עדי אולמנסקי היא אחת היוצרות המגוונות, השנונות והכי שיקיות שמלוות את סצנת ההיפ הופ והפופ בשנים האחרונות. היא עברה כברת דרך ארוכה בלנסות ולמצוא את הקול הפנימי שיגדיר אותה, את הסאונד שלה ונדמה שהיא נמצא תמיד בתהליך חיפוש מתמיד בכדי להתכתב לא רק עם סצנת המוזיקה המשתנה בחו"ל אלא גם עם פעימות ליבה, חוויותיה ובגרותה.
באופן אישי, התאהבתי בה באלבום הקודם Bad Intentions כי הוא היה מאד ורסטילי, אישי אבל גם מאד בינלאומי והיה מעין "פרח נדיר" בנוף המוזיקה הישראלי. מאז עשתה אולמנסקי צעד מאד אמיץ ולא מובן מאליו של לקחת את הדנ"א שבא לה באופן טבעי (ולעתים אף נונשלנטי, לטעמי) בליצור בלועזית, לפרק אותו לגורמים ולנסות ולתרגם אותו לשפה מוזיקלית חדשה והפעם בשפת האם – עברית.
אחרי חבלי לידה קשים (כך אני מנחש, לפחות) השיקה אולמנסקי הסופ"ש את "2 בלילה", אלבום קונספטואלי לילי שמונה 18 רצועות, עניין שאינו של מה בכך שכן לרוב כמות השירים באלבום נעה בין 10 ל-12.
בחלק מהשירים, כמו "איך לאהוב אותי", "חרדות" ו"לא עוזב אותי" היא חושפת צלקות, פחדים ושוברת את הסטיגמה האוטופית שמאפיינת לעתים שירים. בשירים כמו "נמוך", "לא עוזב אותי" (עם דור3) "פרח במדבר", "2 בלילה" ו"איך הלכת ממני" היא שרה על שיברון לב, נושא בנאלי אבל MUST בכל אלבום קונספט.
מה שבייחוד דיבר אליי זו דווקא האמירה החברתית שבאלבום: ב"פוטושופ" (עם טונה) היא יוצאת נגד הנורמות המשלות שאופפות את האינסטגרם והטיקטוק והזוהר המזוייף הכרוך בהן, וכך גם ב"כן כן כן" (עם נדיר) היא די מואסת בסצנת הבליינות התל אביבית. שירים כאלו מוכיחים שיש באלבום גם עומק ולא רק וייב רומנטי או גנרי.
יתרון נוסף שיש לאלבום קשור בשיתופי הפעולה, מלבד עם שמות עולים בשמי ההיפ הופ כמו יערה ונדיר, אולמנסקי גם משתפת פעולה עם אמנים מגוונים ומסקרנים כטונה, אברהם טל, מיכאל סוויסה ודור3, המוסיפים נופך יותר רבגוני לאלבום.
לסיכום, זה לא אלבום שכולם יכולים להתחבר אליו כי הוא מדבר בעיקר לחובבי הז'אנר, אך אין ספק שהוא מוכיח היטב את כישרונה של אולמנסקי כאמנית מיוחדת שיודעת להוציא מעצמה את המיטב, לא חוששת להטיח את האמת בפרצופו של המאזין ולחשוף גם את הצדדים הפחות טובים שהיא תופסת בה, שיחד עם הדרך בה היא מספרת ושרה אותם – לא נתפסים רעים כל כך.
העובדה שהאלבום, שעוסק גם בחרדות ובפחדים, יוצא דווקא בתקופת הקורונה, היא די סימבולית לטעמי ולכן השירים מקבלים משמעות נוספת, עוצמתית יותר, שיוצרת בקלות יתרה הזדהות ומן הנחמה אצל המאזין.
אחרי שקטף את מרבית תארי השנה על להיטו המוצדק "שלמים", עידן רפאל חביב משיק את "נשמה שלי", בלדה רומנטית שקטה מאותו השטאנץ: רומנטיקה קיטשית, מבנה נוסחתי שמושתת על פזמון קליט ובתים מתקתקים וקול מחוספס שקל להישבות בקסמו.
התחושה הראשונה שמלווה אותי בהאזנה לשיר היא עונג, גם כי הפשטות וחוסר ההתאמצות לייצר להיט בומבסטי אלא להגיש בקלות ובחינניות כנה את שעל לבו – עושה היטב את העבודה. אין ספק ש"נשמה שלי" משלים היטב את רצף הלהיטים של חביב, שהצליח (ועודנו) להמציא עצמו מחדש.
לא תמיד פזמון קליט מספיק בשביל להפוך שיר ללהיט פוטנציאלי או מעניין. ב"החזקתי לך ת'יד" שיצרה רוני דלומי עבור עדן מאירי, שמככב בימים אלה ב"פסטיגל" ואף הגיח לתפקיד אורח בסדרת הנוער "זיגי", אין את המוטיבים הראויים לשיר טוב.
הפזמון אמנם קליט מאד ותופס את האוזן אך זה הכל. הלחן המלווה את הבתים די משעמם, לא קליט כל כך ולא מתרומם עד הפזמון (בהנחה ונשארתם להאזין לפזמון) והעובדה שהשיר זוכה להפקה מוזיקלית בסגנון פופ-דאנס, לא מתאימה לגוון קולו של מאירי, לא משרתת היטב את המלודיה ולא את המבצע ודי מאפילה עליו וגורעת.
אין עוררין על כישרונו וקולו המיוחד של מאירי אבל גם לבחור שירים מתאימים צריך לדעת והפעם, לצערי, זה מתפקשש.
לפני 50 שנה התקיים לראשונה פסטיבל השירים הבינלאומי ביפן. מתוך שירים רבים שהתמודדו ניצח השיר הישראלי "אני חולם על נעמי" בביצוע הצמד חדוה ודוד (חדוה עמרני ודוד טל), בניצוחו, עיבודו והלחנתו של דוד קריבושי.
לרגל המאורע, הקליטו (בנפרד) להקת הסרף הישראלית RPS Surfers ואוזו בזוקה בליווי הזמרת יוריקה גרסאות (אחת מושרת ואחת אינסטרומנטלית) מיוחדות לשיר, בעיבודים מקוריים עם וייב נוסטלגי. השירים, אגב, יצאו על גבי תקליטון ויניל בלייבל Batov Records.
חם בחו"ל
טיילור סוויפט – Willow
Chris Brown, Young Thug - City Girls