בשבוע שעבר סיקרתי במדור זה שני שירים חדשים שיצאו במסגרת אירועי חודש הגאווה השנתי: "שימי פס" של אלה לי להב ועדן חסון ו"גבר בפוראבר" של אנה זק. שניהם שירים גרועים לטעמי, גנריים, נוסחתיים ולא מעניינים מוזיקלית, טקסטואלית, ביצועית או אומנותית.

כשנתקלתי בשיר הגאווה השלישי שיצא – הפעם של נועה קירל ואילן פלד  - "טרילילי טרללה" (לא מדובר בפתיח של "הקטקטים", נוחו בבקשה) הייתי בטוח, ולו משמו, שמדובר באסון מחריש אוזניים. אבל אז האזנתי, ומצאתי את עצמי לכוד בתוך שיר דאנס, דיסקו, היפ הופ וווייבים מסלסלים גדוש בהומור, בחינניות ובעיקר באווירה משעשעת.

זה לא שיר רציני, הוא גם לא מתיימר לכך מלכתחילה אלא הוא מציג דינמיקה היתולית בין קירל לפלד שמשתטים ומשתגעים ויוצרים להיט פאן כיפי. 

בזמנים שדור ה"מועבט" (בט בט בט בט) גומע רדידות מוזיקלית כאופיום להמונים, שיר שלא כולל שימוש באלכוהול (נהפוך הוא – מים), לא כולל אלמנטים לא חינוכיים ולא משהו שלא הייתם משמיעים לילדים שלכם – הרדידות הופכת פה למוצר פופי מהנה וממכר שאולי לא ייצרב בתודעה בעוד חודש, אך מספק את הסחורה לקיץ 2021 וצפוי להפוך בצדק ללהיט מועדונים בתקופה הקרובה (אם תרצה הקורונה).



השנה האחרונה הפכה את שיתופי הפעולה והדואטים לחלק בלתי נפרד מהפסקול המקומי. זה אמנם תמיד היה בשטח, אבל בתקופת הקורונה, אולי בשל הזמן הפנוי, נרקמו יותר ויותר שיתופי פעולה. מה שמרכיב שיתוף פעולה טוב לטעמי זו הכימיה בין הזמרים, ההשלמה אחד את השני, הדינמיקה הבלתי מושרת בין שני קולות שונים שמתמזגים לכדי ישות מוזיקלית אחת לכמה רגעים. אם אחד מהאלמנטים הללו חסר – הדואט יכול ללכת לאיבדון.

זה מה שבדיוק קרה בדואט החדש של מושיק עפיה וניתן בן ארי (שעם כל הכבוד לעשייתו, עדיין יותר ידוע וממותג תקשורתית בתור "הבן של.." מאשר יוצר בזכות עצמו, ללא קשר לכישרונו הטוב לדעתי) – "מה שאת היית". זה נשמע כאילו השניים ניסו ליצור תמהיל שנע בין פופ למוזיקה מסולסלת בכוח, לא בטבעיות ולא בצורה טובה. ההלחמה בין שני הסגנונות המוזיקלית שכל אחד מהם מייצג בקולו לא עבדה, וזה יצר פשוט בלגאן באוזניים.

הלחן טוב, הטקסט בנאלי אבל לא שונה משיריהם האחרים של השניים, אבל הקסם היה חסר, החיבור הקוסמי שהופך דואט למוצלח – לא נמצא פה וזה התפספס, לצערי. 



דואט נוסף שראה אור השבוע הוא "מן זאמאן" שהקליטו הזמר הוותיק חיים משה (שממעט להקליט שירים בשנים האחרונות, למרבה הצער) והזמרת גאיידה (שפרצה לתודעה בתכנית "אייל גולן קורא לך" והופיעה בטקס המשואות האחרון לצד עברי לידר).

השיר, בסגנון בלדה ים תיכונית רומנטית, הוא אמנם בעל פזמון קליט מאד, והסלסולים של השניים מתאימים, אך הוא נשמע יותר מדי בכייני לטעמי, פחות מעניין מוזיקלית בבתיו ולא מוציא מהשניים את מלוא איכותם הווקאלית (מרגיש כאילו יכלו יותר). 

לדעתי זוהי גם טעות שגאיידה שרה בעברית ובערבית: אני מבין שחובבי הז'אנר אוהבים זאת, אך בעשותה כן היא ממתגת עצמה כגרסה משודרגת של נסרין, מה שאינו יותר מדי מעניין, וזה קצת מוריד כי היא צריכה לטוות דרך בזכות עצמה ולא לנסות להישמע כמו זמרת אחרת.

ההפקה המוזיקלית מעולה, הטקסט בניחוח איכותי של פעם והחיבור הקולי בין משה לגאיידה עובד – אך עדיין בשיר חסר האלמנט המלהיב והסוחף שיכול לאפשר לו חיי מדף ארוכים. כרגע, לפחות מהאזנות ראשונות, זה נשמע כמו אינסטנט קצר ימים. חבל.



בדומה לניתן בן ארי, גל אדם עדיין מוכיח שהוא בעיקר "האח של" ושום דבר מעבר. הוא לא שר טוב, הוא מזייף קצת, הוא מתאמץ להישמע כמו זמר אבל זה פחות עובד. בשירו החדש "מחיאות כפיים", שיר די גרוע ובנאלי מבחינת הטקסט והלחן הלא מתרומם, הוא מוכיח זאת היטב: הביצוע טכני מדי וחלש, המניירות מוגזמות והחשמל או האנרגיה לא קיימים. איך שאני רואה את זה, יש רק דבר אחד לעשות עם השיר: לגנוז ולשכוח מקיומו. מחיאות כפיים לא יהיו פה. מקסימום צעקות "בוז". 

אתי ביטון, שהאמת קשה לי שלא לחשוב עליה כשברקע הסדרה "היורשת" מרצדת לנו בפרסומות ובאינספור פרומואים, הוציאה השבוע את השיר הכי אישי, טוב (!) ועוצמתי שלה – "הלב שלי נקי".

זה לא סוד שקולה של ביטון מצוין ובייחוד כשמדובר בבלדות או בחפלות מסולסלות – היא נעה במקום הטבעי לה. זה גם לא סוד שבשנתיים-שלוש האחרונות היא עוברת תהליך משמעותי של התבגרות אומנותית ומוציאה שירים שיותר מתאימים לגילה, לניסיונה ולקהל יעד יותר רציני. 

אבל מה שנגע בי יותר מכל בשיר החדש זו הכנות, זו הכוונה שבלטה בכל הגייה, בכל תו ובכל סלסול שהכניסה לביצוע. נשמע כאילו היא החליטה לקחת את סיפור חייה ואת כל מה שבלבה ובצורה אוטוביוגרפית להוציאו החוצה, לאוויר העולם ולאזני המאזינים. 

הבתים מלודיים מאד, הפזמון מביא אותה לנקודת שיא קולית והטקסט מקבל משמעות נוספת, בייחוד בחודש הגאווה, כשביטון, בצעד מעורר השראה, מלווה אותו בדיווח בחשבון האינסטגרם שלה על יציאתה מהארון. נטיותיה המיניות לא באמת משנות וגם לא זקוקות להגדרה אבל ברגע שהלב שלה נקי והיא כנה עם עצמה, היא יכולה להיות כנה במאת האחוזים עם קהלה וכנות כזו עוברת בשיר הזה שהוא לא פחות ממצוין!

המלצת השבוע – נונו – "בנים"

אחת ההפתעות שיצאו השבוע והפכו ללהיט רשת שייכת ליוצרת וזמרת צעירה בשם נונו, ש"בנים" הוא שירה הראשון והמתקתק. למעשה, ללא שום יחסי ציבור, התוודעתי אליו דרך מכרה, רעות, ששמעה אותו בתכנית הרדיו  של "טל ואביעד"  ושלחה לי בווטסאפ. בהמשך שמתי לב שכל הפייד שלי מופגז בסופרלטיבים כלפי השיר ולאחר שגם האינסטגרם התמלא בו – כבר לא יכולתי (גם אם רציתי בהתחלה) להתעלם.

מיד נתפסתי בשיר: לא בגלל הטקסט, שכולל חריזה מאולצת ומטופשת לעתים אך מאד מצחיקה, משעשעת וצעירה, אלא קודם כל בגלל העיבוד של עילי אשדות (בנו של יזהר, למידה שתהיתם) והביצוע נוטף הכריזמה, הנונשלנטיות שבלחן המאד קליט, שובב ומלודי נשמע כלהיט (מוצדק) למן השמיעה הראשונה.

בהמשך שמתי לב שוב לטקסט, שמתאר בצורה פרודית את עולם הדייטינג וההיכרויות של צעירים החיים בין אפליקציה לאפליקציה (בדור ה-Z אך גם דור ה-Y, שלא תטעו) ומציירת אספקלריה לעולם הרווקות רווי סלנגים עכשוויים, שסביר להניח שבני ה-40 פלוס די יתקשו להבין. במילה אחת: הברקה!



מוזמנים לשלוח הצעות לשירים/אלבומים חדשים למייל: [email protected].