שלוש שנים חלפו מאז ש"התקווה 6", אחת הלהקות האהובות בישראל בשני העשורים האחרונים, הוציאה את אלבומה האחרון ("יום יפה?", 2018) ועתה, בעיצומו של חג החנוכה ובשיאה הלא ידוע של הקורונה יוצא אלבומה התשיעי – "מפה לשם".
האזנתי לאלבום כמה וכמה פעמים, והדבר הראשון שייחסתי אליו חשיבות היה הטקסטים. כאמור, הלהקה תמיד ציירה את המציאות שלנו בצורה כיפית וביקורתית, עם אלמנטים מחאתיים בתמהיל מוזיקלי שנע בין רגאיי, פופ, רוק והיפ הופ. עם זאת, באלבום הנוכחי, נראה כי עמרי גליקמן, סולן הלהקה ויוצר שיריה, החליט לקחת את הזעם והביקורתיות מהמצב כמה צעדים קדימה, כשהוא נטול פחד (ורסן, לעתים).
שורה כמו: "נכון הלילות קשים ורחוק לי מאנשים, וגם אם לא רואים, רק פה אני מרגיש מתאים" מתוך השיר "חי על הירח" מקבלת משמעות נוספת בתקופה של סגרים, ממש כמו שורת המחץ מ"תמיד עכשיו" שדנה במובן מסוים במצוקת עולם התרבות: "מה יהיה אם יום אחד אעלה לבמה ואגלה שאף אחד לא בא לראות?.. מה יהיה אם כל העתיד שלי רחוק מדי מכל התכניות?".
בשיר כמו "מי קדם למי" יש מן הביקורת על הממשלה (ספק פוליטית, ספק חברתית) כשגליקמן שואל: "מי היה כאן קודם, לפני כל הממשלה, למי יש את התמונות בזיכרון?", בשיר "אל תדאג ילד" הוא עוסק בחרדה המתמדת המלווה את החיים בצל אזעקות, טילים ומלחמה וב"שללו לי" הוא דן במשטרה המחפשת לחלק דוחות: "אללה יוסטור לא ראיתי את זה מגיע, הנה מיסטר אופיסר נחת מהרקיע".
אבל, לא כל האלבום עוסק בנושאים "כבדים": הוא גם שר על המשפחה, על האהבה, על סיפורים רומנטיים ואפילו ישנו שיר המגיע בדיוק בזמן לקראת האיחוד של FRIENDS – "רוס ורייצ'ל".
כל שיר ושיר הוא עולם ומלואו, הן מוזיקלית והן טקסטואלית וכולל עומק ורצינות לצד סלנגים עכשוויים והומור, קומבינציה שזוכה באלבום למינון מדויק ולהפקה מוזיקלית הדוקה ומוקפדת.
מה שקוסם לי באלבום זו האקלקטיות המוזיקלית שבו שנעה בין שירים קצביים מלאי ביט וגרוב (דוגמת "לחיים- לחיי רגעים של שמחה") לבין שירים שקטים ("אל תדאג ילד", "מי קדם למי") בשלל האלמנטים המוזיקליים הידועים של הלהקה שמגיעה, לדעתי, לשיא מוזיקלי נוסף.
השיר האהוב עליי באלבום הוא דווקא "העברית החדשה", שיכול בקלות להתחרות ב"שיר הסלנג" של להקת הנח"ל מהאייטיזף עם פן מחאתי על השימוש בסלנגים לועזיים ועדכניים (שאת רובם בני הנוער מכירים) במקום לדבר פשוט עברית. שיר, מבחינתי, גאוני!