מה הוביל את נתן אלתרמן, יליד ורשה, פולין, מנציגיה הבולטים של "ההגמוניה האשכנזית", להפוך למשורר ה"אשכנזי" הראשון שאומץ בחום על ידי בני עדות המזרח ולמשורר הראשון ששיריו הפכו לקלאסיקות ים תיכוניות בהגמוניה הישראלית של שנות ה-50, ה-60 וה-70?
בפרק הקרוב בפודקאסט "מילים ולחן" יצא חוקר המוזיקה דודי פטימר לבדוק ולנתח את הקשר האמביוולנטי והקוטבי בין המשורר הדגול לבני עדות המזרח דרך כתביו, שיריו ובעיקר פזמוניו הידועים, החל מהמפגשים עם זמרות התיאטרון התימניות דוגמת שושנה דמארי, אהובה צדוק ואסתר גמליאלית, דרך הישיבות הארוכות אל תוך הלילה עם המלחין משה וילנסקי ועד העלייה ההמונית של שנות ה-50 שעודדה אותו לכתוב את אחד משירי המחאה הגדולים על קשיי הקליטה של עולי מרוקו - "ריצתו של העולה דנינו".
לצד הסימפטיה לה זכה אלתרמן מצד בני עדות המזרח, הוא גם "חטף" ביקורת שניסתה להאיר זרקור גזעני, סטריאוטיפי ומלגלג על יחסו המזלזל לבני העדה בשירים כמו "גדליה רבע איש", "אלימלך" ו"שיר התימניות".
האמביוולנטיות שריחפה סביבי כוונותיו ויצירותיו של אלתרמן מגיעה לנקודת שיא בהרצאה שמציירת את שיריו כאספקלריה חברתית לארץ ישראל "הראשונה" ו"השנייה" כפי שתוארה על ידו ביתר שאת.
בפודקאסט, המתובלן בשיריו הגדולים של המשורר הנוגעים לדיון העדתי, מתארחים גם פרופסור אריאל הירשפלד, פרופסור לספרות עברית מהחוג לספרות עברית מהאוניברסיטה העברית ודוקטור מימי חסקין, חוקרת ספרות במכללת סמינר הקיבוצים ומדריכת טיולים ספרותיים, שניסו להאיר זרקור מיוחד ושונה על דיון תוסס זה שבמשך שנים רבות מוגדר כ"תעלומה" בשמי הזמר העברי.