כשהוא בשיא הצלחתו בארץ ובעבודתו עם אריק אינשטיין, החליט שלום חנוך לעזוב את הארץ ולנסות ולפתח קריירה בינלאומית בלונדון. שם, בעזרת המפיק של אלטון ג'ון, הקליט את אלבום הבכורה הלועזי – Shalom שאמנם נכשל אך תרם להולדתו של שלום חנוך שכולנו מכירים. חוקר המוזיקה דודי פטימר חוזר לאלבום הנשכח ולסיפור מאחוריו
בשנת 1970 היה שלום חנוך בשיא הפוריות המוזיקלית שלו: העבודה המוצלחת שלו עם אריק אינשטיין על אלבומים כמו "מזל גדי", "שבלול" ו"פלסטלינה" ומבול הלהיטים שבקעו מתוכם הפכו אותו לאחד היוצרים המבוקשים בישראל שצמאה אז לפופ החדש והעכשווי שחנוך הגיש בכפית זהב ובניחוח ביטלסי. גם חברותו בלהקת "השלושרים" לצד חנן יובל ובני אמדורסקי הניבה הצלחה לא קטנה והביאה לידי ביטוי את כישוריו כמלחין וכזמר.
לאור הביקוש לו זכה, מיטב הזמרים פנו לחנוך שילחין עבורם והוא מצידו סיפק את הסחורה: לאושיק לוי הוא יצר את "חזוה לך ברח" ו"לישון, לישון", לשולה חן, חברתו מימי להקת הנח"ל, הוא הלחין את "אוריה החיתי", "תחת כובד התפוח" ו"איזידור", לפופיק ארנון את "בלדה בין כוכבים", ל"שובבי ציון" את "נוגה" ואפילו לשלישית ה"גשש החיוור" הוא יצר את "כמו אריה וכמו קוף".
כשהוא עובד עם אינשטיין וחבורת "לול" בה נמנה יחד עם בוהמיינים כמו צבי שיסל, אורי זהר, יהונתן גפן, ג'וזי כץ, מונה זילברשטיין ובעז דוידזון, התחיל לדגדג לחנוך לראות עולם והוא מצא עצמו משוטט בלונדון, לא מעט בעידוד חברו ליצירה וחבר להקת הצ'רצ'ילים – רוב האקסלי הבריטי שהיה מיודד עמו וסיפר לו על הסצנה מתוכה בקעו אליליו של חנוך: הביטלס, הרולינג סטונס ושאר להקות "הפלישה הבריטית" ששטפו את מצעדי הפזמונים בארץ ובחו"ל בשנות ה-60 הודות ל"רדיו רמאללה" ששידר את המוזיקה החמה ביותר מחו"ל היישר לאוזניים הישראליות (והערביות).
חנוך החליט באוקטובר 1970 לאסוף את אשתו (הראשונה) ליהי ואת בתם התינוקת מאיה ולנסות ולשחק אותה בחו"ל. חנוך לא היה היחיד מסצנת הפופ שניסה זאת באותה תקופה: "החלונות הגבוהים" (אריק אינשטיין, שמוליק קראוס וג'וזי כץ) ניסו לכבוש את לונדון בשנת 1968 וכך גם להקות הקצב "האריות" ו"הצ'רצ'ילים". אריאל זילבר ניסה, בדומה למייק ברנט, לכבוש את צרפת וחדוה ודוד (ששרו את אחד מלחניו הראשונים של חנוך) ניסו לכבוש את יפן (והצליחו).
חנוך הסביר בראיון ל"מעריב" ב-1 באוגוסט 1972 את עזיבתו את הארץ – "יצאתי דווקא משום שהרגשתי כאן (בישראל) נוח. דווקא משום שאהבו אותי והעריכו את עבודתי המוזיקלית. אנשים בארץ נטו לקבל את כל מה שיצא מתחת לידי, לפעמים אפילו שלא בצדק. עזבתי כדי להתבגר, כדי ללמוד. ברור שהיה גם אתגר מסוים להצליח, אך לא נתפסתי לאשליות גדולות".
עם הגיעו ללונדון, חנוך התקשה להתאקלם לשפה, שכן כקיבוצניק מ"משמרון" שגמע בעיקר צ'יזבאטים עם מאיר אריאל וחנן יובל, חבריו לקיבוץ וללהקה הקיבוצית "המשמרון", האנגלית הייתה די רחוקה לחנוך כשפה, אלא עיקר אוצר המילים הלועזי שלו נבע משירי הרוקנרול להם האזין כאוויר לנשימה.
בעזרת אשתו וחברים ששלטו בשפה האנגלית, כתב והלחין חנוך שלושה שירים מקוריים באנגלית – Under Tropical Moonlight, Peacefull Love ו-Never Kissed The Sun.
הוא הגיע בדרך לא דרך לאיש העסקים, האמרגן והמפיק דיק ג'יימס שעבד באותה עת עם לא אחר מאשר אלטון ג'ון והשמיע לו את הסקיצות שיצר. למזלו (ואולי גם להפתעתו) ג'יימס אהב מה שהוא שמע והחליט לתת לחנוך צ'אנס ליצור עוד שירים לאלבום בפרק זמן של חצי שנה. "אבל בינתיים הוא שכח אותי", אמר חנוך באותו ראיון ל"מעריב". "הקשר נוצר שוב לאחר שאחד מעובדיו האזין למוזיקה החדשה".
ג'יימס החליט להחתים את חנוך על חוזה להקלטת אלבום, אך חנוך היה רחוק מלהיות מבסוט מהתוצאה. "הם כמעט לא עזרו לי מן הבחינה המוזיקלית, הם חיפשו רק את המימד המסחרי, כדי לנסות למכור את פזמוניי למבצעים אחרים".
האלבום Shalom שעל עטיפתו נראה חנוך מזוקן ועייף יצא בלונדון בשנת 1971 בלייבל של ג'יימס (DJM Records) וכלל 11 שירים שכתב והלחין חנוך בלועזית. על ההפקה המוזיקלית אמון קפלן קיי, שחקן ומוזיקאי בריטי שההיילייט המוזיקלי העיקרי בקריירה שלו היה להיות שותף ביצירת השיר chalk Dust- The Umpire Strikes Back ללהקת The Brat בשנת 1982.
האלבום נפתח עם End Of The Road (שיר שיותר היה מתאים, לפחות מבחינת שמו, לסיים עמו את האלבום אך לא לפתוח, אבל אולי ה"הפוך על הפוך" קרץ לחנוך ולמפיקיו בזמנו) שהיה מוכר לקהל הישראלי בקטע האינסטרומנטלי "פלסטלינה" (מאלבום באותו שם שהקליט חנוך עם אינשטיין בשנת 1970). לאוזן שהכירה את הקטע קודם כל כנעימה (בישראל), הליריקה די מרעננת אם כי פשוטה ומאולצת, על אף שהביצוע של חנוך מהווה משב רוח מרענן ומקנה סיפתח מסקרן לאלבום (למעט המבטא הישראלי המובהק).
השיר הבא – Here And Now, גרסה לועזית ל"אבשלום" הידוע שנוצר ברוח הפסיכודלית של חבורת "לול" והפעם נעטף בגרסה פחות עשירה מהגרסה המקורית והידועה אך יותר בועטת גם. חנוך מתחיל להיפתח באלבום דווקא בשירים הבאים – So Long ו-Take Off My Shoes (גרסה לועזית ל"אל תוותרי עליי") שבהם הוא באמת מוציא את שד הרוקנרול הנועז שבו.
החלק הרגוע חוזר לאלבום בגרסה הלועזית ל-Maya שחנוך מבצע בנינוחות ובסערת אמוציות (טוב, בניגוד לביצוע הראשון והעברי של השיר שנוצר לפני שמאיה חנוך נולדה, הפעם היא הייתה בחיים והוא עצמו הרגיש גאוות אב "טרי") ובשיר Never Kissed The Sun שנטה יותר לכיוון קאנטרי וקלאסי אך פחות הצליח לו (ובצדק, אם יורשה לי לומר).
השיר הבא – Peaceful Love שהפך מאוחר יותר ל"אהבה שקטה" של להקת "תמוז" (שהיוותה במובן מסוים את ה"קאמבק" של חנוך לתעשיית המוזיקה המקומית) נעשה ברוח יותר "בריטית" עם רוקנרול יותר "כסאחיסטי" שהלם את חנוך היטב ואולי מהווה אחת ההברקות באלבום. גרסה זו, אגב, אהובה עליי אף יותר מהגרסה העברית.
השיר God Knows ממשיך את הקו הפופי-בריטי שלא משאיר שום זהות לחנוך שהכרנו לפני כן, בלי הדנ"א הידוע שלו, ואובדן הזהות הזה אמנם מורגש בשיר שנטול כל "חותם" חנוכי ודי מתפספס, על אף שהוא הולם היטב את הלך הרוח של התקופה ומביע את הניסיון המשמעותי שחנוך עשה בהתאקלמות באזור זר לו ומהווה יציאה מאזור הנוחיות.
השיר הבא – Lihi’s Song, שיר אהבה של חנוך לאשתו דאז, אמנם מרגש ברעיון ובטקסט אך חנוך בו נשמע קצת מבולבל ואם יורשה לי לומר גם מזייף בצורה חמודה אך פחות מקצועית, שיר שאפשר להבין את כניסתו לאלבום אך גם את "היעלמותו" כמו שבא.
השיר שהיה צפוי להיות להיט האלבום וזכה לתשבוחות בקרב מבקרי המוזיקה הבריטים – Under Tropical Moonlight הוא בונבוניירה של ממש: גם מלודי, גם מוציא מחנוך את המיטב ואת "זמר הנשמה" שבו, אך מסיבה לא מוצדקת לא הצליח לנסוק יותר מדי.
האלבום מסתיים עם You Do Need Sleep שמתאר אולי בצורה סימבולית את ההרפתקאות של חנוך בלונדון ועם זאת משאיר תחושה נעימה בלב ובאוזניים, שיר שהפך ברבות השנים (26 שנה ליתר דיוק) לשיר "אתה מת לישון" מאלבומו העברי של חנוך – "ערב ערב". הפעם, הגרסה העברית הצליחה להתעלות עם המקור, אם כי המקור הוא מעין תיאור מסעו של חנוך בניכר.
הלהקה שליוותה את חנוך באולפן ההקלטות הייתה להקת הליווי של אלטון ג'ון עצמו – Hookfoot שכללה את כלב קוואי (גיטרה), דייב גלובר (בס), רוג'ר פופ (תופים) ואיאן דק (כלי נשיפה) כשחנוך שר ומלווה עצמו על גיטרה אקוסטית.
על אף הניסיון והאמון של דיק ג'יימס בחנוך ובאלבום, הוא לא נמכר ונחל כישלון מסחרי מוחץ. בדיעבד הוא היה הכלאה בין שלום חנוך הישראלי לשלום חנוך ה-WANNABE בינלאומי, מה שפחות עבד על הקהל הבריטי.
חנוך הסביר זאת בראיון ל"מעריב": "מפיקי, שהיה אחראי על הצד האומנותי, הטכני והמוצר המוגמר, גילה חוסר ניסיון ונטה בשל כך למסחריות מובהקת. התברר, שמסחריות מכוונת מראש אינה משתלבת עם המוזיקה שלי. להיפך – היא נוסכת בי הרגשת חוסר אונים ותסכול".
בראיון ללהיטון משנת 1972 אמר חנוך: "זוהי מדיניות קבועה אצל דיק ג'יימס. הם בעיקרון לא משקיעים על אף אמן שלהם, פרט לאלטון ג'ון שהוא מפורסם בלאו הכי. השיטה של דיק ג'יימס היא לעזור לאמן חדש להפיק עד שלושה אלבומים. אם באלבום השלישי לא זז שום דבר – מסיימים איתו את החוזה".
האלבום, אגב, הופץ בישראל בשנת 1971 על ידי חברת "התקליט חיפה" אך לא התקבל באהדה כל כך אצל הציבור הישראלי. בשנת 1976, בעוד להקת "תמוז" הוציאה את אלבומה היחיד, חברת "סי בי אס" הדפיסה את אלבום במהדורה שנייה בעותקים ספורים שהפעם אזלו להפתעת חברת התקליטים וחנוך. עם זאת, התקליט לא יצא בפורמט מסחרי דיגיטלי מעולם (אם תתעקשו, תוכלו לחפש כמה מהשירים שהועלו מתוכו ליוטיוב. לספוטיפיי האלבום עדיין לא הגיע).
חברת התקליטים לחצה על חנוך, כדבריו בראיון ל"להיטון", ליצור צלילים יותר "מסחריים" וכשסירב, החל ג'יימס ואנשי פמלייתו להתנער מחנוך עד שביוזמת חנוך בוטל החוזה בין השניים.
על אף הכישלון, חנוך לא וויתר והמשיך, לצד ביקורים אומנותיים תכופים בישראל, לנסות ולהצליח בגדול וניסה לעניין חברות תקליטים שונות בשירים חדשים שלו ומשלא הצליח, חזר בשנת 1973 לישראל.
קבלת הפנים שלו בארץ הייתה בדמות הופעות ברחבי הארץ עם אריק אינשטיין ולהקת הצ'רצ'ילים בפני חיילי צה"ל במוצבים השונים בזמן מלחמת יום הכיפורים, ונראה כי הניסיון והכישלון הבינלאומי, הם שעודדו אותו במובן מסוים למצוא את הקול הפנימי האמיתי שלו ולהעז ולהתפתח כאמן בפני עצמו.
לאחר האפיזודה החצי מצליחה וחצי כושלת בלהקת "תמוז" וכשהוא מושפע ממחצית העשור הסוער שעבר עליו, הן בישראל, הן בלונדון והן במלחמת יום הכיפורים, חנוך רקח את אלבום הסולו העברי הראשון שלו – "אדם בתוך עצמו" שיצא בשנת 1977 ובעצם הציג לעולם ולו עצמו את שלום חנוך, גם אם בחבלי לידה נוספים (כמו כישלון מופע הבכורה ב"צוותא"). השאר, כמו שאומרים, היסטוריה.