לפני 70 שנה, ללא אמצעים מיוחדים ומתוך אידיאולוגיה קיבוצית־חלוצית, הוקמה להקת הנח"ל, שנחשבת ללהקה הצבאית המצליחה בכל הזמנים ולראשונה שפרצה מגבולות הצבא אל לב המיינסטרים.
ימי הזוהר שלה היו בשנות ה־50 עד ה־70, כשלאורך שנותיה עבדה עם מיטב המוזיקאים והבמאים. הלהקה הייתה ממובילות מהפכת הרוק והפופ הישראלי, כשהייתה מהראשונות שהחליפו את האקורדיון המסורתי בכלי קצב כמו גיטרות חשמליות, בס, תופים וקלידים, תוך שהיא מגדירה מחדש את הצבריות כפי שבאה לידי ביטוי על הבמה, בכוריאוגרפיה ההדוקה, בנאמברים ההרמוניים ובהווי הארצישראלי.
הלהקה קמה ב־3 בנובמבר 1950 ביוזמתו של הבמאי, הפזמונאי והכוריאוגרף זאב חבצלת, ששימש אז קצין התרבות הראשון של הנח"ל. היא הורכבה מחברי תנועות נוער וגרעיני נח"ל והתבססה על מבנה להקות צבאיות ישראליות שהחלו לפעול עוד מימי מלחמת העולם השנייה ("הלהקה הצבאית" ו"מעין זה") ומלחמת השחרור ("הצ'יזבטרון", "החישטרון" ו"השרון").
המחזור הראשון כלל את גיורא מנור כמפקד הלהקה, יוסי בנאי, יונה עטרי, דרורה חבקין, אברהם (אבא'לה) פורמן, עזריאל פולני, גאולה גיל ושמואל שי. "בתנועות הנוער הייתה 'חובת הגשמה', כלומר עברנו הכשרה בשביל לשרת בנח"ל ואחרי כן להקים קיבוץ חדש", אומר שי. "כשנגמרה ההכשרה, מפקד המחנה אמר שאנחנו צריכים להעלות קטע בידורי למסיבת הסיום של כל ההכשרות. אני נתתי קטע חיקוי של דוד בן־גוריון ומשה שרת".
כעבור שבועיים הם קיבלו זימון מפיקוד הנח"ל להגיע לאולם קולנוע דל למראה, לחזרות ללהקה חדשה. "התעלמתי", אומר שי. "אבל כעבור שבועיים הגיע עוד מכתב. לא תכננתי ולא רציתי להיות חלק מלהקה. זה פשוט קרה".
התוכנית הראשונה, "מיריק מסתדרת", שכללה את השירים "העיקר הוא להעז", "פזמון המ"מ" ו"ניאחז בכל משלט", סיפרה על נערה המתגייסת לנח"ל ועל הוריה החוששים ותוהים כיצד תסתדר בצבא. המנהל המוזיקלי היה דובי זלצר, שבחזרות הכיר את אשתו הראשונה, הזמרת גאולה גיל. "הגעתי לבסיס מקיבוץ דפנה בטרמפ על משאית כשירד גשם זלעפות", משחזרת גיל, המתגוררת כיום בארצות הברית.
"האדם הראשון שראיתי כשהגעתי לבסיס היה דובי. הוא הגיש לי כוס תה, דאג לי ונתן לי את התפקיד הראשי של מיריק". הפרמיירה של "מיריק מסתדרת" התקבלה רע וכמעט הובילה לפירוק הלהקה. "ההצגה הייתה בסגנון מיוזיקל, והחיילים לא הבינו את זה", משחזר שי. "אבל אז חיים חפר אמר שגם ההצגה הראשונה של הצ'יזבטרון לא הצליחה, וביקש שייתנו לנו צ'אנס.
הוא הציל את הלהקה מפירוק. ההצגה השנייה 'האגדה על המ"כ הרע', הייתה גם מיוזיקל וגם לא התקבלה. מכיוון שאחרי ההצגות היינו מעלים קטעים מצחיקים מאולתרים ושירים, וזה מה שדיבר לחיילים, המפקדים החליטו שהתוכנית השלישית 'חוליית בידור' תהיה במתכונת של פזמונים ומערכונים, וזו הייתה תחילת ההצלחה".
ב־1953, לאחר שחלק מחברי המחזור הראשון השתחררו ואחרים - בהם יוסי בנאי ויונה עטרי - חתמו קבע, הועלתה התוכנית הרביעית "טעות לעולם חוזרת" בבימויו של דוד ברגמן, שכללה את הלהיט הענק הראשון של הלהקה - "הורה היאחזות".
תעמולה לרכישת נשק
חלפה שנה, והלהקה החליפה את הרכב חבריה וקיבלה את המצטרפים החדשים, בהם חיים טופול, גליה טופול (פינקלשטיין), עדנה שביט וגבי עמרני, שהתגלגל ללהקה "במקרה", לדבריו.
"כשהייתי לוחם בנח"ל הגענו לקיבוץ דן כדי לשמור על הגבול", הוא משחזר. "המפקד של החיל החליט להרים ערב בידור ספונטני. המפקדים אספו חיילים בולטים במשחק ושירה, ובמשך שבועיים התכוננו לערב הזה. בלי שידענו היה שם מפקד להקת הנח"ל, ששלח לי זימון להצטרף ללהקה. זה היה מוזר עבורי לעבור מלוחם לחבר בלהקה, אבל התאקלמתי מהר".
עמרני זכה ללהיט הגדול שלו "הוא לא ידע את שמה", בתוכנית "שמור על הגבול", שהועלתה בנובמבר של אותה שנה. "למרות שהיינו מגובשים, הייתה מלחמה בין הזמרים על השירים", הוא מתאר. "אני לא הייתי שותף למלחמות, כי הגעתי ללהקה על תקן שחקן".
באותה תוכנית, שאליה הצטרפו גם אורי זוהר, נחמה הנדל, שושיק שני, אברהם הפנר והאקורדיוניסט יוסל'ה אורג, בלט השיר "תותחים במקום גרביים". "באותה תקופה הפדאיונים עשו טרור בארץ, והצבא היה צריך להתחמש אבל לא היה תקציב. השיר הזה נוצר כדי לשכנע את הציבור לתרום לצבא כסף", אומר יוסי ואלד, שהיה המדריך המוזיקלי. "זה שיר פרסומת או תעמולה לטובת רכישת נשק".
בתוכנית הבאה, "בין מגל וחרב" (1955) הוצג לראשונה המערכון "סעדיה והסעד", שיצר אפרים קישון והפך כעבור עשור לסרט "סאלח שבתי". "חיים טופול גילם בהצגה את דמותו של סאלח שנקראה סעדיה, ונחמה הנדל גילמה את העובדת הסוציאלית, הסעד", מתאר ואלד. "ההצגה הצליחה מהרגע הראשון".
באותה תקופה חברי הלהקה התחילו עם מורשת ה"טולולולו", שירה בחברותא. "אחרי התוכנית חברי הלהקה שרו שירי ארץ ישראל ושירים לועזיים עד השעות הקטנות של הלילה, החיילים חיכו לזה", מסביר ואלד. "זה היה אחד הרגעים המרגשים של המופע".
חלפה שנה וב־1956 הועלתה התוכנית "מה בוער" עם השיר "יא משלטי", שנקרא בהתחלה "שיכון, שיכון" ודן במצוקת הדיור. "הגדולה של הלהקה שהיא עסקה בנושאים חברתיים ולא פוליטיים", אומר ואלד. "שיריה ביטאו את מה שקרה בעם, והיא הייתה המראה החברתית של המדינה, ולכן כל כך אהודה".
במהלך התוכנית הזו פרץ מבצע קדש והלהקה יצאה להופיע בפני חיילים, גם במוצבים בסיני, וזכתה לאחד משיריה הידועים - "מול הר סיני" שכתבו משה וילנסקי ויחיאל מוהר. השיר נכלל בתוכנית העשירית של הלהקה "עד מאה ועשרים" (1957), שתוגברה בכוח חדש: תל אביבי ביישן בשם אריק איינשטיין, שבתוכנית ה־11 זכה לסולו הראשון שלו בשיר "יא ירח".
אחת התוכניות המוצלחות של להקת הנח"ל הייתה "לא לצאת מן הכלים" (1959). נכללו בה השירים "דינה ברזילי" (ומספרה המיתולוגי 496351) ו"רוח סתיו", סולו של איינשטיין עם קול שני של יהורם גאון. "אורי זוהר, במאי הלהקה, ייעד לי משפט אחד בשיר: 'היי בובה מותק, בואי לרקוד'", מספר גאון. "שרתי אותה כנראה לא כפי שהוא רצה, אז הוא ביקש ממני להגיד את השורה. ככה בשיר הראשון שבו קיבלתי תפקיד אמרתי את הטקסט ולא שרתי".
"אורי זוהר נתן את הטון גם בהיבטים הקשורים בהופעה על הבמה, וגם בהיבט החברתי", נזכר האקורדיוניסט עמי גלעד. "בדרך להופעה במשאית הוא יכול היה לתפוס אחד מחברי הלהקה ולדגדג אותו בכל גופו. היה שמח".
"החברות הייתה משמעותית בלהקה", מציין גאון. "כשהייתי מפקד הלהקה, חנן גולדבלט ופולי (ישראל פוליאקוב - ד"פ) לקחו עוגה גדולה וזרקו אחד על השני חתיכות ממנה ולכלכו את כל אולם החזרות. הייתי צריך להעניש אותם, וזה לא היה נעים כי גרתי איתם באותו חדר. פולי הודה שהוא התחיל בבלגן ולכן ריתקתי אותו לבסיס. בערב החלטתי לשחרר אותו. 'תעשה טובה', הוא אמר לי, 'אני משחק קלפים עם השומרים, תן לי לישון הלילה בבסיס'. זו הייתה הרוח בלהקה, לא היה דיסטנס. כולנו היינו חבורה אחת".
היו כאלה שהתפרסמו אז יותר?
"הקבוצה הייתה מפורסמת ומצליחה אבל כאינדיבידואלים ממש לא, וגם לא התאמצנו להתפרסם. לא חשבנו על זה. פשוט נהנינו להיות חבורה שכזאת. האווירה של החברותא והביחד הייתה קסומה", אומר גם גברי בנאי. "לנסוע במשאית עם הציוד, להקים את הבמה ולפרק אותה ואז לשבת עם החיילים ולשיר להם ב'טולולולו', זו הייתה חוויה שאני מאמין שאין יותר כיום".
הפסגה של הלהקות
1960 הייתה תקופת מעבר. מרבית חברי הלהקה היו צפויים להשתחרר, והכוח החדש, שכלל בין היתר את דבורה דותן, אהרל'ה קמינסקי ויורם ארבל, לא הצליח להתבלט. התוכנית החדשה "זה נח"ל זה?" לא כללה שירים חדשים ובמקביל במאית הלהקה, נעמי פולני, הקימה עם כמה מיוצאיה, בהם גאון, גולדבלט ופוליאקוב את להקת התרנגולים, שאימצה כמה משירי הלהקה. גם להקת בצל ירוק, שהורכבה אף היא מיוצאי להקת הנח"ל, נגסה בפופולריות של הנח"לאים.
אבל בחלוף שלוש שנים ושתי תוכניות הצליחה להקת הנח"ל להתאושש ולהחזיר לעצמה את הפופולריות בתוכניתה "שמש במדבר", שכללה צוות חדש: עליזה יצחקי, דני קוליש, רותי ביקל, טוביה צפיר ויאיר רוזנבלום, שהחל כאקורדיוניסט ובהמשך הפך לאחד המלחינים והמוזיקאים הבולטים בתולדות הלהקות הצבאיות.
עם להיטים בהם "מחר", "עוד לא אכלנו", "מטרייה בשניים" ו"מחבואים" (חפש אותי), התוכנית "הפכה לשלאגר", מציין טוביה צפיר, שמגלה כי "אף אחד מהבוחנים לא רצה אותי בלהקה, מלבד במאי התוכנית יוסי בנאי, ועד היום אני מודה לו על כך".
צפיר מתאר כי בדומה לסרט "הלהקה", שבו שיחק את במאי הלהקה הקשוח, הצטרפותו לא עברה חלק. "בדיוק כמו בסרט, הוותיקים לא קיבלו אותנו, החדשים", הוא אומר. "הם לא דיברו איתנו, לא אמרו לנו שלום. גדעון אפרת, שהתקבל איתי ללהקה, לא יכול היה לסבול את ההתעללות. הוא התרעם, והעיפו אותו. אני הייתי ביישן ושקט אז נשארתי".
"לא קיבלו אותנו בקלות", מגלה גם חנן יובל, שהצטרף ללהקה ב־1964. "הגעתי ללהקה בדיוק כשהיא התחילה לעבוד על התוכנית 'בפעם ה־18'. זה היה כבוד ענק בשבילי, בלתי נתפס עבורי. החזרות עם המנהל המוזיקלי אריה לבנון והעבודה עם יוסי בנאי היו חלום, בית ספר שלמדתי להעריך אותו רק כעבור שנים".
החל משנות ה־50 פעל במקביל ללהקה "צוות הווי של הנח"ל". תפקידו היה לעבור מבסיס לבסיס וללמד את החיילים שירי ארץ ישראל ובעיקר את שירי הלהקה. באמצע שנות ה־60 שינה צוות ההווי את ייעודו והחל להקליט שירים חדשים ומקוריים והפך ללהקה של ממש עם לא מעט להיטים ("חורשת האקליפטוס", "מלאך מסולם יעקב", "באביב את תשובי חזרה", "חופים הם לפעמים", "זמר שכזה" ו"כל שהיה בינינו") וכמה מהשמות הבולטים בעולם הזמר העברי, בהם יזהר כהן, אופירה גלוסקא וצילה דגן. אחרי מלחמת יום הכיפורים פורק הצוות וחבריו הצטרפו ללהקת הנח"ל.
ב־1966 העלתה הלהקה את "מהנח"ל באהבה". שולה חן, ששי קשת, שלום חנוך ומנחם זילברמן הצטרפו אליה ושייקה אופיר ביים. "זו הייתה התוכנית המצליחה בארץ, עם שולה חן, הכוכבת הגדולה גם באזרחות", מציין יובל. "שלום חנוך, שהכרתי עוד מימינו בקיבוץ משמרות, נכשל באודישנים אבל לא ויתר ואחרי לא מעט מניפולציות הצליח להשתחל ללהקה".
"הגעתי ממושב נהלל, שם שרתי בטקסים", משחזרת חן. "אחרי האודישן, המפקדים דיברו בינם שהגיעה כוכבת חדשה. לא הבנתי איך זה נפל עליי פתאום, אבל זה היה אדיר. להקת הנח"ל הייתה הפסגה של הלהקות הצבאיות, החלום של כל זמר".
מחדשים או מתפרקים
על התוכנית ה־20 - "הנח"לאים באים, הנח"לאים באים", עבד הפאוור קאפל של הלהקות הצבאיות: יאיר רוזנבלום על העיבודים והניהול המוזיקלי ודני ליטאי על החרוזים והעמדת הפזמונים. עבודתם המשותפת תרמה לא מעט להצלחת הלהקה. הלהיטים של התוכנית היו "אילו ציפורים", "ואלס להגנת הצומח", "גשם בוא", שזכה בתואר שיר השנה במצעד הפזמונים השנתי, וגם "ישנן בנות".
"השיר לא זכה לפופולריות בזמן אמת, אלא רק אחרי שדנה אינטרנשיונל חידשה אותו", אומרת חן. "כשנעמי שמר נתנה לנו את 'ואלס להגנת הצומח', היא סיפרה שהצמחים משולים לנשים. אז לא היה נעים לדבר על זה. אחרי שנים, כשנעמי חשפה שהשיר מדבר על הטרדה מינית, דיברתי על כך בכל הופעה".
הרכב זה הקליט גם את האלבום "כל הכבוד לנח"ל", לרגל חגיגות ה־20 לישראל, שכלל ביצועים חדשים לשיריה הידועים של הלהקה. "זו הייתה הלהקה בה"א הידיעה", אומר ששי קשת. "מי שהגיע ללהקת הנח"ל היה מובטח לו עתיד בעולם הבידור".
מה הזיכרון הכי חזק שלך מהלהקה?
"במלחמת ששת הימים נעמי שמר התלוותה אלינו להופעות בפני החיילים. ישבנו בחורשת הדקלים באל־עריש והאזנו דרך הטרנזיסטור בשידור ישיר לשחרור העיר העתיקה בירושלים. כששמענו ברקע את קול השופר של הרב גורן ואת עוזי נרקיס אומר 'הר הבית בידינו', נעמי כתבה בנוכחותנו את הבית הנוסף של 'ירושלים של זהב', שהתפרסם בפסטיבל הזמר כחודש לפני כן. זה היה מעמד מרגש שלא אשכח לעולם".
ב־1967 החליטה הבמאית נעמי פולני ליצור תוכנית בסגנון של התרנגולים. "אחרי תשעה חודשים של עבודה קשה, החליטו הדרגים הגבוהים לגנוז את התוכנית", מגלה אופירה גלוסקא, שהצטרפה ללהקה עם מירי אלוני, דני סנדרסון, מאיר פניגשטיין ועמוס טלשיר. "המפקדים הציבו לנו אולטימטום: או שאתם מרימים תוך חודש תוכנית חדשה או שמפרקים את הלהקה ומפזרים אותנו לבסיסים".
"התוכנית של נעמי הייתה אנכרוניסטית ולא התאימה לתקופה, אף שהייתה גאונית מבחינת העמדה ותפקידים", מסביר אמוץ ברונטמן, מפקד הלהקה באותה עת. "היא הייתה איכותית מדי ומלאת פרטים, מה שפחות התאים להופעות שטח", מוסיפה אסתי כץ, חברת הלהקה.
מפקדי הנח"ל הזעיקו את יאיר רוזנבלום ודני ליטאי והטילו עליהם את המשימה להרים תוכנית בזמן קצר. במאי המערכונים שנקרא לדגל היה יהורם גאון, אז בתהילת "קזבלן". "הם לקחו אותנו לקיבוץ עין השופט והעבידו אותנו במשך חודש, יום ולילה", מספר מוטי פליישר. "עבדנו קשה על השירים החדשים, אבל לא האמנתי שהם יהפכו לשלאגרים כאלו".
עם הצגת הבכורה של "התוכנית ה־21" (לימים "קרנבל בנח"ל"), היה ברור לכולם כי להקת הנח"ל מביאה עמה משב רוח רענן. "הקהל השתגע", נזכרת כץ, "התוכנית הייתה מאוד תוססת, מיוחדת ומלאת צבעים, היו מערכונים שנוצרו מבדיחות פנימיות בין סנדרסון ומנחם זילברמן. זו הייתה חוויה".
"זו הייתה התוכנית הראשונה של ארץ ישראל שאחרי מלחמת ששת הימים, כשפתאום היה איפה להופיע מלבד בית החייל ומחנות צה"ל", מספר עמוס טלשיר, לימים מפקד הלהקה. "היינו גם המחזור הראשון שנסע באוטובוס במקום במשאית, לסיבוב הופעות שנמשך שבוע, ממש כמו הלהקות האמריקאיות. הקהל התייחס אלינו ככאלה. עם חבורה של 20 ומשהו איש שדבוקים זה לזה באוטובוס מבוקר עד לילה, נוצרה דינמיקה מיוחדת שבאה לידי ביטוי באותה תוכנית".
על הדינמיקה הזו מספר ברונטמן: "דני סנדרסון, מאיר פניגשטיין ויובל חבצלת הקימו את מועדון הבקבוק. מה זה? היינו קצת עבריינים וזרקנו תוך כדי נסיעה את הבקבוקים שמהם שתינו על שלטי דרכים. סנדרסון אפילו יצר שיר למועדון: 'הבו רגם, הבו רגם, הבו שלוק / מיץ נלגומה ונרגומה הבקבוק / הנה באה הארמדה, כל האדמה תרעדה / תנו כבוד לאורנג'דה אשר בבקבוק'".
אל אותן נסיעות הצטרף ללהקה המעריץ מספר אחת שלה, אברהם "אבם" גורביץ'. "יום אחד אמרנו לו שאין מקום במשאית ושהוא לא יכול להצטרף אלינו", אומר ברונטמן. "ואז, אחרי יום של נסיעות, כשפתחנו את אחד מארגזי כלי הנגינה, ראינו אותו מקופל בתוך הארגז. הוא היה חלק בלתי נפרד מהלהקה".
למשב הרוח הרענן של התוכנית ה־21 היה אחראי השינוי בכלי הנגינה. "בתוכניות הקודמות האקורדיון בלט", אומר שמעון ויצמן, היסטוריון להקת הנח"ל וחבר להקה בסוף שנות ה־60. "בתוכנית הזו השקיעו גם בגיטרות וגם בקלידים חשמליים. הלכתי אז עם אקורדיוניסט הלהקה יובל חבצלת לקנות אורגן חשמלי, שאיתו הופיע לראשונה בתולדות הלהקות הצבאיות".
"יאיר רוזנבלום חיפש בסיסטים וגיטריסטים וזמרות סול וגיבש להקה אלקטרונית חשמלית", מוסיף טלשיר. "המהלך הזה השפיע על הסאונד הייחודי של אותה תוכנית ושל הבאות אחריה". "שלווה", "בשמלה אדומה", "החיים היפים" ו"הארץ שלי" היו בין שירי הלהקה שנכללו בתוכנית והפכו מזוהים עם הלהקה לא מעט בזכות סרטו של אבי נשר, שניסה לתאר את הווי הלהקות הצבאיות.
מירי אלוני זכתה אז לקטע הסולו הראשון שלה בשיר "קרנבל בנח"ל". "הבוחנים שלי היו שלום חנוך, ששי קשת ומנחם זילברמן", מספרת אלוני. "התקבלתי ללהקה ובאותו היום כבר הייתי אמורה להיכנס לתפקידה של סולנית הלהקה שולה חן".
המלחמה מאחורי השלום
בספטמבר 1969 קיימה לראשונה הנהלת רדיו קול ישראל את מצעד הפזמונים השנתי, ובסיכומו התבשרה להקת הנח"ל על זכייתה בתואר להקת השנה. בהמשך השנה הצטרפו לשורות הלהקה ירדנה ארזי, רותי הולצמן ולאה לופטין (שלימים תהפוכנה לשלישיית שוקולד מנטה מסטיק) והמוזיקאים שירכיבו בהמשך את להקת כוורת: גידי גוב, אפרים שמיר ואלון אולארצ'יק. אלוני הייתה הכוכבת והסולנית הראשית.
"בניגוד לסצינות המכוערות מהסרט 'הלהקה', על ריבים בין הבנות על סולואים וסצינת הלבן ששפכו כביכול על הבמאי, במציאות דבר מזה לא קרה", היא אומרת. "לא היו אינטריגות או ריבים בלהקה, שבה שירתי שלוש שנים, מתוכן שנה בקבע. כשיאיר רוזנבלום הציע לי לחתום קבע, לא שאלתי כמה ארוויח, אבל העלו אותי לדרגת סמל כדי שהמשכורת תהיה גבוהה יותר".
את התוכנית הבאה "שא לשלום", הובילה אלוני כזמרת ("הבן יקיר לי אפרים", "שיר לשלום", "בהיאחזות הנח"ל בסיני") וקומיקאית ("המרכזנית", "סלאח המפקד"). "הציעו לי להיות מפקדת הלהקה, וסירבתי", היא אומרת. "אבל כבוגרת ביותר בלהקה הרגשתי שעליי להיות האחראית ולהוות דוגמה אישית להתנהגות, למסירות ולרצינות. עבדנו מאוד קשה: במשך היום הופעות אנפלגד במוצבים, על הגבול, מתחת לאדמה, בין המיטות של החיילים או על החולות לאור השמש.
היינו אוכלים עם החיילים מנות קרב ובערב חוזרים לבסיס הצבאי הקרוב, מקימים את התפאורה, התאורה וההגברה ונותנים את ההופעה במלואה, שהייתה ממש הפקה. אחרי התוכנית היינו מפרקים את הבמה, מעמיסים הכל על האוטובוס ומתכנסים עם החיילים שלא הלכו לישון באיזה אוהל או בחדר אוכל ושרים איתם מה שבא לנו. עושים שמח באופן ספונטני. היינו קבוצת תיאטרון נודדת, מנותקים מהמציאות הקשה שהתחוללה סביבנו במלחמת ההתשה".
"שיר לשלום", שכלל סולו גיטרה פסיכדלי של סנדרסון, עורר מחלוקת עזה: היו שהזדהו עם מסר השלום שבו והיו שראו בו שיר תבוסתני ("אל תביטו לאחור, הניחו להולכים"). שניים מאותם מתנגדים היו אלוף פיקוד המרכז דאז, רחבעם זאבי (גנדי) ואלוף פיקוד הדרום אריאל שרון, שטענו שהשיר פוגע במורל החיילים וברגשותיהן של המשפחות השכולות ואסרו על השמעתו בפיקודם. זה כמובן לא עזר, והשיר הפך ללהיט ענק.
"אנשים שומעים את השיר הזה ולא יודעים איזו מלחמה התנהלה סביבו מאחורי הקלעים", אומרת אלוני. "זאבי עשה כל מאמץ לסכל את הביצוע של השיר הזה בצבא, שהזדהיתי עמו מהרגע הראשון".
חיילת נוספת בלהקה שהחליטה לחתום קבע היא ירדנה ארזי. "רותי הולצמן, לאה לופטין ואני גויסנו במיוחד ללהקת הנח״ל ב־18 במאי 1969 ונפגשנו לראשונה בבקו״ם", היא משחזרת. "אני בת 17 וחצי, חיפאית ילדת צופים, לאה לופטין מקיבוץ אפיקים, ורותי הולצמן מתל אביב. קיבלנו מספרים אישיים עוקבים והועברנו לטירונות במחנה 80, משוכנות באוהל מיטה ליד מיטה. כך נוצרת חברות ושותפות גורל, שמלווה אותנו עד עצם היום הזה. בעצם התבגרנו ביחד.
חווינו את להקת הנח״ל ואת הצמיחה האישית של כל אחת מאיתנו לכל אורך חיינו. רותי השתחררה ראשונה מהלהקה, לאה נשארה עוד כמה חודשים אחריה, ואני, שלהקת הנח״ל הייתה הגשמה של חלום עבורי, החלטתי שלמרות ההצעות המפתות שחיכו לי בשוק האזרחי, אחתום קבע ואשאר לעוד תוכנית בלהקה. העזיבה של לאה הפתיעה ושברה לי את הלב, התחננתי בפניה שלא תשאיר אותי לבד עם בנות חדשות שאינני מכירה עדיין, אבל ללאה חיכתה הצעה קוסמת לסיבוב הופעות עולמי כזמרת סולנית עם להקת כרמון המצליחה. אחרי כשנה וחצי חברנו שוב לשלישיית שוקולד מנטה מסטיק".
"כשהתגייסתי ללהקה הייתי עולה חדש ולא ידעתי את כל הערכים שלה", מספר אפרים שמיר. "כשהייתי לפני גיוס במקרה שמעתי על להקת הנח"ל, הלכתי לבחינות והתקבלתי. בעיניי הלהקה לא תאמה את רוח שנות ה־60 - היא נראתה כמו משהו של הדור שנגדו מרדו הדור של שנות ה־60. אבל היינו מדינה מיוחדת עם צרכים מסוימים וזרמתי עם מה שיש.
לקח לי זמן להתחבר לחברותא של הלהקה, מה גם שבקושי ידעתי עברית אז בקושי הבנתי את מילות השירים ששרתי. אבל התקבלתי בחום רב ובעצם שם, בנסיעות הארוכות, נולד הגרעין של להקת כוורת".
סוף ימי הזוהר
בשנת 1971, במלאת 30 שנה לפלמ"ח, העלתה הלהקה את תוכניתה ה־23 - "הפלנחניק", שהוקדשה לארגון וכללה שירים מאותם ימים, מרביתם של הצ'יזבטרון. "כדי שנבין את הנושא, הגיעו אלינו לוחמים ממחלקות שונות", מספרת ארזי. "הם סיפרו לנו על הפעילות האגדתית של הארגון".
"עשיתי תחקיר מקיף ופגשתי את מיטב היוצרים ואנשי הפלמ"ח וגם הבאתי את התקליט של הצ'יזבטרון כדי שנוכל להוציא ממנו את 'שיר הרעות'", משחזר ויצמן, שהיה אז מפקד הלהקה. "זו הייתה הפעם הראשונה שתוכנית של הלהקה כללה שני חלקים: חלק אחד של מערכוני ושירי פלמ"ח, וחלק שני של אגדות לילדים שמבוגרים יאהבו. אחר כך יצא תקליט כפול עם שני החלקים, משהו שאף להקה לא עשתה לפני כן".
רק שעל העשייה העיב ריב בין המנהל המוזיקלי יאיר רוזנבלום לבין חברי הלהקה, ובסופו הוחלף רוזנבלום בבני נגרי. "יאיר היה גאון מוזיקלי שהשאיר אחריו שירים בלתי נשכחים, אבל מצד שני היה בו גם צד נוקשה", אומרת ארזי. "תפיסת העולם של מי שהדריכו אותנו, כולל הבמאי שלנו דני ליטאי, הייתה שמאחר שלהקת הנח״ל כל כך פופולרית בציבור הרחב ואנחנו חיילים צעירים, צניעות ומשמעת ברזל הן חלק בלתי נפרד מההכשרה המקצועית שקיבלנו".
לפעמים זה הגיע גם לסיטואציות מוקצנות, ארזי מספרת ומתארת אחת מהן: "בשעת לילה מאוחרת ולא הגיונית, היינו בחדר החזרות בפיקוד הנח״ל ביפו, עובדים על העיבוד הקולי של 'מסביב למדורה'. הסולן הוא גידי גוב, וכולנו שרים איתו בעיבוד קולי מרהיב. אנחנו מותשים. הערה מעליבה למישהו שרוזנבלום זורק כבר לא עוברת בשקט.
נמאס לנו מהשפלות, אנחנו מסרבים לקבל את המרות שלו בשעה המטורללת הזו, ועונים לו באותה רוח. תקדים מהפכני. רוזנבלום מאיים שיקום וילך, מישהו עונה לו: 'אז תלך', והוא באמת קם ועזב אותנו ולא חזר. את השיר הוא העביר ללהקת פיקוד מרכז עם הסולנית דורית ראובני, ועד היום כשאני שומעת אותו ברדיו אני נזכרת בביצוע המשגע של גידי גוב והקולות היפים שעשינו לו, וזה עושה לי קווץ׳ בלב".
אחרי המשבר העלתה הלהקה ב־1974 את תוכניתה הגדולה האחרונה לעשור זה, "סיפורה של להקה", שהייתה בסימן חגיגות חצי יובל לקיומה ולוותה באווירת מלחמת יום הכיפורים. בין חברי הלהקה נמנו השמות החדשים אסתר שמיר, מיקי קם, גדעון כפן, איתן גדרון, מלי מאיו ושגיא קרפ.
"זו הייתה אחת התקופות הקשות בחיי", מספרת אסתר שמיר. "התגייסתי ללהקה בזמן מלחמת יום הכיפורים ועוד לא הייתה לנו להקה מגובשת. הסתובבנו בסיני ובגולן וערכנו מאות הופעות תחת אש במקומות קשים. אף אחד מאיתנו לא חשב על הזוהר של הלהקה. היינו עסוקים בלהתקיים ולנסות להבין אם תהיה לנו מדינה בכלל אחרי המלחמה הקשה הזאת".
שמיר מספרת כי לקראת סיום המלחמה החלה להתגבש הלהקה מחדש לצורך התוכנית החדשה. "לקחנו מערכונים ושירים מהתוכניות הקודמות", היא אומרת. "כמפקדת הלהקה זה היה לא פשוט. הרבה מחבריי נהרגו במלחמה והיינו צריכים לשיר ולשמח בזמן שהמדינה הייתה בתקופה איומה של דעיכה".
אחרי שהסתיימו ההופעות, הלהקה לא הצליחה לשחזר את ימי הזוהר של העשורים הקודמים. היא פעלה בהרכב מצומצם והעלתה שלוש תוכניות - "חדש וגם ישן", "בצל ירוק" ו"שלושים שנות זמר" - עד פירוקן של הלהקות הצבאיות בשנת 1978 בהחלטת הרמטכ"ל דאז, רפאל (רפול) איתן.
"להיות בלהקה צבאית היה החלום שלי כשהייתי בתיכון, וכמובן שאם כבר להיות בלהקה צבאית אז שאפתי להיות בלהקת הנח"ל בגלל ההילה והזוהר שהיו קשורים בה", מספרת חני נחמיאס. "כשהתקבלתי הייתי בעננים, הרגשתי מורמת מעם. קודם כל החיילות של הלהקה הצבאית לבשו מדי זית, וזה הבדיל אותן משאר החיילות בצבא".
אלא שהיא לא הספיקה לחוות את אותו הזוהר שכה ייחלה לו. "בזמן שרפול עשה כל שביכולתו לפרק אותנו, לא הקליטו לנו שירים חדשים, לא הצטלמנו כמעט בכלל לתוכניות טלוויזיה. הרגשתי שניסו להחביא אותנו. השירות עדיין היה מאוד כיף ויצר לי קשרים נהדרים עם אנשי מקצוע שעבדתי איתם בחיים האזרחיים שלי, אבל מבחינה אומנותית לא השארנו חותם".
הדור האחרון שנחשב
באמצע שנות ה־80 הוחלט להחזיר את הלהקות הצבאיות לפעילות ולנסות לחדש ימיהן כקדם. להקת הנח"ל הוקמה מחדש ב־1985 והעלתה את התוכנית "התחדשות" בבימויו של צדי צרפתי. השירים שהתפרסמו מתוכה היו "שרית הספרית", "שיר הסלנג" ו"אל הנח"ל", וכן השיר "דרישת שלום" שהקליטה הלהקה במסגרת שידורי "השירותרום" יחד עם בוגרת הלהקה, ירדנה ארזי.
"עבדנו עם טובי היוצרים והיו לנו המון להיטים", מספרת דפנה דקל. "זה אולי המחזור היחיד שזכה ממש לשחזר את ימי הזוהר של הלהקות הצבאיות. כשיצאתי לאזרחות הייתי די מוכרת מהלהקה. אחרי המחזור שלנו הקסם הלך והתפוגג והלהקות כבר קיבלו פחות תשומת לב תקשורתית".
כעבור שנתיים, עם מחזור חדש של חיילים שכלל בין היתר את יואב צפיר, רוית יוספי ומומי לוי, העלתה להקת הנח"ל המחודשת את "תל אביב אינה מודאגת". "זו הייתה עבורי סגירת מעגל, כי דודה שלי, יונה עטרי, הייתה במחזור הראשון של הלהקה", מספר מומי לוי. "היא תמיד הייתה קשוחה כלפיי מתוך אהבה ורצתה שאהיה פרפקציוניסט בנוגע למוזיקה. כשהיא באה להופעה שלנו עם הלהקה, היא הייתה כל כך גאה ונרגשת, שזה משהו שמלווה אותי עד היום".
לוי לא הרגיש את היעדר הקסם, להפך. "השתתפנו באין ספור תוכניות טלוויזיה, כולל בקדם אירוויזיון, והתייחסו אלינו כמו לסטארים", הוא מעיד. "היינו צוות נהדר עם חברות אמיתית. ברור שהיו פה ושם ויכוחים על סולואים, אבל זה היה זניח לעומת כמות הפרגון שהייתה לנו אחד כלפי השני. אתה יודע מה זה לעבוד עם רמי קלינשטיין ומתי כספי? אפילו חנוך לוין כתב לנו".
בשנת 1988 העלתה הלהקה את תוכניתה "התחלות", שבה לקחו חלק בין היתר דנה ברגר, שרון חזיז, תומר שרון ואורי הוכמן. את רוב השירים כתב חנוך לוין ובלט בה השיר "דג מלוח ותה", שהלחינה קורין אלאל וביצע כסולן יואב צפיר.
"היינו הדור האחרון שעוד נחשב, כשלהקת הנח"ל הייתה סוג של מותג פופולרי ושווה כוחות בתעשיית המוזיקה. הוצאנו שירים והיו לנו להיטים", מסביר יואב צפיר. "היינו סלבים וזיהו אותנו. היה לנו את הזוהר של תעשיית המוזיקה. לי זה היה כמובן תענוג כפול, כי הייתי ממשיך דורו של אבא. לפני הלהקה הספקתי לעשות את הסרט 'בלוז לחופש הגדול', שבו הדמות ששיחקתי מחליטה לא להתגייס ללהקה צבאית וללכת לקרבי. הקהל שראה אותי בלהקה על הבמה היה צועק לי 'שיקרת'".
התוכנית האחרונה של הלהקה שנכתבו עבורה שירים במיוחד היא "נח"ל 90", שעלתה ב־1990. את מרבית השירים כתב יאיר לפיד, ומתוכם זכה לבלוט רק השיר "בנייך מרחוק", שביצעה הלהקה ב"שירותרום" באותה שנה.
לאורך שנות ה־90 ועד היום ממשיכה להקת הנח"ל לפעול כשהיא מבצעת בעיקר גרסאות כיסוי לשירים ידועים. "השירות שלי בלהקה מאוד משמעותי, בעיקר כשזאת להקת הנח"ל ששמה הולך לפניה", אומר סמל אופיר בעלול, נגן קלידים בלהקת הנח"ל של חיל החינוך והנוער כיום. "האווירה משפחתית וכולם נפגשים ליצור ביחד ובאהבה למען מטרה - לשמח את החיילים ולשמר את המהות הערכית של הלהקות. בהופעות אנחנו מנסים לשלב בין הקלאסיקות הישראליות לבין דברים מודרניים יותר שיתאימו לחיילים של 2020".