"זה התחיל בהכרות של שלום שלום והגיע לחברות אמיצה עד שנהגנו להתבדח שאנחנו כמו... זוג נשוי", כך סיפר לפני ארבע שנים, בראיון למעריב, יגאל חרד, מי שהיה מלך הגיטרה והלך אתמול לעולמו בגיל 78, על ראשית הזוגיות המוזיקלית הפורייה שלו עם אריק לביא, זמר "הסלע האדום".
קרה ביניהם מפגש קסום של הפכים. לעומת המבצע המופלא והסוער של "שיר הקטר", במשך שנים ניתן היה לראות לצידו את בן-זוגו המוזיקלי, פורט בשקט עלי גיטרה, כשעל פניו נסוך היה מעין חיוך ממזרי.
דרכיהם הצטלבו בראשית שנות ה-70. חרד שב אז מסיבוב הופעות בברזיל עם אילנית, הזמרת האהובה עליו, שנשארה שם קצת והוא תהה עם מי יופיע בלעדיה. "פתאום צלצל הטלפון", הוא שחזר. "על הקו הייתה שושיק שני, ששאלה אותי אם אני פנוי בערב, ללוות את אריק, בעלה, בהופעה בירושלים ונעניתי מיד".
הכרת את החומר של אריק? - שאלתיו.
"לא, לא הכרתי. 'אתה יודע רה מינור?', שאלה שושיק", השיב. "כשאמרתי 'כן', היא הרגיעה אותי שנסתדר. אכן, איכשהו זה הסתדר באותו ערב בלי שום חזרה. מאז במשך 20 שנה לא זזנו זה מזה. אריק היה לא רק זמר נהדר, אלא גם איש מצחיק, שדברים התנהלו אצלו בהומור ועם לא מעט ספונטניות. בשישי אחד הוא צלצל אלי ושאל מה אני עושה בראשון בבוקר. 'אין לי משהו מיוחד', השבתי. 'או.קיי', אמר. אבוא בחמש בבוקר לאסוף אותך. נוסעים לניו-יורק..."
חרד השמיע את צליליו הראשונים בכרם התימנים בתל-אביב, שם גדל. לדבריו, המוזיקה זרמה בעורקיו מילדות. הוא סיפר שהיה תופס מקל של מטאטא, קושר עליו חבל ועושה את עצמו מנגן. "כבר אז הייתי חולה על גיטרה מבלי שיהיה לי כלי של ממש", הפליג על גלי הזכרונות.
שנה טרם התגייס ללהקת פיקוד המרכז של מיכל טל, אושיק לוי, חדוה עמרני ושלמה וישינסקי, נעתר אביו וקנה את הגיטרה הראשונה לו, תלמיד גרוע, כעדותו, בבית הספר המקצועי "שבח". בתוכניתו השנייה בלהקה, "לא רוצים טובות", שהשיר הבולט בה היה "כנרת" ("שם הרי גולן"), מאת רחל ונעמי שמר, עמד חרד במרכזה של מהפכה מוזיקלית, כשנדרש לעבור לנגן בגיטרה חשמלית. "פקודה זאת פקודה", סיפר בחיוך. "זרמתי איתה גם אם העניין לא דיבר אלי, אבל בהזדמנות הראשונה חזרתי לסורי ואל הגיטרה האקוסטית האהובה".
עם שחרורו מהצבא גייס אותו המלחין דובי זלצר ל"שלישיית גאולה גיל" של רעייתו דאז, מבצעת "דבר אלי בפרחים". "מה שלמדתי בשלוש השנים וחצי שלי בהרכב הזה, נותר צרוב בי לכל החיים", העיד. "השיא היה בהופעות שלנו בברית המועצות, ערב ששת הימים. הכרטיסים נחטפו מראש. יהודים נרגשים התגודדו סביב האולם, מתחננים להיכנס פנימה. אם הצלחתי ל'פלח' מי מהם, בריגה נתפסתי בקלקלתי ונטען נגדי שבכך גנבתי כסף מהשלטונות הסובייטיים. זה עלה לי בקנס".
חרד היה תקופת-מה בשלישייה משוגעת, כדבריו, עם בעז שרעבי ועם מייק בראנט, בהמשך להופעותיהם בלהקתו של יונתן כרמון. "מייק, שאהב לשיר משירי טום ג'ונס, זכור לי כבחור-זהב, שנהג לספר בהומור שאני ואפי נצר לא העברנו אותו בבחינות ללהקות הצבאיות, כי שר רוק'נ'רול", סיפר. "באשר לבעז, גם אם זה לא רשום, יש לי מניות בלחן של 'פמלה'".
הייתה פמלה? - תהיתי.
"הייתה גם הייתה רקדנית אמריקאית בעלת שם דומה, שרקדה אצל גודיק ב'הלו דולי' והיה לי איזה 'רומנון' איתה", חשף. "כשהופענו בפריז, בעז ראה אצלי את הצילום שלה והתפעל - 'יו, איזו יפהפייה! בוא נכתב עליה שיר'. 'אין בעיה', אמרתי, תפסתי את הגיטרה ויצא לי הפתיח ללחן שבעז המשיך בהלחנה שלו".
לדבריו, הייתה זאת מירי אלוני שהביאה אותו אל חבורת "בימות" ששרה משירי נעמי שמר. "הייתה לי שנה קסומה בהרכב הזה", ציין. "בהמשך ליוויתי את נעמי בהופעותיה לפני חיילים במובלעת הסורית בגולן, בסוף מלחמת יום כיפור. היא הייתה נהדרת!"
"עם מירי אלוני היה לי אז סיפור", הוסיף. "בהופעות שלנו במלחמה ההיא יצא לנו להגיע קרוב לזירת הקרבות בסיני והיינו עדים לחילופי-אש בין טנקים. פתאום צץ מולנו מהחולות קצין תצפית שלנו, מאובק כולו ושאל - 'אתם מטורפים? עוד מאה-מאתיים מטר מכאן המצרים' ולמזלנו הסב אותנו לאחור".
כששאלתי את חרד כבדרך אגב אם הייתה לו נגיעה גם במוזיקה המזרחית, נדרך וענה בסיפוק: "אני מאבות הסגנון הזה, הגם שבגיטרה באתי מהסגנון של סיימון וגרפונקל. זה לא הפריע לי לעבד ב-75' את שירי שני התקליטים הראשונים של 'צלילי הכרם', כשכדרכי כללתי בהם פתיחות ומעברים משלי. כך היה גם בלחן של 'ים של דמעות', שהלחין רפי גבאי ושר זהר ארגוב. אז שאלו אותי איך עשיתי את זה סטייל ויוואלדי".
ויוואלדי? - השתוממתי.
"אכן, כך", השיב בבטחה. "כמעבד, הבאתי למוזיקה המזרחית הרמוניות ואפילו נגנים מהפילהרמונית, בעוד שסילקתי מההקלטות את מכונות התופים, שבהן השתמשו עד אז".
לדברי חרד, נטול ההשכלה המוזיקלית הגבוהה, למד לעבד מכל מי ומה שיכול היה ללמוד: "באירוויזיון של 'הללויה', שנערך ב-79' בירושלים, בנוסף לנגינה בגיטרה, הוטל עלי לאסוף את הפרטיטורות של המנצחים הזרים. לקחתי אותן הביתה ולמדתי מהן מה עשו המעבדים שלהן..."
חרד היה איש של סיפורים מרתקים. "הבאתי לארץ סטייל חדש בגיטרה", הצהיר נגן הנשמה. "אולי לא תאמין, אבל אחת מהגיטרות שלי הייתה עם מיתרי מתכת, מתוצרת של חברה שהתמחתה בעבר בייצור...הליקופטרים", סיפר. "אפילו קליף ריצ'ארד, כשליוויתי אותו בהופעה שלו בארץ, התפעל מהצליל שנתתי לו".