"מוזיקה היא מבחינתי לא רק פרנסה ודרך חיים, אלא גם שליחות"

שיאו של מפעל כיתות האמן, הנערך השבוע בכפר הנוער בן יקיר, בעמק חפר, בניהולו האמנותי של הכנר אייל שילוח, אמור להיות בקונצרט הסיום מחרתיים, בהיכל התרבות בפתח-תקווה.

סיסמת כיתות אלה, לכלי-מיתר ולקול - היסטוריה, מוזיקה וזיכרון - תמומש ברגע עוצר נשימה, כשיעלה לבמה זכריה זדרמן, שורד שואה בן 96 מרמת-גן ועטוף בטלית, ששמר מאז ילדותו לפני השואה, הוא ישמיע קטע מניגון תפילה, שאותו שר כנער-מקהלה שליוותה את החזן יצחק לייכטר, בבית הכנסת בסוסנוביץ' בפולין.

תלמידי כיתות האמן הצעירים באו לכפר הנוער, הצמוד לכפר הרא"ה, כדי לשכלל את נגינתם באווירה פסטורלית משגעת, כדברי המאסטרו שילוח, בעזרת צוות מורים, נגנים מהשורה הראשונה ובראשם חיים טאוב, מי שהיה שנים הכנר הראשי של הפילהרמונית ומורו הנערץ של שילוח. 

כיתות האמן הן פרויקט-דגל של מוזיאון טרזין, בגבעת חיים איחוד, הפועל, בין השאר לביצוע יצירות של מלחינים יהודים בשואה. על-פיהם הלחין המלחין יורי ברנר את היצירה "נרות הלל" לקונצרט הסיום, על-פי תוויו של לייכטר, שאותרו שנים לאחר שנספה באושוויץ.

לצד יצירתו של ברנר יושמעו בקונצרט מיצירות המשוררת אילזה ובר והמלחין קרל שוונק, שניהם מאסירי טרזינשטאט ולצידן מיצירות ויוואלדי, פגאניני, פורה, שטראוס ובטהובן.

שילוח, 58, איש-מוזיקה עד לשד עצמותיו, פעיל בהנחלת מורשת השואה והוא רואה חשיבות בכך שלצד שיעורי המוזיקה אל כיתות האמן מגיעים שורדי שואה ומספרים על שעבר עליהם בתקופה הנוראה. הפעם גייס לשם כך את אמו, חנה שילוח, שתספר על ילדותה ביערות בין פולין לרוסיה.

"מוזיקה היא מבחינתי לא רק פרנסה ודרך חיים, אלא גם שליחות", מעיד על עצמו שילוח, תלמידה של אילונה פהר, מורת הכינור האגדית, הצמוד לכלי מגיל שבע וחצי והיה לו קשר מיוחד עם אגדת הכינור איזק שטרן.

"כשהייתי ב-75' בן 12, נודע לנו שכנר יהודי גדול הגיע לירושלים ומעוניין לשמוע ילדים מנגנים", הוא משחזר. "עליתי על אוטובוס קו 405 ונסעתי לנגן בפניו. איזה ילדים? - היו שם סטודנטים מבוגרים מהאקדמיה ואני ילד במכנסיים קצרים, כולי חיל ורעדה. לאחר שניגנתי לו את הקונצ'רטו לכינור של ברוך, שטרן ניגש אלי, חיבק אותי ואמר שנהיה בקשר. אכן, תוך חצי שנה הוזמנתי לנגן איתו, שטרן בכבודו ובעצמו, את הקונצ'רטו לשני כינורות של ויוואלדי בפתיחה החגיגית של משכנות שאננים, בירושלים".

"זה היה הקונצרט הראשון בחיי והוא שודר בטלוויזיה החד-ערוצית של פעם", מציין שילוח. "אם עד אז די הייתי הברווזון המכוער של הכיתה, פתאום ראו אותי על המסך והתחלתי להופיע עם מיטב התזמורות בחו"ל ולזכות בתחרויות בינלאומיות".

למרות זאת, לעומת עילויי כינור אחרים, ביססת את הקריירה שלך כאן.
"אני, כנראה, עוף אחר. תמיד העדפתי להמשיך לגור בארץ והיא הבסיס שממנו אני מגיח להופעות מעבר לים. כשהוצע לי בארצות הברית 'גרין קארד', סירבתי והתעקשתי לחזור ארצה, בפרט שנושא ההתקרבות לדת בער בעצמותי".

ממתי?
"כשניגנתי בגיל 16 את הקונצ'רטו לכינור של בטהובן, הייתה לי איזושהי הארה. הרגשתי התעלות והבנתי שהקריירה היא לא חזות הכל. החזרה שלי בתשובה הייתה מלווה בתהליך מעמיק שנמשך שנים, כשלרגל שמירת השבת ויתרתי על לא מעט הצעות מפתות מבחוץ ולעומתן ראיתי חשיבות רבה בניהול פסטיבל הכליזמרים בצפת, שם ייסדתי את מרכז הכליזמר העולמי".