"הבית הישן עומד יתום,
גדר שמקיפה את ילדותנו,
עוד יש בו את היופי והתום,
אך כל מה שהיה לי כבר איננו שם
כאן בבית בו גדלתי
את סודי כל קיר זוכר
והכל עכשיו שונה
גדל שם מישהו אחר".
אם כל אחד מאיתנו העביר את שנת הקורונה ההזויה בדרך משלו, שלומית אהרון, מהזמרות הגדולות והמרגשות שלנו, ניצלה את הזמן הפנוי כדי לערוך עם בתה טליה ועם נכדתה יולי מסע-שורשים נוסטלגי לבית ילדותה בתל-אביב, שבקו אווירי נמצא לא הרחק מביתה כיום בעיר העברית הראשונה. ה"מסע" הונצח בשיר אפוף בהמיית געגוע, שכתבו לה דני רובס ומתי כספי ובקליפ יפהפה, שביים הקולנוען ניתאי גבירץ, חתנה של אהרון.
אם תורשה לי הערה אישית, הקליפ הזה עשה לי "קווץ'" קטן בלב. כשהשלוש נראות בו צועדות ברחוב המלך ג'ורג' בואכה "הבית הישן" ועולות במדרגות אל דירת העבר שלה, שבקומה השלישית, החסרתי פעימה. זה זרק אותי בבת אחת 50 שנה לאחור, למתישהו ב-71', עת ראיינתי לראשונה את אהרון, אז חיילת משוחררת. איכשהו אני זוכר בבהירות את "הבית הישן" ואת האווירה הנוגה בו, שנים אחדות לאחר מות אביה של אהרון בחטף. זו הייתה מנוגדת לעליצות שהדהדה מהלהיט "יש לי אהוב בסיירת חרוב", מאת חיים חפר ויאיר רוזנבלום, שהושמע אז בלי סוף עם אהרון כסולנית.
"אני נוהגת לומר שאני לא אדם נוסטלגי", אהרון מעידה על עצמה. "אף פעם אני לא רוצה לחזור לעבר - לא במוזיקה שלי, לא בחיים שלי. למרות שאני מרבה לשיר שירי-נוסטלגיה, אני משתדלת שזה יהיה עם מבט מהיום בליווי של עיבודים חדשים, אולי מפני שאני לא אוהבת להתרפק על העבר. למעשה, השיר החדש הוא המשך לשיר קודם של מתי, "vovo", שכתב לכבוד אמה של הקאו, אשתו. בעצם, אם הייתה שם נוסטלגיה, הפעם המשכנו בה".
דווקא "הפעם"?
"אכן, אולי זה לא מקרי. כשהכל התערער לנו בשנת הקורונה, כל אחד מאיתנו מנסה להיאחז באיזשהו עוגן".
אנחנו שבים אל "הבית הישן". "החלפנו בשנות ה-50 דירות בתל-אביב עד שבהיותי תלמידת כיתה ה' התמקמנו בבית ברחוב המלך ג'ורג', קרוב לכיכר מסריק", היא משחזרת. "הבית, שכבר אז היה ישן ונראה בסגנון של פעם, נמצא בסביבה סואנת מאוד, סמוך לעץ שקמה שמאפיין את הרחוב, עץ שהלך וגבה, עד שהגיע אל המרפסת שלנו בקומה השלישית, שבה אהבנו לשבת בקיץ ולאכול אבטיח".
יולי, המתוקה בת השש וחצי, נוטלת חלק פעיל בשני הקליפים. הפעם רואים אותה מושכת את סבתה במדרגות, שתראה לה את דלת דירת העבר שלה וגם מצטרפת אל שירתה של סבתה, לפחות בתנועות השפתיים וכבר כעת היא מאותתת לכך שהיא, נכדתם של שלומית ושל יובל דור, עשויה להיות חוליה חמישית במשפחה של אמנים. סבא רבא שלה, שלמה הרשקוביץ', היה שחקן בפולין וסבתה, נעמי דביניק, הייתה זמרת לאחר עלייתה ארצה, שעם השנים העבירה את הלפיד לבתה שלומית.
לעומת אמה, טליה, שלמדה משחק והופיעה כשחקנית עד שעברה להיות מאמנת אישית, נראה שבתה תלך בכיוון. "יולי מאוד מוזיקלית ויש לה חוש קצב מדהים", מתמוגגת סבתא שלומית. "כשאני מקליטה שיר, היא קולטת אותו בשנייה ושרה עם המילים בלי לזייף. החיבור שלי איתה דרך המוזיקה מאוד מרגש אותי".
אהרון ומתי כספי, המבוגר ממנה בכשנה וחצי, הם בני אותו דור בלהקות הצבאיות. כשהיא הייתה הסולנית המלהיבה של להקת פיקוד המרכז, כספי כיכב בלהקת פיקוד הדרום. הם הכירו במפגשי הלהקות דאז, אבל לא היה ביניהם קשר אישי. זה ידוע. פחות ידוע שיתוף הפעולה הראשון ביניהם בימים ההם. "כשמתי ושלמה גרוניך יצאו ב-73' במופע 'מאחורי הצלילים', הם קראו לי להשתתף בו", היא מעידה. "חצי ערב שרתי את השירים שלי בליווי שלהם וחצי ערב - ליוויתי אותם בקולות".
"מאוד אהבתי את הקטע שם", היא נזכרת. "כשזה נגמר, כל אחד הלך לדרכו ומאז לא התחברתי עם מתי. בשנת הקורונה הפגיש בינינו חבר משותף. כשפתחו קצת את התרבות בין הסגרים, חגגתי יום הולדת 70 ומתי היה בין המוזמנים. לאחר שמחשש מהקורונה הוא לא בא, כשנפגשנו, אמרתי לו שהוא חייב לי. מתי אמר שהוא יודע וכך תוך כדי סחיטה אמוציונאלית פולנית השגתי ממנו את השיר הקודם. 'הבית הישן' כבר היה המשך טבעי".
כותבת מוכרת לך היטב לא גויסה הפעם כדי לכתוב לך.
"מי זאת?"
שמה שלומית אהרון.
"אני כותבת מדי פעם כזה. לא נראה לי שזה המקצוע שלי. אני כותבת כשיש לי מה להגיד. בדרך כלל אני מעדיפה כותבים אחרים. אם יש בינינו חיבור טוב, אני מרגישה כאילו שכתבתי".
ובשנת הקורונה?
"כמו כולם הרגשתי בהתחלה הלם מהעולם שנעצר. כשקורים דברים כאלה, אני לא נופלת מהם ובדרך כלל מתעשתת מהר. אם הרגשתי תסכול, אז ממה שקרה בשנה הזאת לתרבות. במידה רבה שכחו אותנו וכאילו שמו אותנו בסוף התור. 'תחכו!', אמרו לנו, אם לא הציעו לנו להחליף מקצוע. עם הרפרטואר שלי הופעתי בבתי-אבות כשמותר היה להופיע. אלה היו הופעות מרגשות, בפרט שזה היה לקהל שדי בודדו אותו. מה שתסכל אותי זה שהבנתי שאפשר היה אחרת, במיוחד שמדובר בקהל ממושמע. הכי קל היה להפסיק את הופעות במקום לצאת מהקופסה ולמצוא פתרונות יצירתיים".
כמי שמכיר אותך יותר מיום-יומיים, קשה לי לדמות אותך עולה לירושלים ונוטלת חלק בהפגנת האמנים מול הכנסת.
"זה נכון. אני מחוץ להפגנות, אבל תומכת היכן שאפשר. יש לי תכונות אופי משלי שלא לוקחות אותי לשם, מה גם שאף פעם לא הייתי בכיוון הפוליטי".
לפני סיום, לא נפסח על מוזיקאי שנטל חלק באלבומך האחרון "שקט אמיתי" והוא בנך, דניאל דור. לאן לוקחת אותו מפת הדרכים שלו?
"דניאל, שהוא מתופף, חי ועושה מוזיקה בשנים האחרונות בניו-יורק, כשגם שם הכל נעצר, הוא עבר בסדר את תקופת הקורונה. דניאל יצא עם בת הזוג האמריקאית שלו אל משפחתה בניו-מקסיקו, בעיירה אינדיאנית מאוד מבודדת ולא סבלו שם מההווי של הקורונה. לאחר שהם שבו לניו-יורק, דניאל מדבר על לחזור לארץ אחרי הרבה זמן. לפחות יצא לנו משהו טוב מהקורונה, כשיפעל כאן לא רק כאורח, כפי שכתב איתי את אחד משירי האלבום הקודם".