"Home", כך נקרא הסינגל החדש של הזמרת אילת דונייבסקי, שאימצה לעצמה את השם האמנותי Ayelet Dawn. עם הסינגל הזה היא מקווה להגיע בגיל 42 לחוף המבטחים של ה-home המוזיקלי שלה, כלומר, אלבום בכורה לאחר דרך רצופת מהמורות.
"הייתה לי הערכה עצמית מאוד נמוכה עם הרבה ספקות פנימיים", זה האליבי של דונייבסקי להשתהותה המתמשכת. "אפילו כשזכיתי לפני שלוש שנים בפרס עידוד היצירה מטעם אקו"ם, לא העזתי להשמיע את השירים שלי בפומבי מפני שחשבתי שהם לא מספיק טובים".
רק "ספקות פנימיים"?
"לא, לצד המחמאות שקיבלתי היו גם 'נשמות טובות' שלא עודדו אותי. אחד מהם, מפיק לא רגיש במיוחד, אפילו הציע לי לעזוב את המוזיקה. חזרתי הביתה בוכה. 'ותרי על החלום הזה!', כבר אמרתי לעצמי".
עד הצבא גדלה בקיבוץ שובל, בנגב הצפוני, במשפחה חובבת מוזיקה. פה ושם היא זימרה בטקסי המשק ובצבא היא שירתה כמדריכת כושר קרבי. כשהשתחררה, למדה שנתיים ברימון, גם הופיעה במסגרת להקה. מאז הופיעה "לא ברצף", כדבריה. "כל פעם שניסיתי, עלו בי קולות שהורידו אותי למטה", היא מעירה.
ומול תלמידייך, שאותם את מלמדת הלחנה ונגינה בגיטרה ובפסנתר?
"כאן דווקא יש לי כל הביטחון שצריך".
למעשה, דונייבסקי מתחילה רק עכשיו להסתער על מימוש הקריירה, "כמובן בלי לוותר על ההוראה". כלומר, להחליף צד ולא לוותר על הצד המוחלף. לדבריה, כבר לפני שלוש שנים, כשניגשה לתחרות שהוליכה לפרס מאקו"ם, "עדיין לא הרגשתי מספיק בשלה למהלך הזה".
את מי את מלמדת?
"אני מלמדת בשיעורים פרטיים ובפנימיות לנוער במצוקה, לחבר'ה שהמוזיקה יכולה לעשות להם את ההבדל בין אור לחושך, גם עבורי".
כצברית, מדוע את שרה באנגלית?
"שאלה טובה והתשובה עליה היא שיש שירים שמגיעים אלי באנגלית. זה משהו שלא החלטתי מראש, אלא פשוט בא אלי ככה".
אם שם משפחתה הרוסי כל-כך מזכיר אולי נשכחות לאי אלה ממטיבי הלכת בשדות הזמר מביניכם, הרי אין בכך מקרה. לדבריה, הרגישה תמיד מחויבת לדונייבסקי שבה גם אם אימצה לה את המילה "Dawn", "זה נשמע לי מתאים יותר לשירה באנגלית, זה גם קצר יותר והמשמעות שלה כזריחה היא סמלית בשבילי".
"מנעוריי ידעתי שבמשפחה הרחוקה שלנו היה מלחין גדול שנקרא דונייבסקי, אם כי לא מספיק חקרתי", אומרת אילת בכנות. איסק (יצחק) דונייבסקי, שנפטר ב-55', היה מלחין רב פעלים בברית המועצות במחצית הראשונה של המאה העשרים ובנו מקסים הוא מלחין פורה של מוזיקה לסרטים. פרופ' דוד אסף חושף בספרו המאלף "שיר הוא לא רק מילים" איך התגלגל שירו "סרצה" (לב), מהסרט המוזיקלי הרוסי "החבורה העליזה" והיה ללהיט בישראל של ראשית שנות ה-60.
הסרט, המספר על רועה צאן שמתאהב בעוזרת בית, הגיע לארץ בשנות ה-30, כשסרטים רוסיים היו מאוד אהובים כאן. אלתרמן כתב לו גרסה עברית לתוכנית "חגלידע" של התיאטרון הסאטירי "המטאטא" וקרא לשיר, שאת מילותיו כתב ואסילי לבדב-קומאץ', "רומנס על ספסל". מוכר לכם? - לא! אם כן, זה ולא אחר מאשר "רינה", או "רינה, אני אוהב את השמיים", ככתוב בשורה הראשונה. השיר נגאל ב-59' מצלילה לים השכחה בזכות הביצוע המבריק של יוסי בנאי ויונה עטרי במופע "תל-אביב הקטנה".
זה לא הכל לגבי דונייבסקי ההוא, שאליו מתקשר גם סיפור פחות נחמד. כטוב לבם בסודה, או משהו כזה, קמו שני אורחים מברית המועצות במסיבה שנערכה לכבודם ב-45' בקיבוץ אפיקים ושרו שיר-דייגים רוסי. לחנו, עפעס, היה מוכר למארחים באופן מחשיד. כדי לקצר עניין, נספר שהשיר מהסרט הרוסי "מחפשי האושר", שעליו חתם דונייבסקי כשלו, הוא גלגולו הרוסי של "קומה אחא", שירו הידוע ביותר של שלום פוסטולסקי, המלחין מעין-חרוד, שאיכשהו התגלגל עד אמא רוסיה.
נחזור לנציגת השלוחה הישראלית של דונייבסקי. לאחר שנים בתל-אביב, כשחיפשה שקט, היא מצאה אותו במושב כפר-חיים בעמק חפר, בלב אזור שממנו מגיעים אליה תלמידיה. "אני אדם שמחובר לטבע", מעידה על עצמה אילת, חובבת המרחבים, כיאה למי שיש בה כדבריה... רוח אינדיאנית. אולי זה הביא אותה להצטלם עם כנפי ציפור לשירה "Birds". "הכנפיים מסמלות את המעוף שאני שואפת אליו, ככל שאני עומדת יציב על הקרקע", היא אומרת.
ובאשר ל-"Home"?
"זה מבטא אולי את הכמיהה שלי לתחושת שייכות, דבר שמתעצם בתקופה המוזרה של הקורונה, אם כי את השיר כתבתי כבר לפני כמה שנים. בעצם, הבית יכול להיות גם מטאפורי-פנימי ולא רק במובן של ארבעה קירות".