עולם התרבות בארץ שרוי עם שוחריו באבל כבד עם לכתו לעולמו של יעקב אגמון, מענקיו. הוא לא היה שחקן, במאי, או מחזאי, אבל לא ניתן לתאר את התיאטרון הישראלי בלמעלה מחמישים השנים האחרונות בלעדיו. בתקופה המקבילה הוא גם לא היה עיתונאי במובן הרגיל של המילה, אבל אי אפשר לתאר את הרדיו הישראלי בלי תוכניות הראיונות השנונות של מר שאלות אישיות בגלי צה"ל. כל זה כבר נחלת העבר. זקן השבט איננו.
לאחר שורה של ראיונות שערכתי עמו במרוצת השנים, ראיינתי את יענקלה באחרונה במרץ 2019 לרגל יום הולדתו ה-90. הפעם באתי אל ביתו הציורי ברחוב ארנון, בתל-אביב, כדי לערוך עמו מסע בין תחנות חייו. ברם, לפני שהפלגנו אל מחוזות העבר, לשוב היה לאגמון להתייחס בדרכו השנונה להתרחשויות ההווה ערב הבחירות לכנסת ה-91.
"אסור לאבד את הייאוש, כי את התקווה כבר איבדנו", הנחית ונימק "כי לדעתי נכשלנו". "יעש כאן מצב של איבוד לדעת", הטיח. כששאלתיו אם זה בגלל היותנו מדינה של גנרלים, הטיח: "זה לא מפריע לי. בדרך כלל הגנרלים יודעים את האמת. חלק אומרים אותה, חלק מעגלים אותה. על מה הם מדברים, זאת השאלה".
הוא ביקר קשות את מירי רגב, שרת התרבות דאז והציע לה להיות ...שרת הכדורגל ו"להשאיר את התרבות למישהו אחר", הלין על ש"לאחר 60 שנותיי בתרבות, היא לא הזמינה אותי כדי לשמוע ממני מה שיש לי לומר".
לאחר הפתיחה הסוערת, הפלגנו אל העבר. סיפורו החל ביתמות עגומה. אביו נפטר מדלקת ריאות בטרם נולד. יעקב טיקולסקי עלה ארצה בגיל ארבע עם אמו. היא עבדה כמבשלת במסעדה תל-אביב וכעוזרת בית ואילו החל את דרכו בארץ בתנאים מחפירים, כדבריו, בבית יתומים ירושלמי.
"תיכון חדש". השומר הצעיר. הפגנות האחד במאי. הפלמ"ח. ליווי שיירות במלחמת העצמאות. חצרן וברזלן בקיבוץ הראל, שהוא היה ממייסדיו. ניהול מחלקת הנוער של המגבית המאוחדת. רכז מערכת השבועון "רימון".
בגיל 29 החל את דרכו בעולם התרבות כמארגן חגיגות העשור למדינה, עם הרעיון של "להוציא את האנשים מהבתים ומהאולמות ולחגוג ברחובות" עם זיקוקין-דינור, שהוא החל בהם בארץ. כשהתיאטרון הקאמרי נקלע למשבר קשה ומייסדו, הבמאי יוסף מילוא, נקרא אגמון הצעיר אל ההגה ו"להציל את המולדת", כדרכו.
שם צמח סיפור האהבה שלו עם גילה אלמגור. הם נישאו וכשיצאה ללימודי משחק בניו-יורק, שימש כיועץ לקרן התרבות אמריקה- ישראל וראה אינספור הצגות. את מה שלמד בהן יישם עם שובם ארצה בתיאטרון "בימות"" שהקים והיה מעוז של תרבות ישראלית מתקדמת.
אגמון הפיק את "המגילה"" למרות שורשיה היידישאיים של ההצגה, יזם והפיק את הצגת "איש היה" שהביאה מסורת בג'ינס, כשעמו הבמאי יוסי יזרעאלי. בהמשך את הסרט היחיד שלו, שבבימוי ג'ילברטו טופאנו ובכיכוב גילה שלו נגע בתופעת האלמנות והשכול במלחמת ששת הימים. אגמון נענה גם ליוזמת יצחק נבון והעלה לבמה את תרבות הלדינו בהצגת "בוסתן ספרדי" ונכשל מסחרית בהפקת הצגת "נפוליון חי או מת" של נסים אלוני.
אגב כך הזמינו יצחק לבני, שניהל את גלי צהל, למרות ש"בכלל לא חלמתי על תוכנית רדיו משלי". מאז התוכנית הנסיונית עם טופול, ידידו, הגיש למעלה מ-2000 תוכניות של שאלות אישיות, בלי התוכנית עם בן-גוריון, ששודרה לבסוף מעבר לכביש, בקול ישראל.
אגמון, קלאסה של מראיין, חלק קשות על התקשורת של היום. ביקר ללא רחם את הגסות שבה ואת ההתמכרות לרכילויות. "עם גל הזילות שעובר על התקשורת הצהוב חוגג בה", מחה.
אגמון היה הגלאי המובהק של צדי צרפתי, כשבהיותו שחקן צעיר ולא מצליח במיוחד השכיל להפקיד אתך בימוי תוכנית היחיד הראשונה של חוה אלברשטיין. הוא הקים, בשיתוף עם ההסתדרות את בית ליסין, התיאטרון השני שניהל לאחר הקאמרי. ב-90' עלה בו רעיון מבריק להמציא את תיאטרונטו, פסטיבל הצגות היחיד, שבהגה שלו אחז עד לפני הקורונה ומבית היוצר שלו כשרונות תיאטרליים רבים.
95'. כשהבימה נקלע למשבר קיומי, אגמון הוזעק שוב להציל את המולדת בתיאטרון השלישי שניהל. "קשיים ליוו אותי מהרגע הראשון שלי שם", סיפר. "פקידי האוצר, שאולי ההצגה היחידה שראו הייתה 'שמלת השבת של חנה'לה', דרשו לסגור את התיאטרון הלאומי", סנט בהם. "השתגעתם?! - שאל אותם השופט" סיפר. "שאני אסגור את התיאטרון הלאומי במדינת ישראל?', אמר וזרק אותם מכל המדרגות".
כלת פרס ישראל, גילה אלמגור, שתיבדל לחיים ארוכים ובעלה-אהובה, יעקב אגמון, היו הזוג בהא הידיעה של עולם התרבות בארץ. מה שהחל באהבה אסורה וברומן מחתרתי הפך ללמעלה מ-57 שנות נישואים רבות מעש.
"היינו מחתרת של שני אנשים נשואים", סיפר אגמון. אהבה גדולה וקשר טרגי חיברו בין שני האנשים היצירתיים. אגמון היה המנהל הצעיר של הקאמרי, כשאלמגור באה לשחק שם אחרי פיטוריה הדרקוניים מהבימה. כמוהו, איבדה את אביה לפני לידתה, כשבהיותו שוטר נורה מיריות צלף ערבי. לדבריה, נישואיה הראשונים עם אילי גורליצקי היו עצובים, כשבמקביל קרסו נישואיו של אגמון עם רעייתו מרים. הוא היה מבוגר ממנה בעשור, אב לבן והם מצאו נחמה זו אצל זה.
כעבור שנה, כשאלמגור עמדה לצאת ללימודים בארצות הברית, הם אספו מניין, או קצת יותר והתייצבו מתחת לחופה בוועד הקהילה. שנים היא לא סלחה לעצמה על שלא הייתה לה שם שמלת כלה כדבעי. כעבור למעלה מ-50 שנה, במסיבה במרתף הבימה לרגל סיום תפקידו כמנהל התיאטרון, היא דאגה להשלים את החסר.