אחת לדור (או דורותיים) מגיע משומקום אמן עם אלבום שמהאזנה ראשונה יש בו מעבר למופתיות, אלא ברור שהוא אלבום פורץ דרך, משמעותי וכל כך טוב שייזכר בפסקול המקומי לדורות (בימי האינסטנט זה לא מובן מאליו). 

אותה תחושה קרתה לי כשהאזנתי בדרכי הביתה ל"רוקנ'רול בצהריים" של בר צברי, אותו אני מכיר (וראיינתי מספר פעמים בעבר) עוד בגלגולו הקודם (מה ששולל את ה"משומקום") כזמר מסולסל מוכשר (אך אחד מתוך מיליונים כמותו) והצליח בצעד אמיץ, חסר תקדים ובלתי צפוי, להמציא עצמו מחדש לחלוטין, לעבור תהליך מעצים של גילוי הישות האומנותית ולהתחבר בצורה מדויקת לרגש ולנפש היוצר שבו ולרקוח את האלבום המושלם. כן, מושלם. אין מילה אחרת לתאר זאת. 

אם אתייחס לאלבום בכובעי כחוקר ומתעד ההיסטוריה של המוזיקה הישראלית, אז צברי לטעמי הצליח ליצור פסיפס מדוקדק ואותנטי לאקלקטיות השורשית ממנה הורכב הפסקול הישראלי: פופ-רוק של להקות הקצב של הסיקסטיז, מוזיקה מזרחית עם השפעות תימניות שצמחה מכרם התימנים (אהובה עוזרי, דקלון, יהודה קיסר וכדומה), פיוטים מהתפילה, מוזיקה ערבית מבית היוצר של עולי עיראק, מרוקו ומצרים שניגנו בתזמורת רשות השידור בערבית בניצוחו של זוזו מוסא ונונסנס שנון ומשעשע של "כוורת". 

ועם כל התמהיל הזה, עדיין לא הצלחתי לדייק ולו במקצת באקלקטיות המוזיקליות המשתקפת באלבום, שיש בו הכל מהכל ובעיקר רוקסטאר מלא נשמה ורגש שהוא לא פחות מתופעה בשמי המוזיקה המקומית של 2021 (ובכלל בעשר השנים האחרונות). 

עכשיו אתייחס לאלבום כמבקר מוזיקה קשוח ואתוודה כי בכל אלבום לו אני מאזין שוב ושוב, הדבר הראשון שאני מייחס לו חשיבות זה הטקסט. 

צברי, שהשכיל והיטיב לשתף פעולה באלבום זה עם עדי לוי המוכשר (והדומיננטי באלבום), מציג טקסטים בלתי שגרתיים הנעים בין שפה "גבוהה" (ותנ"כית לעתים) לבין שפת רחוב, בין עממיות לבין אליטיסטיות ובכך מצייר בצורה אספקלרית את רבדי החברה הישראלית, כשהוא מספק ממתקים הטעימים לשלל שכבותיה, אלו המחפשים מוצר (קשה לי להגדיר מוזיקה כ"מוצר", אבל מטאפורית אתם תמחלו לי) אינטלקטואלי ואלו המחפשים פשוט טקסט שאפשר למצוא בו נחמה, לצחוק עמו, לבכות עמו ובעיקר לאמץ אותו כדרך חיים. 

 הטקסטים שלו, הנעים בין בדידות לאהבה, מביעים מצד אחד מחאה רבה (כולל על שיגור טילים, כמו ב"עומד במרפסת"), בליינות עירונית והמיאוס בשגרת היומיום המשעממת של עבודה וריקנות ומצד שני מתארים גם את הבית החם, זה של התפילה, של בית הכנסת, של משפחתיות יציבה שחולשת על כל מכשול או משבר אחר. 

צברי פותח בטקסטים שבאלבום את הצלקות של המציאות הישראלית, זורה מלח על הפצעים בגיטרות חשמליות מייבבות ומתוקות וגורם לחור בנשמה להיות, ולו לכמה רגעים, מתוק ומלא הזדהות כנה של המאזין עם המואזן.

הדבר השני לו אני מייחס חשיבות זו המוזיקה וההפקה המוזיקלית, וניכר כי שימוש בשלל כלי נגינה, מערביים כגיטרות, בס, בנג'ו, תופים וקלידים ומזרחיים כעוד, קנון וחליל ניי, רוקם סאונד ישראלי אסלי, אמיתי, כזה שנע בין הנוסטלגיה לבין ההווה, בין העליזות לתוגה, בין הרוק למזרחי, בין בר צברי של גלגולו הראשון ל"אלטר אגו" החדש, הטוב וההכי נאמן לעצמו שלו. 

 כשאני מאזין לשיר כמו "בא אדם", "עומד במרפסת", "לכה דודי" או שיר הנושא ("רוקנ'רול בצהריים") אני מרגיש בתוך חפלה, כשאני שומע את "יונתי" אני מרגיש בתוך רומן תנ"כי ענוג, כשאני רוקד לצלילי "ג'וני" (הסינגל הראשון שפרץ לצברי ה"חדש" את הדרך לנסוק ככוכב שביט במצעדי הפזמונים), "כמעט" או "חדרה" אני מוצא עצמי בתוך טריפ דיסקו במועדון הומה אדם וכשאני דומע לצלילי "פעם" ו"ניצוצות", אני רואה בדמיוני זמר בלוז וסול ענק.  

צברי נשמע מעולה, הכריזמה שלו בוקעת לכל אורך האלבום, הוא לקח את המניירות הידועות שלו מהעבר, שיפץ אותן, שיפר אותן והפך אותן ממניירות לחלק ממנו (ועבודה עצמית כזו רק יחידי סגולה יכולים לה) ובאלבום הזה הוא מייצג, בעיניי לפחות, את ארץ ישראל היפה, זו שהולכת ונעלמת לנו וכמה טוב שיש אלבום כזה בשביל להזכיר לנו שגם היום, בתוך לופ הטיקטוקים, האינסטגרמים והפופסטארים לרגע, יש יוצרים אמיתיים וכנים שלבם, קולם ויצירתם – שוות הן.