היכן החייל שלי? - אהובה עוזרי 1974
צער וכאב עוצמתי ב"דוך" לתוך הפרצוף/ דודי פטימר
בשנת 1974, כשרעם התותחים עוד היה באוויר ובדיקת נזקי מלחמת יום הכיפורים הייתה בשיאה, שחררה זמרת אנונימית מה"גטו" התרבותי של שכונת כרם התימנים בתל אביב שיר שלא נשמע כמותו עד אותו רגע – "היכן החייל שלי?" שהיא כתבה והלחינה על בנה של שכנתה שנעדר.
השיר, שלווה בצלילי כלי הנגינה ההודי "בולבול טרנג" היה מסקרן מוזיקלית: הוא כלל שירה בוכייה ומספידה כקינה על חייל שאבדו עקבותיו מצד אחד ומצד שני הוא התפתח במקצב לשיר "חפלה" שמח (מבחינה מוזיקלית), מה שעמד בניגוד מוחלט לחוקי המוזיקה עד אותה נקודה.
השיר, שלא זכה בזמן אמת להשמעות ברדיו אך יצא על גבי תקליט כשיר הנושא מאלבום הבכורה של מבצעתו, אהובה עוזרי שמה, הפך לאחד הלהיטים הגדולים בקרב בני עדות המזרח בתחילה שראו בזמרת ובאלבום קול להביע את הצער והיגון בצורה אסלית ולא מפונפנת בלי עיבודים מורכבים של כינורות, פסנתר וכלי קשת ובלי שפה גבוהה שמתיימרת לתאר צער בכסות מטאפורית אלא אשכרה להביא את הצער והכאב העוצמתי ב"דוך" לתוך הפרצוף והבטן וזה מה שהאזנה לשיר הזה עושה.
עוזרי, שכבר מגיל קטנות שימשה כ"מקוננת" של טקסי האבל בשכונתה, באה מהמקום הטרגי והכואב עם רקע משפחתי של אב שנפטר בהיותה ילדה וילדות לא קלה ונדמה שכל העצב הזה התפוצץ בשיר הבכורה הזה שעל אף היותו שיר "אולטימטיבי" לימי זיכרון, כמעט ולא מנוגן בהם ולא מזוהה עם ימים אלו (לא מצאתי לכך הסבר הגיוני) אך הוא מסמן את תחילתה של אחת מזמרות הנשמה הגדולות בישראל.
לסיום, אצטט מהשיר את המשפט שלא משאיר אותי אף פעם עם עין יבשה: "למה כולם שותקים? למה לא מדברים? האם איננו, איננו בחיים? היכן החייל שלי? אתפלל למענך, אדליק נר לנשמתך, אך היכן נמצא קברך?".
כל הדברים היפים באמת - דניאלה ספקטור 2014
העצב כאן כדי להישאר, אבל אנחנו יכולים לחיות איתו/ צוף ישראלי
כל הדברים היפים באמת
מתגלים בזמנם
האיטי, הבלתי מתחשב
אלו הן תשע המילים היחידות בשירה של ספקטור, והן חוזרות על עצמן שוב, ושוב, לאורך שלוש הדקות של השיר, ומצליחות בכל פעם – להישמע מעט אחרת.
לכאורה, מילות השיר אופטימיות, ושזורה בהן נחמה – שכן המסר הנובע מהן הוא: אין טעם לרדוף אחר הדברים היפים, הם יגיעו בזמנם", אך בכל פעם שאני מקשיבה לשיר הזה, מאז יצא ב-2014, תחושה עצובה וכואבת ממלאת אותי, ואני מוצאת עצמי תוהה איזו תקופה קשה עברה, ספקטור, שכתבה ושרה את השיר, שדחקה בה לכתוב את שיר העידוד הזה לעצמה, בתקווה להיחלץ מהמשבר – ועל תקופות פחות נעימות שעברו גם עליי, בהן הזדקקתי לשיר נחמה שכזה.
בראיון שנתנה בפודקאסט "שיר אחד", סיפרה ספקטור על תהליך יצירת השיר, ואיששה את תחושותיי: "באותה תקופה עוד לא הייתה לי גושפנקא שאני אמן אמיתי. כל הזמן הטלתי ספק בתהליך היצירה. הייתי לגמרי אבודה, ומאוד מאוד בודדה. זו הייתה דרך מאוד בודדה".
השיר הזה הוא יצירה חכמה ומורכבת, על אף תשע מילותיו. ספקטור, בקולה הנוגה והכובש, מצליחה לשזור בהן בכל פעם מחדש רגש אחר – אך תחושת העצב נשארת בו בעקשנות, לכל אורכו, כאילו מזכירה לנו – שהעצב כאן כדי להישאר, אבל אנחנו יכולים לחיות איתו.
רגע לפני סיום השיר, דניאלה מוסיפה עוד חמש מילים קצרות: כל הדברים היפים באמת מתגלים בזמנם האיטי, הבלתי מתחשב, האוהב, הפועם בקצבו של הלב", וכך חותמת את השיר בניחוח של נחמה ותקוה.
כולנו עוברים משברים, מנסים להציב לעצמנו יעדים, להגיע אליהם בכל דרך – ונכשלים. האחד רוצה להיות אמן, השנייה רוצה למצוא אהבה, כל אחד ומשאלת לבו. והדרך לשם כואבת, מאכזבת ומלאה בתסכול. אנחנו מאמינים שהאושר יגיע אבל הוא תמיד נראה רחוק. והשיר הזה, "כל הדברים היפים באמת", הוא מעין תזכורת באמצע המסע הזה - בדרך ליעד, שמזכיר כי מתישהו, בזמנם האיטי, הבלתי מתחשב, יגיעו הדברים היפים באמת. הם יגיעו.
Tears In Heaven - אריק קלפטון 1992
אקורד אחד מספיק כדי לפצוח בבכי תמרורים/ ליאת שניידר
כשהתבקשתי לבחור לרגל יום כיפור את השיר הכי עצוב שנכתב אי פעם לדעתי, לא היה לי ספק ומיד ידעתי באיזה שיר אבחר. יש עוד מאות, אם לא אלפי שירים נוספים שמסוגלים לגרום לי להרבה יותר מעבר ללחלוחית בקצה העין, אבל אין ספק שהשיר "Tears In Heaven" של אריק קלפטון מנצח בגדול.
הבלדה היפיפייה שנכתבה על ידי קלפטון וויל ג'נינגס בשנת 1992 מדברת באופן ישיר על נושא כאוב המהווה חלק מהחיים של כולנו - המוות, ונחשבת לאחד משירי האובדן והצער הכואבים ביותר. בשיר מתאר הזמר והגיטריסט הבריטי את תחושותיו ואת האבל הפרטי שלו בעקבות מותו של בנו קונור, שנפל אל מותו מחלון הקומה ה-53 של גורד שחקים בעיר ניו יורק, והוא בן ארבע בלבד.
האירוע הטרגי אירע ב-20 במרץ 1991, בזמן שבנו של קלפטון שהה בדירת חברתה של אמו, הדוגמנית האיטלקייה לורי דל סנטו. קלפטון, שהגיע לדירה זמן קצר לאחר התאונה, היה על פי הדיווחים הרוס ושבור בעקבות האירוע. מותו של בנו האהוב הוביל לכתיבת השיר שהיווה חלק מפסקול הסרט "Rush" שיצא ב-1991 וזכה בפרס ה"גראמי" שנה לאחר מכן. בהמשך השנה הוציא קלפטון את "Unplugged", הקלטה של הופעה חיה בה הוא מבצע את השיר בדמעות. האלבום זיכה את המוזיקאי ב"גראמי" נוסף, שנה שנייה ברציפות.
בשיר המצמרר תוהה האב השכול מה יקרה כאשר יגיע היום בו יתאחד עם בנו בגן עדן. האם הוא יזכור את שמו? יחזיק את ידו? האם זה יהיה אותו הדבר? בסופו של דבר הוא מבין שעליו "להיות חזק ולהמשיך", כי הוא "לא שייך לגן עדן".
עשר שנים לאחר שנכתב, קיבל השיר משמעות מחודשת בעקבות אסון התאומים שפקד את ניו יורק ב-11 בספטמבר 2001. שירו של קלפטון שנכתב בעיר הפך למזוהה עם האסון הנורא שגבה את חייהם של 2,977 בני אדם, ואתר הזיכרון באינטרנט שהוקם לזכרם של הקורבנות נקרא "No tears in heaven", מעין פרפרזה על השיר.
כאשר התוודעתי לשיר לראשונה לאחר שיצא, לא ידעתי מה הן הנסיבות המצערות שהובילו את קלפטון לכתיבתו, אך לאחר שגיליתי איזו טרגדיה נוראית פקדה את הזמר, התמלאתי עצב נורא ורחמים כלפיו, כלפי משפחתו, ובעיקר כלפי בנו שהלך לעולמו בטרם עת, בתאונה כה מצערת ומיותרת. זאת, בד בבד עם הערכה עצומה לקלפטון, שמצליח לקום בבוקר, להתמודד עם האובדן ואף לבצע את השיר מול קהל חי בהופעות.
אני מודה שפעמים רבות בהן השיר מתנגן ברדיו אני מעבירה תחנה כדי לא לשקוע במלנכוליה. מספיק לי אקורד אחד ממנו כדי לפצוח בבכי תמרורים. מילות השיר הן בעלות עוצמה אדירה כשמבינים את משמעותן, והמסר שהן מכילות הוא כזה שכל אחד מאתנו צריך להכיר, בין אם הוא התמודד עם אובדן בעבר ובין אם הוא מתמודד איתו בהווה.
Sad Lisa - קאט סטיבנס 1970
פה זה לא הוליווד/ אורי מינץ
בעידן בו אנו חיים, ניתן לגלות את הפרשנות מאחורי כמעט כל שיר בעולם תוך שניות בודדות של חיפוש בגוגל. עם זאת, ניסיון לאתר על מה כתב קאט סטיבנס את השיר היפהפה, מתוך האלבום Tea for the Tillerman החוגג בימים אלה יובל לצאתו, יציג בפנינו שלל אופציות. אחד טוען שהוא נכתב על ידידה קרובה של הזמר-יוצר הבריטי, שאושפזה במוסד לתשושי נפש, ואחר אומר שנכתב על אחותו האוטיסטית. אחד גורס שסטיבנס כתב את השיר על אישה דמיונית או על הצד הנשי שלו עצמו, ואחר קובל מדובר בשיר לאישה הכלואה בגוף של גבר. האוסף האקלקטי הזה מראה לנו שאולי, בעצם, זה לא באמת חשוב.
מה שחשוב הוא שהשיר הזה, שבמקור לא יצא כסינגל אך כיום נחשב לאחד השירים הגדולים של קאט-יוסוף-סטיבנס-איסלאם, נשמע כיום מכמיר וקורע לב כאילו הוקלט אתמול. הלחן הנפלא, העיבוד המינימליסטי והכינורות ברקע עוטפים את הטקסט ביופי מוזיקלי אינסופי, שאינו חוצה את הקו הדק בין ריגוש ורגשנות.
והמילים, הו, המילים. סטיבנס מתאר דמות נשית, רכה, טהורה, כזו שלא מצליחה להסתדר עם העולם האכזר שבחוץ והולכת לאיבוד בתוך עצמה בין קירות הבית. הוא עצמו נוטל את תפקיד האביר על הסוס הלבן, זה שאמור להציע לה נחמה ולהציף אותה באהבה. אבל פה זה לא הוליווד ואין פה הפי אנד (אחרת השיר היה מוצא את מקומו בפרויקט השירים השמחים לכבוד פורים). ליסה לא שומעת, לא מגיבה. הוא שר שאולי יום אחד יצליח לשחרר את נשמתה הפצועה, אבל גם הוא לא באמת מאמין בזה. הנסיך הובס, הנסיכה נשארת כלואה אצל הדרקון. זה לא החומר ממנו עושים אגדות ילדים או סרטי דיסני. זה בהחלט החומר ממנו עושים את השיר הכי עצוב והכי יפה שיש.
"Lazarus" - דיוויד בואי 2016
שירת הברבור של דיוויד בואי / ספיר פולק
בברית החדשה, לזרוס הוא מי שקם לתחייה בדרך ניסית. דיוויד בואי, אייקון פופ מהגדולים שידע עולם המוזיקה, השתמש במיתוס הזה ביצירה שנתפסה ברבות הימים כצוואתו. כשנתבקשתי לחשוב על השיר העצוב ביותר שנכתב, זו הייתה הבחירה האינטואיטיבית. אין ספק שעצב הוא נקודת המוצא שהובילה ליצירתם של לא מעט שירים, אך שירו של בואי מצליח, פעם אחר פעם, להפיל אותי ללופ ארוך של מחשבות ותהיות.
בגלגולו האחרון של הזמר, ניכר כי הוא שקוע ב"תקופה הכחולה". וכמו פיקאסו, הוא צובע את "Blackstar", תקליטו ה-25, בגוונים כהים, ומנצל אותו כדי לעסוק בשאלות מורכבות על המציאות, באופן שהפך את הבטן ושיקף את התהפוכות בחייו.
בינואר 2016 הוא הלך לעולמו, לאחר שנאבק במשך שנה וחצי בסרטן אלים במיוחד. אלבומו האחרון נחשב לא רק לשירת הברבור, אלא לאופרת פרידה של ממש, אגם ברבורים שלם לציון קיצה של קריירה אגדית.
לא מדובר בהאזנה פשוטה - היא עוכרת שלווה ושוברת לב בעקביות, אך גם יפהפייה ובועטת, כמו כל היצירה שלו. גם הקליפ שליווה את השיר היה קשה לעיכול. במהלכו, שוכב הזמר כשהוא נטול דרמה, מוטיב ויזואלי שאפיין אותו לאורך הדרך, והוא זקן, עייף וחולה, שכוב על מיטת בית חולים כשעיניו חבושות.
זה הזמן לציין כי בשיריו של בואי יש מוטיב חוזר נוסף - המגלומניה. בשנות ה-70, הוא היה האדם שבכוחו "למכור את העולם". עשור לאחר מכן, הוא הבטיח "אני אהיה המלך", בשירו Heroes. גם בלזרוס, הוא לא מתאפק, אלא שהפעם, התוצאה מרירה יותר מיהירה. "אני מביט למעלה מגן עדן, כולם מכירים אותי עכשיו", הוא אומר בפתח הבית הראשון, אך ברור כי מניעיו שונים.
לזרוס הוא עדות כואבת לתרחיש אותו כמעט כולנו מכירים מחיינו האישיים: סיפורו של אדם חולה שעליו להפנים שהוא נמצא כפסע מהמוות, ולהתחיל להיפרד מהעולם. בשירו החושפני, בואי משלים עם העתיד לבוא, ומנסה לחיות בשלום עם עברו. בה בעת, הוא מנציח בעיה אוניברסלית, וגורם למאזיניו להתמסר לסאונד הייחודי שלו, ולשקוע בהרהורים על השאלות המורכבות של החיים.
שמש תיכנס - קרן פלס 2020
הזמנה לשחרר כאבים ישנים ולצאת לדרך חדשה/ שקד כהן
דברים רבים כל כך כבר נאמרו על השירים העצובים שנכתבו על ידי מיטב המשוררים. עיניים רבות כל כך לא נותרו יבשות למשמע הלחנים המרטיטים שיצאו מגרונם ומנשמתם של המוסיקאים הגדולים ביותר שלנו.
בכל זאת, אם יש משהו שאפשר להגיד על העם שלנו בלי לחשוב פעמיים, הוא שיש לנו סיבה מספיק טובה לכאב הזה. סיפור שהחל אי שם בתקופת המקרא, המשיך בשואה, התגלגל במלחמות ישראל ולצערי ממשיך עד היום. וכל סיפור על אדם כזה, שהלך טרם זמנו או שסבל בדרך כזו או אחרת - מפלח לנו את הלב.
אבל בואו נודה בזה, האם מישהו חשב לרגע לכאוב על עצמו? אבל לא סתם כאב, אלא אחד אמיתי כזה, כמו שהוא כואב על האחר? משהו ביום הכיפורים הזה ובחשבון הנפש שמגיע איתו גרם לי לעצור לרגע, להסתכל על עצמי ועל סיפור חיי ולהבין שאת הסליחה הגדולה ביותר שלי השנה אני צריכה להגיד לעצמי.
השיר "שמש תיכנס" של קרן פלס, ובמיוחד בגרסת הלייב עם הזמר עדו חסון מכיל בשלוש הדקות שלו בדיוק את זה. אישה שעצרה והבינה שהיא כמעט שכחה לראות את עצמה. בטקסט הספציפי הזה מדובר על "התמכרות" לאדם אחר, שאחרי הרבה כאב הבינה שהיא אוהבת את עצמה ושמגיע לה יותר.
אבל יש עוד כל כך הרבה סיבות אחרות להבין שאנחנו צריכים שינוי ולפעול על מנת להשיג אותו, דברים שכמובן לא קשורים רק לזוגיות. וברגע שמגיעה ההבנה הזאת וכל אחד יפתח את החלונות שלו, כמו במילים של פלס – שמש תיכנס, כי עוד לא סגרו את השמים.
השיר, שנכתב והולחן על ידי קרן פלס ואבי אוחיון ועובד על ידי גלעד שמואלי וחנן בן ארי, מצליח לגרום לכל אחד ששומע אותו לגלות אליו חיבור אישי ועמוק ולקחת אותו לרגע מסויים בחייו. וזה לא מפתיע אותי, בידיעה שכל אחד מהמשתתפים ביצירה המופלאה הזאת הוא יוצר מופלא כשלעצמו.
פלס תיארה את השיר כ"הזמנה לשחרר כאבים ישנים ולצאת לדרך חדשה", וכך כל אחד מאיתנו צריך לעשות עבור עצמו. לא משנה אם הכאב הישן שלנו הוא כאב של אהבה, אובדן, אכזבה, בדידות או כל כאב אחר. זה הזמן לנס פרטי.
סכר - הפיל הכחול 2018
לא רק "יסמין"/ שחר אדרי
למרות רפרטואר עשיר במיוחד, להקת הרוק האשקלונית מזוהה כלהקת שיר אחד. "יש לי רק דבר אחד לומר לך, ומכל הלב..." - חלאס. באלבומם "איך שאתה רוצה" ששוחרר בשנת 2018, ניתן למצוא פנינה אחת מיוחדת במינה בשם "סכר" - בלדה כנה ונוגעת, שכבר מהבית הראשון לא מהססת לפרוט על כל מיתרי הרגש.
"יש איזשהו סכר
בין הלב לבין הפה
רוצה לומר הרבה ולא יוצא לי כלום
וכבר ראיתי איך הרוח משנה כיוון
עלה ירוק הופך לחום".
זה לא עוד שיר עצוב בסגנון "כמה רע לי". הכאב האמתי בשיר הזה, טמון דווקא באופטימיות הזעירה שבתוכו. קצת כמונו בימים האלה, הזמר מבין, בדיאלוג פנימי קרי חשבון נפש: "הרבה זמן לא ביקשתי כלום בשביל עצמי, אז הנה זה בא: הלוואי יהיה לי טוב", ומפרט:
"הלוואי יהיו בשורות טובות
הלוואי לא אפחד מכלום
הלוואי אף פעם לא אהיה עצוב יותר מדי
הלוואי וכל מי שאני מכיר יחייך תמיד.
הלוואי והכלבים שלי ימותו אחרי"
יש משהו בתפילות הכנות האלה, התמימות על גבול הילדותיות - שמפגישות אותנו עם עצמינו במקומות הפשוטים והמורכבים ביותר. כי כולנו רוצים לפעמים להיות קצת עצובים, אבל "לא יותר מדי". והשורה הזאת: "הלוואי והכלבים שלי ימותו אחרי" - טישו דחוף.
"הלוואי והתקופה הכי טובה עדיין לא הייתה
הלוואי אפסיק לחשוב כל-כך הרבה על העתיד
הלוואי שכשאלך לישון אירדם בתוך שניה
הלוואי יהיה לי טוב".
פרט מעניין על שם ההרכב המיוחד: סולן הלקה, לירון אטיה שכתב והלחין את השיר, נפצע בשנת 2005 בתאונת סנובורד קשה, ומאז משותק בפלג גופו התחתון. במהלך תקופת האשפוז, ביקרו את לירון אחיו וחבריו, והחלו לכתוב שירים סביב מיטתו. על אף שרבים טועים לחשוב שם הלהקה קשור לחית הענק החודקת, למעשה שם זה הוא רפרנס לתקופת השיקום שעבר עטיה, והכוונה בשם בכלל לגלולה כחולה – "הPill- הכחול".
"עולם, האם שומע?
האם אתה מקשיב?
אמרתי את דבריי - עכשיו אתה תגיב".
קצת כמו סרט פעולה משנות ה-90, הסולן החליט לסיים את השיר ב"קליף האנגר", ולא להשביע את רצון המאזינים ל'סוף טוב הכל טוב – אני שמח בחלקי'. ואם אתם תשאלו אותי, אני עדיין ממתין בקוצר רוח לשיר תגובה מרגש לא פחות מצדו של העולם. גמר חתימה טובה.