כל אחד והסינמה פארדיסו שלו. אותי, למשל, זה זורק הרחק-הרחק אל ימי התום של שנות ה-50. אז, כשעדיין לא חלמו על טלוויזיה וזו הייתה אטרקציה לראות סרט, כשטרם הוקם בנווה-יהושע, שכונתי בדרום רמת-גן, קולנוע "קסם" (שבינתיים נמחה מעל פני האדמה), הייתה מגיעה אלינו בשבתות בצהריים משאית מצ'וקמקת ואוספת אותנו אל בית העם שבמושב כפר-אז"ר, מעברו השני של כביש גהה, שם היה סינמה פארדיסו שלי.
בבית העם, מבנה בטעם של פעם, היינו מתערים במושבניקים המקומיים וצופים עמם ב"חלף עם הרוח" וב"הקוסם מארץ עוץ" בצבעי טכניקולור וניתקים לזמן קצר מהוויות ההווה האפרוריות. בתום הסרט המתינה לנו המשאית החורקת, עם הספסלים המתוחים בה לאורכה, כדי להחזיר אותנו שופעי חוויות אל שכונתנו. אינני יודע אם בית העם דנן עודנו עומד על תילו, אבל קולנוע "קסם" המרשים שהחליפו אצלנו בשכונה נהרס לאחר הקמת הטלוויזיה ומושב כפר-אז"ר סופח זה מכבר לרמת-גן.
כן, היו ימים. הנוסטלגיה התפרצה ממני לרגל "זכרונות אבודים מסינמה פארדיסו", המופע הספרותי-מוזיקלי, שיחתום בצהרי שישי שבוע של "טעימות תרבות", בבית אריאלה, בתל-אביב, בהנחיית ובהגשת השחקן, כוכב המסך, יוסי מרשק. לגבינו, זאת הזדמנות מעולה להינתק מההווה המהביל והמבאס ולהמריא עמו אל הסינמה פראדיסו שלו, וגם להיוודע לסינמה פראדיסו שיצר לרבים בתפקידיו השונים.
"מילדותי ברחובות, עיר הסובבת את רחוב הרצל, הרחוב הראשי הארוך, אני זוכר את בתי הקולנוע 'חן' ו'הדר'", הוא כבר מתרפק. "סרטים היו מוקרנים גם בפקולטה לחקלאות, צפונה יותר ברחוב. הסרט של ילדותי, שהשאיר בי חותם היה 'אי.טי - חבר מכוכב אחר', שסטיבן שפילברג יצר אותו ב-82', כשהייתי בן 13. אהבתי את החברות הנרקמת בו בין החייזר לבין הילדים. ארבע שנים קודם לכן עפתי עם 'סופרמן' (סרטו של ריצ'רד דונר). חיכיתי בו שיעוף כבר ויציל את העולם. שנה אחרי כן כמו אחרים מחיתי דמעות בצפייה ב'סיפורו של אלוף', סרטו המרגש של זפירלי. אל שלושת הסרטים הבלתי נשכחים האלה, אפשר להוסיף את 'מלתעות', עוד סרט של שפילברג. זה היה סרט סיוט. עד היום כשאני נכנס לשחות בכנרת והרגל שלי נוגעת באבן, ישר עולה ממני צרחה, מזכרת מ'מלתעות'".
כילד, התפלחת, או שזה לא היה יפה לבן של רופא?
"כילד - לא, אבל מנעוריי אני זוכר התפלחויות לדרייב אין בתל-אביב, שאליו הייתי נוסע עם החבר'ה. בכניסה לשם תמיד מישהו הסתתר בתא המטען של האוטו".
ממה שסיפרת, יצא ממך שחקן-מסך הרבה יותר מאשר שחקן-במה.
"חד-משמעי זה יצא ככה. תיאטרון, אם אני זוכר נכון, ראיתי לראשונה בגיל 16, בהצגת 'קידוש' של שמוליק הספרי. מבחינתי, להצגה הזאת היה אפקט מדהים, אבל ההעדפה שלי הייתה ונשארה למסך".
מרשק נחשב כשחקן, החווה פריחה מאוחרת. גם אם עיקר תהילתו מהמסך הקטן - אל דאגה, עוד מעט נאכל איתו פלפלים לתיאבון - בקריירה הקולנועית הדי משוגעת שלו רשומה השתתפות ב-13 סרטי-קולנוע, כשהוא התחיל בה בגיל 37 הכי מלמטה שאפשר ב"הבועה", סרטו של איתן פוקס, כשהציג שם עם חברו ליאור אשכנזי קטע מהמחזה 'עקומים'".
כן, כולה קטע בספתח מאוחר. כעבור שנתיים חווה אשליה של קריירה בינלאומית, כשהיה בין השחקנים הישראלים שנבחרו להשתתף בסרט הקומי האמריקאי "אל תתעסקו עם הזוהן", בבימוי דניס דוגן. "זה היה תענוג, אם לא בתפקיד", כך מרשק. "אמנם כולה שיחקתי שם מוכר בחנות אלקטרוניקה, אבל בשבילי זאת הייתה חוויה עוצמתית ומעשירה, כאילו שנגעתי בחלום ההוליוודי. זאת, כשהפכו חניון בלוס-אנג'לס לרחוב 14 בניו-יורק".
אם אשאל עליך את אדם סנדלר, הכוכב היהודי של הסרט, ששיחק שם חייל קומנדו ישראלי, הוא יידע במי מדובר?
"אני בספק. אולי הוא יזכור משהו, אם תפנה אותו לסצנה מסוימת".
ניסית לפרוץ מהסרט הזה לקריירה בינלאומית?
"לא, ממש לא, לא היה ממה".
עד כמה הקריירה של מרשק לא הייתה סוגה בשושנים יעיד סרטו הבא, "העולם מצחיק", בבימוי שמי זרחין, שאליו הגיע כעבור לא פחות מארבע שנים. "הייתי אמור להשתתף בסרט הזה בתפקיד מרכזי, כשבדיוק הייתי עסוק בכתיבת סדרה, שכמובן לא יצאה לפועל", הוא נזכר לא בחדווה, "ונאלצתי להסתפק בתפקיד המשני של כרמל, בעלה של אסי לוי".
כעת, אנחנו ב-2013, רגע לפני הפריצה הגדולה של מרשק. אז שיחק את שאול כהן, איש הייטק ב"תחת אותה השמש", סרטו של הבמאי הפלסטיני סאמח זועבי, ש"נוהג להקליל את הסכסוך באזור".
2014 הייתה שנת הזהב של מרשק בקולנוע. מיד לאחר התגלותו המאוחרת בסדרת "פלפלים צהובים", שעוד מעט נפנה אליה זרקור, הוא נכנס למרוץ מטורף של חמישה סרטים בשנה ואז גם הבליח לסדרת "מועדון החנונים".
הוא פתח את המרוץ - שימו לב לגיוון בתפקידים - כאפרים, מדען אטום ב"מבצע חמניה", שביים אברהם קושניר. משם עבר לשחק את סמי אבו-סאלח, מאפיונר ערבי חמום מוח, ב"שושנה חלוץ מרכזי", סרטו של שי כנות. ב"זינוק בעלייה", סרטו של אורן שטרן, גילם את מוטי, נכה שמתאהב במלי גרשון-לוי. מהסרט הזה עבר ל"מנפאואר", "סרטו הנהדר של נעם קפלן, שלצערי לא זכה לחשיפה הראויה ובו הופעתי בתפקיד הראשי של מאיר כהן, שוטר במשטרת ההגירה, התפקיד שאני הכי גאה בו בקריירה הקולנועית שלי". את חגיגת הסרטים שלו באותה שנה הוא קינח כעמוס, בעלה של יעל אבקסיס, ב"עתלית", סרטה של שיראל אמיתי.
הגלישה שלו במורד החלה שנה לאחר השיא, כשנאלץ להסתפק בשני סרטים "בלבד" - ב"אני לא מאמין, אני רובוט!", סרטם העתידני של טל גולדברג וגל זלזניאק, שיחק עם אורי יניב שני בטלנים מציקים וב"פלאפל אטומי", סרטו הקומי של דרור שאול, "שיחקתי את אביהו, איש-צבא פאנאט וצמא דם". ב-2016 שיחק פסיכיאטר ב"הכל שבור ורוקד", סרטו של נוני גפן וכעבור שנה, בפינאלה הקולנועי שלו, לעת עתה (!), התדרדר מתהילת הפלפלים לתפקיד ...שוטר ב'. "זאת הייתה מחווה שלי לבמאי הסרט, צחי גראד, שהוא ידיד שלי", מרשק טוען להגנתו.
מאז לא נראה כשלוש שנים בשום סרט והוא ממליץ שלא למהר להספיד אותו בהקשר זה. "בעוד שלושה שבועות אני אמור לצלם סרט באוקראינה, שיביים יונתן דקל ואני עתיד לשחק בו איש-צבא", הוא מבשר לאומה. "כמובן, הכל תלוי בקורונה".
יש לך העדפות לגבי תפקידיך בקולנוע?
"בוא, נאמר שעד עכשיו לא היה תפקיד שאמרתי לו לא".
אם נתייחס כאן במשורה לקריירה הטלוויזיונית של מרשק, הרי הפריצה שלו בה הייתה ב-2007, בסדרת "הכל דבש", על משפחת פוליאקוב. "שיחקתי שם את אביתר, האח השמן והמגעיל של יעל פוליאקוב", הוא מדווח. "את פולי מהגשש, שנפטר באותה שנה, אני זוכר כבנ'דם הכי מקסים והכי חם שיצא לי להכיר. 'תשתדל תמיד לישון בצהריים', היה אומר לי וזאת המתנה שקיבלתי ממנו".
כשהציעו לך לאחר שבע שנים לשחק את יניב אוחיון ב"פלפלים צהובים", ידעת לקראת מה הלכת?
"לא ידעתי, אבל היה לי חשוב להשיג אותו, כשלשם זה עברתי ארבעה-חמישה אודישנים. תחילה ייעדו אותי שם לתפקיד אחר, אבל אני לא ויתרתי ורציתי רק את יניב אוחיון, אביו של הילד האוטיסט, גבר גבר, שקט, לא מדבר הרבה, איש חם ועוטף, בסדרה שצולמה בנוף המדהים של הערבה. כל כך נהניתי לעבוד עם קרן מרגלית, יוצרת הסדרה, שכעבור ארבע שנים חזרתי אליה בסדרת 'להעיר את הדב', שם לא חזרה הצלחת הפלפלים".
מכאן נעבור ביעף על סיפורו של מרשק מחוץ למסך. הוא נולד בארה"ב, שם השתלם אביו ברפואת אף אוזן גרון. כשהיה בן ארבע, בא עם הוריו ארצה והפך ל...לילד-בית-חולים, כשב"קפלן", ברחובות, מלבד אביו, עבדה אמו כאחות חדר-ניתוח. "בית החולים היה כמו בית בשבילי וזה היה מגרש המשחקים של ילדותי", הוא מספר.
"מגרש-משחקים" מסוג שונה לחלוטין היה לו בשירותו הצבאי ביחידת "מורן", באינתיפדה הראשונה. האם יש אי אלה פלסטינים שמסתובבים מאז בגללך עם עצמות שבורות, בפקודת שר הביטחון רבין?
"ממש ממש לא! זה בכלל לא היה הכיוון בשירות שלי בצבא".
איכשהו הגיע מכך להחלטה לנסות להיות שחקן. הוא למד בכיתה מפוצצת בכשרונות בבית צבי, שבין השאר המריאו ממנה ליאור אשכנזי ונתי רביץ, בעוד שהוא עבר שנתיים לא מוצלחות בתיאטרון (החאן, תיאטרון באר-שבע והצגות ילדים שבהן היה שבע אכזבות). "הבנתי שתיאטרון זה לא מיי קאפ אוף טי ונשבר לי ממנו מהר", הוא מספר. "אפילו תפקיד מרכזי בהצגה של צ'כוב לא יפתה אותי".
הוא ברח מהבאסה לניו-יורק, "שם לקחתי פוס מהמשחק, גם מהתחום, חוץ משנה של לימודי קולנוע". לאחר חמש שנים מבוזבזות ודלות מעש חזר כדי לטפס מחדש צעד אחר צעד. כעת הוא במעמד אחר לגמרי, דבר המתבטא בכיכובו בשלל דמויות כמו טופול, דיין, פולארד, טרומפלדור ודוד המלך - "אם כי אני לא חקיין! -בתוכנית "היהודים באים" של כאן 11. "זה תענוג אמיתי להשתתף בתוכנית שכל המרכיבים שלה משתלבים בהרמוניה מקסימה, אם כי יש כאלה שלא יודעים איך לעכל את זה", הוא מתמוגג.
"תענוג אמיתי"?
"יש לי תענוג יותר גדול וזאת דניאלה (בתו מהזוגיות שהייתה לו עם השחקנית נעמי לבוב), בתי בת הארבע וחצי. אין כמוה".
לדבריו, לא נפגע כלכלית מהקורונה, אך השתתף בהפגנות בלפור, אם כי לא בסוערות שבהן, "כך שאין לי משם סיפורי-גבורה". "אני חושש שנצטרך לעבור עוד קצת מהרע שאנחנו עוברים כעת", הוא אומר לסיום. "באשר אלי, אני אומר שמזלי שאני לא מתפרנס מתיאטרון וזה לא הפורטה שלי. אם הייתי נפגע כמו שחקני התיאטרון, לא הייתי שותק".