גם החדשות על שובה של המתיחות הביטחונית בדרום לא הרתיעו קבוצה של 25 גננות, שבאו אתמול (שלישי) לבלות בהופעה של הזמר מיכה ביטון. ההופעה התרחשה במאהל המושקע, שפתח ביטון בצמוד לביתו במושב נתיב העשרה, הנושק לגבולה הצפוני של הרצועה. רק חמש נשים מהקבוצה הודיעו על ביטול. אמש, כל זאת בזמן שממשיכה הקורונה להשתולל ולתעתע, שעה ששדות העוטף בערו מאש הבלונים ששוגרו מרצועת עזה.
בתום ההופעה הועמדו למכירה תקליטורים שהציג המארח, לצד כלי-קרמיקה שייצרה רעייתו, נעמה, בסטודיו שלה שבחצר והוגשה ארוחה מקייטרינג שהוזמן מראש. "על-פי רוב אנחנו מגישים ארוחה בסגנון מרוקאי מתוצרת עצמית, כולל ספינג', קוסקוס ועוגה מרוקאית", מספר ביטון. לדבריו, הייתה הקפדה על הוראות הקורונה, כולל ריחוק חברתי, מסיכות ואלכוג'ל.
"זה עושה רושם של אידיליה", אני מעיר לו. אבל לביטון אין אשליות. "בימים האחרונים זה נראה לא טוב בטלוויזיה", הוא מגיב. "בדרך כלל לא פוגעים. אפילו היום נפלו לא הרחק מכאן בלוני-נפץ. פרצה שריפה בחממה של אחד החקלאים מחוץ לתחומי המושב, אך השתלטו עליה. בעת ההופעה שלי היה שקט".
גם אחרי ההופעה המשיך להתנגן "מילים טובות", השיר החדש שהשמיע לבאות ההופעה, לאחר שנכתב במהלך שבועיים של בידוד שכפה על עצמו: "זה קרה כשנחשפתי בבית הכנסת של המושב לחולה קורונה מאומת, שהיה חבר שלי. לצערי, לפני שעה הודיעו שהוא נפטר בגיל 72, לאחר שכאשר אושפז, הוא הונשם והורדם כל הזמן".
מי הורה לך להיכנס לבידוד?
"אני בעצמי, לאחר שישבתי הכי קרוב אליו. כשנודע שהוא חיובי, הסתגרתי באולפן ההקלטות שלי בחצר. כעבור כמה ימים הלכתי להיבדק, גם כן בלי מעורבות של משרד הבריאות ונמצאתי שלילי. למזלי, בכלל לא נדבקתי".
והבידוד?
"לא נעים, על אף שהאולפן הוא מקום שממילא אני מבלה בו הרבה שעות. הפעם גם ישנתי בו ושמו לי את האוכל בכניסה. היה לי בידוד עם הרבה מוזיקה וכתיבה, אבל הייתי צמא לחיבוק, למגע. אלה היו ימים הזויים של געגוע, למרות קשר העין עם המשפחה שנשמר".
ואם נעבור למצוקת האמנים בתקופה הנוכחית?
"גם אני חטפתי. הרבה הופעות התבטלו לי. זאת, בנוסף למאהל שהצבתי בחצר וככל שהוא תפס מהר, הכול נפסק בבת אחת. כמו כן, נאלצתי לבטל טיסה לארצות הברית, שם הייתי אמור להופיע במשך שלושה שבועות בחוף המזרחי. מה שנשאר לי היו אי אלה הופעות בזום, שהן לא הדבר הכי אולטימטיבי. היה משהו מפחיד עם הפסקת ההופעות, כשאי אפשר היה לדעת מה ילד יום. עכשיו אנחנו מנסים לאושש את עצמנו".
מהי התייחסותך כלפי ההופעות בבלפור?
"אני חצוי לגביהן. זה באמת התחיל עם הפגנות צודקות ואותנטיות מתוך כאב גדול. תוך זמן לא רב עלתה מהן שנאה שאני לא מבין אותה. כאילו שהמפגינים התחלפו. תמוה בעיניי איך הכול נהפך לכלי ניגוח פוליטי. אני לא מסוגל להתחבר לדברים כאלה; רק לכאב אמיתי של אנשים. הפגנות הזעם לא נראות לי מכובדות".
בעודנו בעיצומו של עידן הקורונה, לאחר ששכניכם מדרום אפשרו לכם תקופה של שקט, חזרו הבלונים להבעיר את השטח.
"זה היה נורא לראות שדות ומטעים נשרפים וגם חורשות של עשרות שנים. פתאום זה חזר ושוב משבשים לנו את החיים. אין לנו אלא לקוות שזה ייפסק כמה שיותר מהר".
יש תחושה של רפיון?
"בוא נאמר שלא נמצא מענה דווקא למפגעים פרימיטיביים כמו בלונים ואבנים. לנו, כאנשים שחיים כאן ורוצים להמשיך לחיות במקום הזה, אין מה לעשות חוץ מאשר לתת ביטוי לכאב שלנו".
ביטון, כמעט בן 56, הניכר בדיבורו הלא מתלהם ובמחלפות השיער הארוכות שהוא מגדל מאז שחרורו מהצבא, היה מחלוצי הגל המוזיקלי שפרץ משדרות, עיר-הולדתו, שם הופיע מילדות על במות ובבתי הכנסת. "את האהבה למוזיקה קיבלתי מאבי", הוא מציין. קו השבר בחייו הסתמן בהיותו בן תשע. זאת, כששלושה שבועות לפני מלחמת יום כיפור לקה אביו בדום לב ומת בעיצומן של הבחירות המקומיות.
אז, כשאמו נותרה מטופלת בעשרה יתומים וביטון היה על סף התדרדרות, נבקעה לו קרן אור כאשר הסופרת גלילה רון-פדר-עמית אספה אותו אליה כאחד הילדים שגידלה במסגרת משפחת-אומנה. על בסיס דמותו, אם כי לא בדמיון של אחד לאחד, היא טוותה את דמותו של ציון, גיבור סדרת "אל עצמי". לימים, כשהבמאי תמיר פאול ביים את הסרט "אל עצמי", ביטון סגר בו מעגל. הוא, הילד שלדברי רון-פדר-עמית התגלה כמנהיג מבטן ומלידה, שר את שיר הנושא של הסרט והועסק בו כעוזר-הפקה.
עד היום הוא מוקיר את הסופרת ששינתה את חייו. "הערצתי אותה", הוא חושף את רגשותיו כלפיה. "עד היום אני מחשיב אותה כאישיות חשובה ומשפיעה בחיי".
בגיל 14 עבר ביטון לחברת הנוער בקיבוץ נצר סרני, שם חווה אחת התקופות המאושרות בחייו בדהירה על סוסים במרחבי השדות עם תחושה ממכרת של חופש. באותה תקופה אמני צמרת היו עורכים את חזרותיהם באולם המופעים של הקיבוץ. שעות על גבי שעות היה צופה באמני צמרת כמו יהודית רביץ, שלמה ארצי, מתי כספי ושלום חנוך. השיא מבחינתו היה כשדני סנדרסון העלה אותו לבמה בחזרה של להקת "דודה" כדי לשיר איתו את "רוני" ו"בשבילי זה היה וואו ענק".
לאחר שירות צבאי בהנדסה קרבית, כולל בקרבות מלחמת לבנון הראשונה, נסחף בגל המוזיקלי שעבר על שדרות וכחלק ממנו הקים את להקת "טאנארא". מסכת נדודיו הסתיימה כשהכיר במושב נתיב העשרה, הסמוך לשדרות, את נעמה, מורה לאמנות בת המקום ונשא אותה לאשה. שי, 27, הבכורה בארבעת ילדיהם, הופיעה במשך זמן עם ביטון וכיום היא נשואה וחיה בערד.
ביטון איננו איש פוליטי, אבל המראות הקשים של ההתנתקות ב-2006, כשדרומה לנתיב העשרה פינו את אלי סיני ואת ניסנית, אינם נוטשים אותו. "לא אשכח את מראה הדחפורים, שהרסו את בתיהם של מתיישבים שהמדינה עודדה אותם להתיישב היכן שהתיישבו ואת זעקות המפונים שחייהם נהרסו בבת אחת. בעקבות ההתנתקות, שהייתה טעות אחת גדולה, הקסאמים הקשו על חיינו".
כן, הקסאמים. "כששקט כאן, ממש גן עדן אצלנו", ביטון נפעם. "היינו מקום פסטורלי עד שהחזית הגיעה אלינו והרגשנו מופקרים. השקט בא והולך. נקווה שהבלונים ייעלמו עם הקורונה".