אברהם פררה היה אחד הקולות הייחודיים, המלטפים והאהובים בזמר העברי בשנות ה-60 וה-70. מי שנולד בירושלים למשפחה ספרדית ירושלמית ינק מילדות את ערכי הקודש, תפילה ופיוטי הלדינו שהטמיעו בו את אהבת השירה והתרבות.
בהיותו בן 14 נהרג אביו בהתקפה על שיירת הדסה בזמן מלחמת העצמאות ואברהם הנער מצא מפלט מהמצב הקשה בבית דרך המוזיקה והסרטים שגמע באולמות הקולנוע בירושלים.
במהלך שירותו הצבאי התגלה על ידי שדרן הרדיו מרדכי פרימן ש"שידך" אותו לצמד "הדודאים" (בני אמדורסקי וישראל גוריון) והשלושה נהגו להופיע בירושלים עד שאמדורסקי וגוריון עזבו לתל אביב ופררה נשאר בירושלים ועבד כמכונאי במוסך "המקשר" בעיר ובהמשך כנהג אוטובוס. במקביל למד באקדמיה למוזיקה ולמחול.
באמצע שנות ה-60 פרץ לתודעה עם שירים שהקליט עבור תכניות שונות ב"קול ישראל" ובהרכבים בהם היה חבר ("התבלינים", "השמרנים") וכן השתתף בפסטיבל הזמר והפזמון 1965 עם השירים "רזי ליל" ו"רקפות".
בתחילת שנות ה-70 השתתף במחזמר המצליח "אל תקרא לי שחור" וזכה לפופולאריות משמעותית בקריירה, זאת לצד עבודתו כנהג. באותן שנים לא שכח את בית ילדותו והקליט לא מעט שירי לדינו שבקולו הפכו לנכסי צאן ברזל.
הקריירה המוזיקלית הפורחת נקטעה כשהיה בן 50, אז לקה באופן פתאומי בהתקף לב ונפטר. בנו הוא הזמר ואיש הרדיו אהרון פררה.
בפרק הנוכחי של "מילים ולחן" חזר חוקר המוזיקה דודי פטימר אל סיפור חייו הטרגי של פררה, אל שיריו הגדולים ושוחח עם חברו למוזיקה ושותפו לעבודה ב"המקשר", המוזיקאי והזמר מוטי דביר, שסיפר על האדם והזמר שהכיר.