"מילה טובה היא אהבה/ שמנחמת, מלטפת/ ואת הלב עוטפת// כל מילה היא לגימה/ מתוך משקה השקט/ ומחשבה היא אהובה/ שבדרכה נוסקת..."

חנן יובל, מרגיען מנוסה, הוא זה שהתגייס בימים אלה כדי להזריק לוורידינו את זריקת הרוגע המנחמת והמלטפת שלפניכם. לדבריו, השיר האופטימי "כל מילה" הגיע אליו בעיצומו של הסגר השני. "לא יכולתי להשתהות אפילו רגע", הוא משחזר. "לקחתי ליד את הגיטרה, המנגינה התנגנה מאליה וככל שלא ייאמן, תוך רבע שעה הייתה לי סקיצה  של שיר. לא האמנתי שזה קורה לי. היכן חבלי היצירה? - התפלאתי. 'חנן, זה שיר מקסים', כך החזיר לי את הביטחון המעבד ערן זילברבוך".

"בשיר הזה יש סגירת מעגל", מעיר יובל. "הוא הגיע אלי מהמשוררת והציירת עדית פאנק 40 שנה לאחר שכתבנו לצמד הדודאים - וגם לביצוע שלי - את 'הימים שעוד נכונו לנו".

לדבריו, ביו הברכות שקיבל על השיר החדש צדה את תשומת לבו הערתו של המוזיקאי עוזי אסנר. "חנני', הוא אמר לי, 'זה במאז'ור, לא במינור'. עוזי יודע שרוב השירים שלי הם מינוריים ולא במאז'ור, שזה השמח, אם כי כאן האווירה היא מינורית. השיר בהחלט בא לעשות לנו אתנחתא ממה שעובר עלינו".

שזה לא הכי טוב.
"יותר גרוע. כשלאומן לא ניתן להופיע, זה כמו להוציא את השטקר מהחשמל. הוא מאבד את זהותו, כאילו שהוא לא שווה יותר דבר. במצב הקשה שנוצר על המדינה היה להיערך ולהזרים במהירות כספים לאנשים. גם כשהם כבר נותנים איזה מענק, הם מוציאים את הנשמה למי שמגיע הכסף. כלומר, אם לא בטוח שהיהודים צלבו את ישו, קרוב לוודאי שהם הוציאו לו את הנשמה..."

"כשהמדינה לא ממלאת את חובתה כלפינו, עלינו להיערך בעצמנו לגיוס כספים למען אומנים במצוקה", אומר יובל, חבר הנהלת אמ"י שהיה יו"ר איגוד האומנים בתחילת המילניום. "את הכבוד לוקחים מאיתנו. כשאחד מחבריי המוזיקאים נקלע למצוקה בנק, נאמר לו שם. 'אל תיקח את זה אישי, אבל אתם ענף שאין לו עתיד כלכלי בזמן הקרוב ולכן אי אפשר לתת לכם אשראי'.

"אז אשראי לא, אבל להתנדב להופיע בעת חרום, זה כן. כשצריך אותנו, אנחנו טובים, בין אם בהופעות בגבולות, בין אם להיות מעין שגריר של המדינה בהופעות בחו"ל. הרי עכשיו הזמן שעל המדינה להחזיר מכל מה שהיא גובה מהאזרחים שלה דרך מס ההכנסה והביטוח הלאומי. 'מה קורה לכם?', אני פונה לפקידים שם, 'תנו כסף, לא היום, אתמול, כי האנשים צריכים לחיות (בהרמת קול)! הרי בלי התרבות והאומנות, מי בכלל צריך אותה".

יובל, 74, הוא בדרכו בין האומנים המשתתפים בהפגנות, בעיקר בהפגנות. אף לבלפור הגיע, אם כי לא להפגנת אלפים שם, אלא לאירוע לציון כ"ט בנובמבר באוהל המחאה. "פעם אחת באתי לשם", הוא כמעט מתנצל, "אבל המשוגעים, האמיר השכלים האלה, מוחים שם חודשים. אני רוצה להאמין שבסוף זה יעזור, כפי שההפגנות הוציאו את הצבא האמריקאי מווייטנאם".