זילות, זלזול ואווירת "שכונה". אלו המילים שקפצו לי ישר לראש כשהאזנתי לקאבר החדש של זמרת אנונימית (וטוב שכך, לטעמי) בשם אמה אל שיר ל"היה לי חבר, היה לי אח", אחת הקלאסיקות הגדולות בזמר העברי מבית היוצר של יורם טהר לב ויאיר רוזנבלום ז"ל.

השיר, שנכתב במקור בשנת 1973 בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים מתוך רצון של טהר לב ורוזנבלום לתאר את אחוות הלוחמים והאחים, חברות מקודשת בדם ולהנציח גם את הנופלים במלחמה (בהם חברו הטוב של רוזנבלום, עליו יצר גם את השיר "אם ייפול הכוכב שלי", אגב) הפך בביצועה של להקת חיל האוויר עם הסולנית נתנאלה (שעד היום מוסיפה ליצור ולהופיע) לקלאסיקה נצחית מוצדקת, כסמל למיליטנטיות ולאחד משירי יום הזיכרון המצמררים ביותר.

לאורך השנים השיר זכה לגרסאות כיסוי מופלאות, מתוכן בלטה גרסתו של דודו טסה (בתקופת הקרחת שלו) בשנת 2003 (למרות שגם גרסתו של אבי פרץ משנת 1997 די טובה לדעתי). 

אבל כל אלה לא הכינו אותי לפח אשפה שאמה אל שיר העזה בשיא חוצפתה להקליט: מלבד העובדה שבלינקטון (אפליקציית השירים) נכתב כי שם השיר הוא "היה לי חבר, היה לי אחי" (שזו טעות חמורה שרק אינפנטילים טועים בה), הוא זוכה ללחן פופי טראשי של מוזיקאי בשם שי ברנדר. 

ברנדר וקולה של אמה אל שיר סירסו את השיר לחלוטין, הוציאו ממנו את כל הרגש, המשמעות, ההילה והאתוס שאפיינו אותו והפכו אותו לשיר פופי זול וגרוע שגם אלמלא היה קלאסיקה, מקומו לא היה במקום אחר מלבד בגנזך או בחירייה.

לקחת כזו קלאסיקה עצומה על אחוות לוחמים, לשנות לה את הדנ"א מתוך כוונה להעניק אינטרפרטציה טינאייג'רית ולהחריב כל חלקה טובה בה- זה חטא בל יעבור ומוכיח שלא כל מי שקורא לעצמו "זמר" או "מוזיקאי" ראוי לטייטל הזה. בושה וחרפה למקצוע שהם מתיימרים לפעול בו.

מה שיותר כואב לי זה כיצד מוזיקאי רציני כמו יאיר רוזנבלום ז"ל, שמתהפך בוודאי בקברו, היה מגיב על חורבן מקדשו המוזיקלי על ידי צעירים חסרי רגש וטקט שאין להם שום מקום מוצדק בתעשיית המוזיקה.

שי המבר כבר מזמן לא הילדה החמודה מ"בית הספר למוזיקה". היא יוצרת בוגרת ומאד אישית שמביאה את הבגרות שלה לפסגה חדשה מכל שיר ושיר וב"אם לא תבוא הלילה", בלדה מלנכולית ופופית עדינה היא מגישה בפשטות ובקדרות את הכמיהה לאהבה, ההתמכרות (לעתים) לבדידות וקבלת המצב הקיים, גם אם לא אידיאלי. המבר תמיד הייתה מלודית וכישרונה מובא לידי ביטוי גם בביצוע זה שמציג אותה בקו יותר מגובש, פחות נאיבי ועם חספוס שהולם אותה היטב.

אחרי ש"רסיסים" שלו שבר שיאי השמעות, רביב כנר הרגיש והפגיע מ"הכוכב הבא לאירוויזיון" מגיש שיר שני בקריירת הסולו המתגבשת – "רוצה שלום". 

דעתי די חלוקה לגבי השיר: בהתחלה הוא קצת משעמם אותי ואני לא מצליח להיסחף או להימשך אליו יותר מדי, אבל אחרי הפזמון ואחרי האזנה חוזרת ונשנית הוא די נדבק בראש ומוציא, בייחוד ברגעי השיא שבו, את המיטב מאיכותו הקולית של כנר שהוא אחד המבצעים המיוחדים כיום. 

למעשה, ניכר כי בשיר ישנו הדנ"א של המנטורית שלו קרן פלס, השותפה גם ליצירת השיר לצד כנר ואבי אוחיון, ואולי כנר זקוק לעוד קצת ליטוש בכדי לגבש את הקול הפנימי האותנטי שלו (ולא של פלס) ובטוחני שזה יבוא בהמשך הדרך, שכן הפוטנציאל קיים ובינתיים הוא במקום הבטוח והנכון עבורו. 

רמי קלינשטיין מודל 2020 מצליח לשמור על רלוונטיות ובבלדה הרומנטית והמונומנטלית החדשה שלו – "היי את" יש את כל האלמנטים מהם מורכב להיט מתוק: בית ופזמון קליטים בניחוח מתקתק, סולו גיטרות רוקי באמצע השיר והמון כנות ורצינות בטקסט שמשרת היטב את הלחן אך גם ניזון ממנו, כשעליהם קולו הנפלא והמשובח של קלינשטיין.

אני מודה, לא לכל שיריו אני מתחבר (בייחוד לא האחרונים) אבל השיר הזה מוציא ממנו את המיטב שבמיטב וכולי ציפייה להפתעות החדשות שהוא בוודאי רוקח עבורנו בכישרונו הרב.

גוסטו הוא אחד מיוצרי הנשמה הטובים לדעתי בזמר העברי, גם בשל הלחנים המזרחיים והאסליים שלו, גם בשל כברת הדרך הארוכה שהוא עובר בקריירה רוויית טלטלות וגם בשל הכנות שלו עם עצמו. 

בשיר "לא צריך הרבה" הוא חובר לאחת מאגדות הזמר העברי, חוה אלברשטיין שהקליטה אותו לפני כשלושה עשורים ואף תרמה קולה בשיר, שזוכה לאינטרפרטציה עכשווית, נוגעת ומפולפלת שאי אפשר להישאר אדישים כלפיה.