"בעיניים חצי עצומות/ בידיים פתוחות/ נקבל את השקט/ הימים הפכו לילות/ שעות לא שעות/ עוד נראה את השמש" - כך מפליאה לשיר מאי מלר בקול מעודן, מלווה בביטים עדכניים, ב"עוד נראה את השמש", סינגל הבכורה שלה, שנוצר תוך כדי התמודדות עם השקט והריק של תקופת הקורונה.

כן, ריק. "פתאום הכל נפסק, אין הופעות, אין תיאטרון (היא כישרון עולה בהבימה), אין כלום ובעצם, כתבתי את השיר הזה קודם כל כדי לעודד את עצמי, שהכל יהיה בסדר ונצא מהתקופה הרעה", מלר משחזרת. "מי שמביא לשיר טאץ' עכשווי הוא המפיק המוזיקלי יושי (ראיון איתו הופיע כאן לפני חודש וחצי - י. ב-א). אנחנו אוהבים לעבוד יחד. יש בינינו חיבור של לב ונפש".

ולא רק ביניהם. "השיר משלב כמה עולמות", היא מציינת. "מין הכלאה בין נעמי שמר ואריק איינשטיין כזה לבין קצב חוץ-לארצי חדשני".

הקליפ, המתלווה לשיר צולם בנסיבות מאוד אישיות מבחינתה. "לצערי, איבדתי את סבתא שלי, אדלה צ'יסמריו, בימי הקורונה", מספרת מלר. "כשהייתי קטנה, ממש גרתי איתה כמה שנים. היו בינינו יחסים מאוד קרובים והיא הייתה כמו אמא שנייה שלי. לפחות היא שמעה הקלטה ראשונית של השיר, שהקליפ צולם בבית שבו היא הייתה גרה לפני המון שנים. זה הציף בזכרונות מרגשים והרגשתי שסבתא אדלה עמדה מאחוריי ביציאה לדרך עם האלבום".

מלר (פעמיים סגול), כמעט בת 28, הרצליינית במקור, בתם של מורה למתמטיקה ושל יזם. הם עודדו אותה לממש את כישרונותיה. בהיותה בת עשר הבחינה אמה במודעה שתרה אחר ילדים שישתתפו במחזמר "קספר הרוח הידידותית". "היה לי מזל של מתחילים", לא תשכח. "התקבלתי כבר באודישן הראשון שלי לתפקיד שדרש משחק, שירה וריקוד".

"משחק"!?
"כן, תמיד היה לי קשה לבחור מה אני הכי. אם הלכתי ללמוד משחק, זה היה כדי להשתחרר מהביישנות שלי, בעוד שהשירה באה לי טבעי".

שנה אחרי המחזמר, היא הופיעה ב"שיר נולד", "מעין פסטיגל כזה", לצד נינט טייב ויהודה לוי. בתיכון "היובל" בעירה היא למדה במגמת תיאטרון והופיעה בלהקת הנוער "על הבמה", "שם פגשתי לראשונה את יושי, כשהוא בא לעבוד איתנו על ערב נעמי שמר".

בגיל 17 הופיעה מלר בעונה השמינית של כוכב נולד והתקבלה לשם עם השיר "אף אחת", המוכר בביצוע של מירי מסיקה, "לאחר ששרתי אותו בבית המון-המון". מבין השופטים מרגול אמרה ששירתה מרגשת ש"בא לחבק"; צדי צרפתי ציין ש"בבחורה הזאת יש איזה קסם, איזה טוהר" ואילו דנה אינטרנשיונל כמעט הזילה דמעה נוכח שירתה הזכה. זה לא עזר לה שם להיכנס לנבחרת.

"עם כל הלחץ שהיה על הכוכב, היה כיף להשתתף בתוכנית", היא מעידה. "לא היו לי הרבה ציפיות. מה כבר היה לי להגיד בגילי הצעיר דאז. הכל שם היה צבעוני, גדול ומפחיד, אפילו וזה מה שהביא אותי אל סדרות הנוער 'שוברי גלים' ו'יוני והמחוננים'".

מלר העבירה את שירותה הצבאי בלהקת חיל החינוך, שלא רק חרשה את הארץ בהופעותיה, אלא שהשיא היה מבחינתה כשיצאה עם הלהקה להופעות בקייב. "לא האמנתי שמהצבא לוקחים אותנו להופיע בחו"ל", מעירה מלר.

לאחר שהשתחררה, היא למדה בסמינר הקיבוצים במגמת המשחק, בניהולו של "איציק ויינגרטן המתוק, שהוא כמו אבא בשבילי ואני מתה עליו". בהצגת הסיום אה לה צ'כוב, "השחף", היא שיחקה את נינה. "זה היה תפקיד מדהים ולשמחתי באו מהבימה לראות את ההצגה והציעו לי להצטרף אליהם", מלר מצביעה על ציון-דרך משמעותי בקריירה המתפתחת שלה.

היא עשתה את צעדיה הראשונים בתיאטרון הלאומי בהצגת "עושה כרצונו", שבה גילמה את דסי, שחזרה בשאלה עם אמה אסתי, שהתאבדה. "להגיע מבית-ספר למשחק וישר לקבל תפקיד מרכזי לצד שחקנים כמו אסנת פישמן, יגאל שדה ואורנה רוטנברג, זה היה משהו", היא נפעמת.

תפקידה הבא היה נועה במחזמר "מיקה שלי" וממנה המשיכה להצגת "אביב מתעורר", בתפקיד מרתה - במקביל לרוני דלומי, "פרטנרית חלום" - ש"ההורים שלה מתעללים בה", לדבריה "משהו מאוד מאתגר שגבה ממני "עוצמות נפשיות". כעת, היא חולקת עם עמית פרקש תפקיד מרכזי בהצגת "מצדה 42", מאת ובהלחנת שוקי לוי.

את מי אתן משחקות?
"את ליליאנה, ילדה בגטו בתקופת השואה. יגאל שדה משחק בהצגה את אבא שלי, מנהל התיאטרון בגטו, בהצגה המתכתבת עם הסיפור של מצדה ומעלה שאלות מוסריות".

ובשנת הקורונה?
"שום כלום. יצאתי עם פסנתר חשמלי קטן ושרתי בחוף, לא משהו גרנדיוזי, העיקר לצאת קצת מהבית. התאסף די קהל סביבי והיה מגניב".

זאת הילדה הביישנית מפעם?
"אני עדיין קצת ביישנית, אבל נראה לי שמשהו קורה לי כשאני פותחת את הפה ושרה. זה הקסם של המקצוע שלי. על הבמה נעלמת הביישנות לגמרי".

מה עוד?
"בקורונה התחלתי ללמוד פסיכולוגיה".

רק בל תאמרי שאת מכינה לעצמך כיסא-מפלט.
"זה משהו שמזמן מעניין אותי ומתוך פחד מהזמן הפנוי נכנסתי לתוכו. לא בטוח שאסיים. אני זורמת. זה מה שהקורונה לימדה אותי".