרונים שלא נשמעו לי הולמים אותה או מתאימים לה והשיר הזה בא לי כ"רעם ביום בהיר" וכבש את ליבי מהרגע הראשון הן מבחינת הטקסט המלנכולי והכן והן מבחינת הפזמון שאי אפשר שלא להתמכר אליו. כן ירבו!

מיקי גבריאלוב, שככל אמני ישראל, מצא עצמו צמא להופעות ובמצב העגום בו נמצאת תעשיית המוזיקה, הוציא שיר מיוחד, מבריק ובלתי שגרתי – "קו העוני במאה העשרים ואחת" כשהוא חוזר להיסטוריה הישראלית של העוני והחיים הדלים מהעבר ועד היום, כשכיום, בתקופה של משבר כלכלי לא קל, נראה כי השיר רלוונטי מתמיד.

הלחן הבלתי שגרתי (שלוקח קצת זמן לעכל אותו, בעיני לפחות) והטקסט הביקורתי והמחאתי של גבריאלוב מביא משהו מיוחד ובלתי צפוי שמוכיח את הכישרון הבלתי נלאה של גבריאלוב בלשאת קול של תקופה.

מי שיזכו בקלות בשיר האקטואלי ביותר השבוע עם חברי להקת "טיפקס" שבשיר החדש – "דחלילים" לוקחים אף הם את מושכות הקול החברתי ובשיר נוקב ורציני (עם שיק "טיפקסי" טיפוסי) ולא מפונפן או מתחנף מביעים את רחשי ליבם (ובטוחני שרחשי ליבם של רבים): 

"אז נשלח לתקשורת צבא של מעונבים, את דעתכם יסיחו בזמן שאנחנו לוקחים, ההפסד ייפול על אנשים פשוטים שלא בקומבינה שלנו, אז מה צריך? איש חדשות שמעצים את הפחד, איש ביטחון שמסמן את היעד, איש מנגון שמחסל את הועד ודובר נחמד, איש ציבור שמפעיל את היח"צ, איש פרסום שמשווק את הנחת, פוליטיקאי שמפריד את היחד ומציל את התחת, שלו". כל מילה שאוסיף תהיה מיותרת.

אחרי הפלופ הרציני והמאכזב לטעמי שהוציא עם ליאור נרקיס ("עושים כבוד ללילה"), ברי סחרוף מתעשת וחובר ליונתן רזאל בשיר "זוהר הרקיע" שמקנה אינטרפרטציה פיוטית לברכה הניתנת לילדים בערב יום כיפור. השילוב הקולי בין השניים והעיבוד המיוחד מביא נופך אלמנט ומקורי לשיר המאוד מיוחד הזה.

מיכה שטרית, חובב שיתופי פעולה לא קטן, צירף לשיר "כמה אור" את שמעון בוסקילה כמלחין וכמבצע והשניים יצרו מעין קאנטרי מקומי עם נגיעות פולק-פופ שמציג רומנטיקה קיטשית ועשויה היטב.

לסיום, לורן פלד מצליח לרגש בבלדה רומנטית ומתוקה מדבש בשם "ואוו" שנשמעת כמו הבלדות הרומנטיות של הסבנטיז והאייטיז עם טקסט וביצוע נוגעים. פלד לא הזמר הכי גדול שיש אבל הוא מגיש את השיר בכזו כנות ואמוציות שאי אפשר שלא להתאהב בשיר ולשמוע אותו בלופ שוב ושוב.