כשרואים את יזהר כהן רוקד ושר, קשה להאמין שהנער הנצחי של הזמר העברי יחגוג בעוד פחות משלושה חודשים יום הולדת 70. בזמן שבני גילו לא מוצאים במעבר לעשור חדש סיבה למסיבה, כהן, שנראה ונשמע צעיר בהרבה מגילו ("זה גנטי בלבד", כדבריו), שלם עם החלפת הקידומת הקרובה.
"אני אוהב את ההתבגרות שלי ואת כל התהליך שכרוך בה", אומר הזמר. "מרוב החוויות שצברתי לאורך כל שנותיי, אני מרגיש כאילו אני חי 800 שנה. תמיד אומרים לי שאם יצטרכו לעשות דוקו עליי, צריך סדרה של שנה".
כהן, שנולד בתל אביב וגדל בגבעתיים, היה חלק מעולם הבמה מאז לידתו. הוריו, שלמה ("סולימן הגדול") ושרה כהן, היו מחלוצי הזמר העברי בשנות ה־40 וממייסדי "חבורת האש", חבורת זמר שנולדה בפלמ"ח ושחבריה נהגו לערוך קומזיצים ולהפליא בשירה עברית מסביב למדורה. "גדלתי למשפחה מאוד שורשית, שבה ארץ ישראל והציונות שימשו כחלק מהנשימה היומיומית שלנו. אהבת הארץ והמוזיקה העברית היו חלק בלתי נפרד מאיתנו", הוא אומר כעת.
אחיו פיני, חופני ("סולימן הקטן") ואחותו ורדינה הינם זמרים אף הם. "ההורים שלנו נתנו לנו את כל מה שהם לא קיבלו, שזה שיעורי מוזיקה פרטיים לפי תור", מתאר כהן. "היו מגיעים אלינו הביתה מורים פרטיים למוזיקה, מתיישבים בחדר ואנחנו היינו נכנסים לשיעור אחד אחרי השני, מהאח הבכור ועד לאחות הקטנה".
כלומר, ההורים ייעדו אתכם מלכתחילה להפוך לזמרים.
"בוודאי. ההורים נתנו לנו השכלה מוזיקלית מאוד רחבה, קצת מעבר לנדרש. כולנו ניגנו על כלי נגינה. גיטרה, אקורדיון, חלילית ופסנתר, ולמדנו מוזיקה. אני התפתחתי בכלל לכיוון הקלאסי. הייעוד שלי היה להפוך למנצח על התזמורת הפילהרמונית. הייתי ילד פלא מוזיקלי: למדתי מוזיקה קלאסית, הלחנה, ניצוח ועיבוד. הייתי בבית הספר לאומנויות תלמה ילין כשהוא עוד היה בראשית דרכו. כל חבריי לכיתה הם כיום פנסיונרים של התזמורת הפילהרמונית".
נו, יכולת ליהנות עכשיו מפנסיה טובה של נגן פילהרמונית.
"אבל במקום לנצח על הפילהרמונית ניצחתי באירוויזיון", הוא צוחק.
אז למה לא בחרת בסופו של דבר בכיוון הקלאסי?
"נמשכתי יותר לגיטרה, לשירה ולפופ. כילד השתתפתי בתחרויות שירה ומוזיקה וזכיתי במקומות הראשונים, גם כזמר וגם כנגן. כתבתי טקסטים ומנגינות, שרתי ורקדתי ושלטתי בכל תחומי האומנויות, וזה משך אותי יותר מלהיות מנצח קלאסי".
ילדותו של כהן לא הייתה שגרתית. "מגיל אפס הסתובבתי עם ההורים שלי בהופעותיהם", הוא משחזר. "לעתים, כמו שאר אחיי, ליוויתי אותם באקורדיון. בזמן שילדים בני גילי שיחקו כדורגל, אני ביליתי בקפה 'כסית' ונחשבתי למאמי של הבוהמה הישראלית. גדלתי על ברכיהם של כל האייקונים שיצרו את התרבות בארץ: נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי וחיים חפר, וקיבלתי מהאנשים האלה, שהם גדולי הדור, בסיס חזק".
אתה לא מרגיש שפספסת את הילדות?
"הייתי ילד שונה והרבה יותר פתוח מאחרים. כבר בגיל 12 אורי זוהר ודן בן אמוץ ראיינו אותי בערבי הראיונות שלהם. בהופעות עם הוריי כששרתי וניגנתי, הקהל עמד על הרגליים. זה היה מטורף עבורם לראות ילד רזה, ששוקל כמה גרמים שר ומנגן. כנראה שהיה בי משהו שהעביר עוצמה חזקה לקהל. נחשבתי ילד פרחים, ציירים ציירו אותי ופיסלו אותי ולקחו אותי לפרויקטים של דוגמנות אומנותית כבר כנער. אבל לא כל כך אהבתי את זה, נמשכתי בעיקר למוזיקה וכבר בנעוריי כתבתי והלחנתי עם הגיטרה שירים ראשונים".
תימני עכשווי
עם הגיעו לגיל 18 היה ברור לכל שכהן ישרת בלהקת הנח"ל, ממש כמו דודו, איתמר כהן, ששימש בשנות ה־50 כסולנה המיתולוגי של הלהקה ("רחל, רחל") וכמו אחיו הגדול פיני. "התקבלתי ללא אודישן, כי עוד לפני השירות הצבאי הופעתי ושרתי בפני חיילי צה"ל", הוא מספר. "הצטרפתי ללהקה באופן מיידי, אך מכיוון שהלהקה הייתה בין תוכניות, צורפתי לצוות הווי נח"ל ותוך חודשיים קיבלתי את הסולו הראשון, מה שלא היה מובן מאליו, כי בדרך כלל זמר בלהקה צבאית קיבל סולו רק אחרי שנתיים".
הסולו שהוא מתכוון אליו, "כל שהיה בינינו", בלדת סלואו־רוק שהלמה את הלך הרוח של אותה תקופה, הפך ללהיט ענק ואת כהן לכוכב. השיר כל כך הצליח, עד שהוא הפך לשיר הנושא מהתוכנית של צוות ההווי שבו שירת. "הייתי רק בן 19 ונפל עליי כל העניין הזה של להיות זמר עם להיט ברדיו", הוא אומר. "מרוב שהוא כבש את המצעדים ואת המדינה, הייתי צריך לשיר אותו בכל הופעה לפחות שלוש פעמים. ובנוסף להופעות של צוות ההווי, היו שולחים אותי גם להופיע לבד לכל מופע בולט של צה"ל".
תוכנית צוות ההווי הועלתה בשנת 1971 בניהולו המוזיקלי של עודד פנחסי, ומי שתגברו את התזמורת בהקלטות היו חברי להקת הנח"ל, דני סנדרסון ואלון אולארצ'יק לפני שחרורם. מלבד שיר הנושא, בין השירים שבלטו בתוכנית זו והפכו ללהיטי רדיו ניתן למצוא את "היי דו די דו", "יש פרחים" ו"אוניית הסתיו".
ב־1973, בתוכנית הבאה של צוות ההווי, בלט קולו של כהן בלהיטים "בוקר טוב" ו"היונה". "היינו הרכב מאוד מוצלח ואפילו זכינו בפרס כינור דוד היוקרתי, זו הייתה תקופה מטורפת", הוא מציין. "הייתה לאורי זוהר תוכנית פופולרית בטלוויזיה בשם 'ברוכים הבאים', ששודרה מים המלח. כצוות הווי נח"ל הוזמנו להופיע שם, ומי שהיה אמור להיות הזמר המרכזי היה אריק איינשטיין. הוא לא יכול היה להגיע והקפיצו אותי לשיר שני שירי סולו, 'שני שושנים' ו'Illusions' ('אשליות'), שהקלטתי במסגרת אזרחית בזמן השירות הצבאי. זה היה אסור אבל העלימו עין, כי אהבו אותי וכי השיר תפס כאש בשדה קוצים. הלוואי שיכולתי להשיג את אותה תוכנית. לצערי הווידיאו נמחק".
"Illusions" היה גרסה אנגלית לשיר התימני הידוע "גלבי". כהן מיזג בו פולק, פופ ומוזיקה שורשית, מה שנתפס אז כחידוש. "נחשבתי לזמר 'עממי', אבל עשיתי אז דברים כל כך מיוחדים ופורצי דרך", מוסיף כהן. "הייתי מהראשונים שלקחו מוזיקה תימנית והכניסו לה מקצב עכשווי. לא העזו לעשות זאת אז. הבאתי ויז'ן אחר לבמה: גם בלבוש, גם בפרפורמנס וגם בסאונד".
באותה שנה, במהלך חופשת השחרור, החל לקבל הצעות להשתתף בפרויקטים שונים. הפרויקט הראשון היה המחזמר "לילי גם", שכתב אהוד מנור, הלחין מתי כספי וביים צדי צרפתי. המחזמר, שהוצג בתיאטרון העירוני חיפה, עסק בסיפורה של אשת חברה שאפתנית. לצד כהן, שקיבל את התפקיד הראשי, כיכב בו רומן שרון, שנהרג זמן קצר לאחר מכן במהלך מלחמת יום הכיפורים בסיני.
"המחזמר הזה רץ ארבעה חודשים והיה היסטריה", אומר כהן, "כל המי ומי של עולם הבידור באו לראות את המחזמר והקהל התלהב. אבל אז הוחלט להוריד אותו בגלל הדתיים, שלא אהבו את התכנים הנועזים בו. בגלל שזו הייתה תקופה של בחירות לראשות עיריית חיפה, הדתיים איימו על ראש העיר שאם ההצגה לא תרד הם לא יבחרו בו. זו הצגה שהקדימה את זמנה, והסצינות החושפניות לכאורה שהוצגו בה, כיום היו נחשבות לבדיחה".
הדארלינג של המדינה
במקביל ל"לילי גם", התכונן כהן להופעה הממלכתית הראשונה שלו באזרחות: פסטיבל הזמר והפזמון. בפסטיבל, שנחשב לאירוע הזמר המרכזי של המדינה בשנות ה־60 וה־70 ושודר מדי מוצאי יום העצמאות, ביצע כהן את "שיר כלולות", שכתב נסים אלוני והלחין עודד לרר.
השיר עבר כמה גלגולים, כשבמקור יועד עם לחן של סשה ארגוב לשלישיית הגשש החיוור. כשהם סירבו לבצע אותו, אלוני העביר את הטקסט למלחין עודד לרר, והשיר במתכונתו זו התקבל לפסטיבל הזמר. אומנם הוא לא התברג בשלושת המקומות הראשונים, אבל זה לא מנע ממנו להפוך לאחד השירים האהובים בזמר העברי.
"כשעמדתי בגיל 21 על הבמה המכובדת ושרתי את 'שיר כלולות' כשהוריי בקהל, זה היה רגע מצמרר", סיפר כהן. "הרגליים שלי ממש רעדו. כל הזמן היה לי ענן שחור שאני הולך לשכוח את השורה הבאה, אבל כשראיתי את המשפחה שלי בשורה השנייה וכשראיתי את אבי ואמי מסתכלים עליי בגאווה - נרגעתי. זה היה רגע מכונן בחיים שלי. שנה קודם אמרתי בקול רם שאני רוצה להגיע לבמה המכובדת הזו, והנה זה קרה".
"לא האמנתי שאגיע למעמד הזה בזמן קצר כל כך. אחרי הופעה בפסטיבל הזמר הפכתי להיות אדם שמוכר בכל בית בישראל, הדארלינג של המדינה. למחרת ההופעה הסתובבתי בחיפה וכולם צעקו לי שורות מהטקסט. לשמחתי, קיבלתי את אחד משירי האהבה הגדולים בכל הזמנים. שיר שהוא כמו יין - משתבח עם הזמן".
עוד באותה השנה הצטרף כהן לרביעייה מוזיקלית שכללה גם את מרגלית צנעני, אסתי כץ ורזי אמיתי. הרביעייה נקראה "הכנופיה", וזכתה להצלחה נאה, בייחוד עם הלהיט "על הכיפאק", שהלחין כהן למילותיו של חיים חפר ונחשב לאחד משירי העלאת המורל הבולטים של מלחמת יום הכיפורים.
לאור ההופעה המוצלחת בפסטיבל הזמר והפזמון, הוזמן כהן בשנת 1974 להשתתף בפסטיבל הזמר המזרחי, שבו ביצע את השיר "ירושלים האחרת", שכתב יוסי גמזו והלחין עמוס מלר.
באותן שנים, כשהוא נחשב לאחד הכוכבים הבולטים בארץ, יצא כהן לסיבובי הופעות שונים בחו"ל. לדבריו, הוא קיבל שם לא מעט הצעות לחוזים יוקרתיים ומשמעותיים, שיכלו לסייע לו לפצוח בקריירה בינלאומית.
"ריצ'רד לורנס, מהאנשים החזקים בתעשיית המוזיקה האמריקאית שעבד עם ג'ודי גארלנד, רצה לקחת אותי תחת חסותו ולהפוך אותי לסנסציה בהוליווד", הוא משתף. "אבל עם כמה שרציתי, ברגע האחרון קיבלתי רגליים קרות. הסיפור הזה חזר אצלי לאורך הקריירה גם עם חברות תקליטים בפריז, בלונדון ובעוד מדינות. תמיד רצו להחתים אותי ורגע לפני החתימה התחרטתי וברחתי. כבר בגיל 14 הציעו לי חוזה הקלטות בגרמניה ולהפוך אותי לכוכב אבל ויתרתי".
למה?
"היה לי פחד. ההצלחה תמיד הפחידה אותי".
אתה לא מרגיש פספוס?
"ממש לא. יותר מזה: אם הייתי חותם ומצליח בחו"ל, סביר להניח שלא היינו מדברים. יכולתי לסיים כמו מייק בראנט ז"ל".
הפועל של רשות השידור
בין הלהיטים שסיפק באותן שנים ניתן למצוא שניים בולטים במיוחד: "ניגונה של השכונה" ו"בדידות", שעד היום מזוהים עמו. "השיר 'ניגונה של השכונה' נולד במהלך סיבוב הופעות מפרך באירופה, ארצות הברית וקנדה, כשהופעתי יחד עם צוות פסטיבל הזמר החסידי בפני הקהילות היהודיות", הוא מספר. "במהלך הסיבוב התחברתי לעוזי חיטמן, שבזמן נסיעה כתב והלחין לי את השיר הזה".
את הקרדיט להקלטת השיר "בדידות" הוא זוקף לזכותה של חברתו, הזמרת אילנית. "אילנית הייתה בצרפת בהופעה של סרז' לאמה, והיא שמעה אותו שר את 'Je Suis Malade' ואמרה לעצמה: 'זה שיר שיזהר כהן צריך לשיר'", הוא מספר. "היא הלכה לחנות תקליטים בצרפת, קנתה את התקליטון והביאה לי אותו כשחזרה לארץ. ישבתי עם המשורר משה בן שאול והוא תפר את השיר במיוחד עבורי. כשהוא יצא לרדיו זה היה כמו פצצת אטום".
למה לא שיחקת בתקופה ההיא כמו הקולגות שלך בקולנוע? לא דגדג לך?
"זהו, נגעת בנקודה רגישה. פנו אליי כמה פעמים להשתתף בסרטים, אבל הרגשתי שאני צריך תפקיד מיוחד בשביל להסכים לזה. יש רק דבר אחד שאני מצטער עליו בהקשר הזה: פנה אליי הבמאי ג'ורג' עובדיה, ורצה לביים סרט שאשחק בו בתפקיד הראשי, סרט שיהיה מבוסס עליי ועל סיפורי. אני לא זוכר מה קרה ולמה לא הסכמתי, הייתי אידיוט. הוא לא הפסיק לשכנע אותי ולא הצליח. בימים ההם הסתכלנו על הדברים אחרת. פעם למשל לעשות פרסומת נחשב שיא השפל ועם השנים זה השתנה".
אהבת את הפרסום?
"הפרסום היה לי טבעי ומובן מאליו. לא הופתעתי כי גדלתי לתוכו, ויחד עם זאת, היה לי קשה איתו במשך הרבה שנים. גם כיום אני לא יכול ללכת ברחוב בלי שאנשים ידברו איתי ויחבקו אותי. זו הערכה ואהבה שאני מוקיר ומעריך, אבל היו שנים שלא יכולתי לרדת לרחוב בלי לפגוש בחדר המדרגות עשרות מעריצים. בשיא לא יכולתי להוציא את האף בלי שייגשו אליי וכל הזמן חלמתי להסתובב בחופשיות בדיזנגוף, זה היה האושר שחיפשתי. חלפו הרבה שנים עד שהצלחתי לעשות זאת".
היה לך זמן לחיים פרטיים?
"הקריירה הייתה החיים שלי. לא הכרתי משהו אחר. מרוב עבודה לא הספקתי לנשום, וכבר הייתי בפרויקט הבא. זה היה לופ אינסופי. אני לא יודע מאיפה היו לי הכוחות הבלתי נדלים האלה".
מה שמר אותך עם הרגליים על הקרקע?
"גם העובדה שכילד גדלתי לתוך זה וגם העובדה שבד' אמותיי לא התייחסתי לפרסום. התעסקתי בדברים שלי ודיברתי עם אנשים בגובה העיניים. תמיד הייתי מחובר לאנשים ובחיים לא היו לי דאווינים של פרסום. האמת שגם לא היה לי זמן להתעסק בזה או לחשוב על כך יותר מדי, כי הקלטתי בימים ההם המון שירים שהיו להיטים ונשכחו".
אתה זוכר את כל מה שהקלטת?
"לא. הסיבה לכך היא שהייתי הפועל של רשות השידור: מעבר להקלטות האישיות, כמעט בכל יום השתמשו בי ברשות השידור ובקול ישראל כדי להקליט שירים בהפקות. הקלטתי המנונים לעיריות, לחברות אוטובוסים ומה לא. אין פרויקט שלא השתתפתי בו בתקופה ההיא. זה היה עולם מטורף, אבל אלו היו חיי. במשך שנים רבות הופעתי בחו"ל במופעים שגייסו מיליארדים עבור המדינה. עשיתי שליחויות כי הייתי הסמל של ישראל. אידיוט הייתי".
למה אידיוט?
"אני אומר אידיוט במירכאות, כי אני רואה את הדור של היום שבו כל אחד עושה לביתו ולא מבין את זה. בדור שלי קודם כל רצינו לעשות עבור המדינה. זה היה סוג של אידיוטיזם, אבל זה עשה לנו קריירה כל כך מאושרת. כי כשהקריירה שלך היא עם ייעוד ומטרה ואתה מייצג לא רק את עצמך אלא קהילה, חברה, מדינה ומשפחה, המשמעות של הקריירה הופכת לאדירה. ראיתי את זה בבית אצל ההורים שלי, כשהם קרעו את עצמם ועבדו מאוד קשה בהופעות. לא היו להם את התנאים שלנו, אבל הם נהנו והיו מאושרים, כי היו להם אידיאלים שנתנו להם המון כוח וסיפוק גלובלי שחזק הרבה יותר מסיפוק אישי בלבד".
שירים בפינצטה
בשנת 1978, שנת השיא בקריירה שלו, השתתף כהן בליווי להקת אלפא ביתא בפסטיבל הזמר והפזמון עם השיר "אבניבי", שכתב אהוד מנור והלחינה נורית הירש. השיר, שזכה במקום הראשון בפסטיבל, ייצג את ישראל באירוויזיון שנערך באותה השנה בפריז, זכה זכייה היסטורית בתחרות והכניס את כהן לדפי ההיסטוריה.
לפני שנתיים סיפר בראיון ל"מעריב" כי "לא ידעתי איך להתמודד עם ההצלחה. היו לי נהגים ורולס רויס צמוד וסוויטות מלכותיות בכל העולם, אבל הרגשתי שאני מנותק מהחברים ומהמדינה שלי. התחלתי לקבל התקפי חרדה, עד ששנתיים לאחר מכן הייתה לי התמוטטות עצבים".
"המזל שלי היה שההתמוטטות הזו קרתה כשהייתי בארץ, לצד המשפחה והחברים ולא בחו"ל", הוא אומר. "אחרת אני לא יודע אם הייתי יוצא מזה. לא הייתי מוכן".
על אף ההתמוטטות שחווה ולאחר שהתאושש, שב כהן בפעם השנייה לבמת האירוויזיון ב־1985 עם השיר "עולה עולה", שכתבה חמוטל בן זאב והלחין קובי אשרת. הפעם הסתפק במקום החמישי.
לאורך שנות ה־80 הוסיף לספק להיטים גדולים, בהם "שחרר קצת את החבל", "מרינה", "ים בלילה, ים ביום" ו"כמו ציפור מטורפת", שכתב איציק איינהורן והלחין נחום היימן במיוחד עבורו. "במקום להיטים בחרתי תמיד לשיר שירים קלאסיים שנשארו והשתמרו. השירים שבחרתי הושפעו מהרקע התרבותי שלי. מפיקים שונים רצו להפוך אותי לזמר של להיטי נוער, אבל סירבתי. התעקשתי לבחור שירים בפינצטה, ועובדה שעד היום השירים שלי נחשבים לקלאסיקות", הוא מדגיש.
מה עם חומרים חדשים?
"שולחים לי כל הזמן חומרים חדשים, אבל עוד לא החלטתי לגביהם. אני מתכנן לקראת גיל 70 להקליט לפחות שיר אחד. זו נקודה משמעותית בחיים עבורי. במקביל, אני עובד על כל מיני פרויקטים ולקראת יום הולדתי ארצה להרים מופע שיכלול את סיפור חיי".
אתה מתגעגע לעבר?
"לא, מה יש לי להתגעגע? אני מתגעגע לישראל של העבר. אני לא מאלה שנשענים על העבר ונתקעים בו. נוסטלגיה היא כיף, אבל אני מסתכל לעתיד".
הבת שלך, אליה, הולכת בעקבותיך?
"לא, היא לומדת עיצוב פנים וארכיטקטורה בשנקר, ומקבלת כל הזמן הצעות לדוגמנות. אבל היא לא בראש של עולם הבידור, ומזל שכך".
בימים אלה כהן די עסוק: בעודו מטפח את חנות התכשיטים שלו בדיזנגוף, מצא זמן להצטלם לתוכנית "הזמר במסיכה" והפתיע את השופטים כשגילם את השור. "אני אוהב את הגרסה האמריקאית של התוכנית, לכן הסכמתי למרות שאני סולד לרוב מריאליטי", הוא מספר. "הכי הופתעתי שצדי צרפתי, שמכיר אותי כל כך הרבה שנים, לא זיהה אותי. טוב, כנראה עשיתי עבודה טובה: שיניתי את הקול ואת שפת הגוף שלי".
את תקופת הקורונה הוא מעדיף לדבריו להעביר בעשייה, באופטימיות ובחיוך, למרות הקשיים. עם זאת, בוועדת הקורונה שהתכנסה ב־7 בדצמבר, דיבר מדם לבו על מצוקת האומנים. "זו הבעיה הכי גדולה שלנו - הפרנסה שלנו", אמר בוועדה. "אנחנו חנוקים. אנחנו לא מקבלים חל״ת, כי עצמאים לא מקבלים חל״ת. אם הייתי מקבל, הייתי יכול לנשום ולספוג את זה. אנחנו בשוקת שבורה, חייבים להביא תקציבים לתת לאומנים כסף לחיות. איך אממן את הלימודים של הבת שלי? אני מדבר על אומנים שהם לא בתקופת הזוהר שלהם. כשאין הופעות, אין אוכל - הם לא יכולים לקנות לחם וגבינה".
מה דעתך על ההפגנות?
"הפגנות הן חלק מהדמוקרטיה ותמיד חשוב לתת להן ביטוי, אבל חשוב להקשיב להנחיות ולהישמע להוראות משרד הבריאות".
אתה מרגיש את הגיל?
"ממש לא. אני אומנם לא מתאמן, אבל יש לי גנים טובים. עדיין רוקד ושר ומשמח ומרגיש בדיוק כמו בן 20".
ומה יזהר בן ה־70 אומר ליזהר של גיל 20?
"כל החלומות הגדולים שלך, גם בפן האישי וגם בפן המקצועי, התגשמו".