הם הגיעו בציפיות גבוהות להיכל התרבות בתל אביב, אחת הבמות המעונבות ביותר בישראל. רק לפני חודשים ספורים היו שם בהופעה אחרת שלו, ונהנו עד הגג. הם חיכו לשמוע אותו, הוא היה האליל שלהם ומושא קנאתם והערצתם של אומנים אחרים, שהאמינו שכל מה שהוא נוגע בו הופך לזהב.
כשנכנסו לאולם, ראו אורות מהבהבים ושלט מואר גדול, שעליו נכתב: "שלום חנוך - חתונה לבנה". הסקרנות הייתה גדולה. מבט מסביב השאיר אותם מופתעים: בניגוד להופעות קודמות של אלילם, הפעם האולם היה מלא רק בחלקו. אבל זה לא עניין אותם, כי תכף הוא יעלה לבמה. חמוש בנבחרת נגנים מצוינת הוא ירעיש את תל אביב. ואכן הוא הרעיש, הו כמה שהוא הרעיש. דציבלים שעד באר שבע יכלו לשמוע.
חנוך עלה לבמה, לבוש בז'קט ספורטאים כחול ונוצץ, שתחתיו טי־שירט לבנה. בארשת פנים רצינית פתח את פיו וזעק את הבית הראשון של "הדרכים הידועות", השיר שפותח את אלבומו החדש. שקט השתרר באולם, ותחושת אי־נוחות שעד מהרה הפכה להרמת גבה, לתמיהה ולכעס.
לא רק שהקהל לא הכיר את השיר, הוא לא הכיר את מרבית השירים בהופעה, שכן חנוך בחר לשיר אותם על הבמה הגדולה בארץ, עם סאונד רועש וגבה דציבלים, עוד לפני שהאלבום יצא לחנויות. לישראל הקטנה של אז זה כנראה לא התאים, ועד מהרה החלו צופים לנטוש את האולם בזעם ובאכזבה. וחנוך? הוא מבחינתו שר את נשמתו, את חייו, את סיפורו האישי, אולי בצורה החושפנית והאמיצה ביותר, בדרך היחידה שהוא יודע - המוזיקה, על הבמה, מול הקהל.
כשאומן בעל רזומה עשיר כמו שלו בוחר לבצע את תריסר שירי האלבום הלא מוכר שלו ולשלב כמו כדי לצאת ידי חובה כמה קלאסיקות, הוא צריך אומץ ונכונות לקחת סיכונים. אבל חנוך האמין באומנות שלו ובכנות שיריו, וזה לא עניין אותו. הוא הרגיש שהוא חייב לפרוק את כל אשר על לבו, גם במחיר הפסד הקהל. ואכן, האלבום והמופע הפכו תוך זמן קצר לשניים מהכישלונות המפוארים ביותר בעולם הרוק הישראלי, אך במרוצת השנים נחשבו לחשובים שבו. בדיעבד הם השלימו את תהליך גיבוש האני האומנותי של חנוך, זה שהפך אותו עם הזמן לאגדת רוק אמיצה ונועזת.
חולם בלועזית
כדי להבין את חשיבות ומשמעות האלבום, שיצא לאור ב־1981, עלינו לחזור אל תחילת שנות ה־70, אל ראשית החיפוש העצמי של חנוך, שהחל לבעבע עוד מימיו כנער בקיבוץ משמרות ואחר כך כחייל בלהקת הנח"ל. ב־1970 היה חנוך בשיאו: העבודה המוצלחת עם אריק איינשטיין הולידה שלל יצירות שהגדירו מחדש את הרוק הישראלי ("מאיה", "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר?", "קח לך אישה", "למה לי לקחת ללב?") ובמקביל הוא הלחין להיט אחרי להיט למיטב האומנים, בהם אושיק לוי ("חוזה, לך ברח"), שולה חן ("אוריה החיתי"), פופיק ארנון ("בלדה בין כוכבים") ושובבי ציון ("נגה").
ודווקא אז התחיל לדגדג לו לראות עולם ולנסות לחלום בלועזית, ליצור בלועזית ולפתח קריירה בינלאומית. באוקטובר 1970 הוא אסף את הפקלך, את אשתו ליהי ובתם התינוקת מאיה ועבר ללונדון. שם, באנגלית מקרטעת של קיבוצניק, הצליח ליצור קשר עם האמרגן והמפיק דיק ג'יימס, שעבד באותה עת עם אלטון ג'ון. חנוך הקליט אלבום סולו ראשון, "SHALOM", שכלל גרסאות באנגלית לשירים שפרסם בארץ כמו "אבשלום" ו"אל תוותרי עליי" לצד שירים מסחריים יותר, בהם "Never Kissed The Sun", שהיה ניסיון ליצור קאנטרי רוק. אבל זה לא נשמע שלום חנוך. לא הייתה בהם אותה רוח יצירה שאפיינה אותו רק כמה חודשים לפני כן.
לאחר כישלון האלבום, עזב חנוך את אנגליה וב־1973 נחת בישראל, היישר למלחמת יום הכיפורים וההופעות עם איינשטיין והצ'רצ'ילים במוצבים בצל התופת והאש. עם תום המלחמה החל לגבש שירים אישיים, שבריריים ונוגים, שביטאו את כל אשר בער בלבבו - החוויה הלא נעימה באנגליה, אובדן הזהות האומנותית והמשברים בחייו האישיים, שבראשם הזוגיות עם ליהי שהחלה להתפרק לאטה.
הוא הקליט כמה שירים עם להקת בני נוח האמריקאית (בראשם "אנ'לא יודע איך לומר לך"), ואז הקים את תמוז, שנטתה לכיוון הרוק הניסיוני, והצליח לשחרר קצת מהזעם שבער בו. עם פירוקה של תמוז החל לגבש את אלבום הסולו הראשון שלו בעברית, "אדם בתוך עצמו", שיצא ב־1977 והציג בפעם הראשונה את חנוך כיוצר אמיץ, אישי ומאוד רגיש, שלא חושש לדבר על חולשותיו ובעיותיו דרך המוזיקה. הופעה ב"צוותא" עם שירי האלבום התחילה ככישלון והסתיימה בהצלחה מסחררת.
בעודו מבסס את מעמדו כרוק־סטאר, חיים האישיים התפוררו, עם גירושיו מליהי. חנוך, שראה את השינויים המתחוללים בתעשיית המוזיקה אחרי מלחמת יום הכיפורים ואת הכבדות שאפפה את הארץ, מאס במיתוג שלו כאומן של להיטים ובחר ללכת עד הסוף עם הלב ולשפוך אותו על הנייר.
או אז החלה לבעור בו התשוקה ליצור אלבום קונספט אישי, שידבר על חייו ויתאר מציאות שאחרים יכולים להזדהות עמה, בין שזו עזיבת הקיבוץ והמעבר לעיר הגדולה, בין שאלו גירושים או פרידה כואבת ובין שזו שגרת עבודה קשה. כך בעצם החל לכתוב את מה שהפך ל"חתונה לבנה".
"עוד בתמוז היו המרכיבים הראשונים של שירים אישיים אצל שלום", מסביר היוצר דורי בן זאב, חבר קרוב של חנוך. "הרוח האמיתית של גברים ששרים רגיש ולעומק בצורה תיאטרלית ומעניינת מבחינה דרמטית, הגיע לנקודת שיא ב'חתונה לבנה'. שלום היה בתחילת החיפושים העצמיים שלו ורצה משהו, והלך איתו עד הסוף".
"באלבום 'אדם בתוך עצמו' האמירה הטקסטואלית והמוזיקלית העמוקה והאישית כבר הייתה בידיים של שלום", מסביר לואי להב, שהפיק את "אדם בתוך עצמו". "בחורף של 1979 ביקרתי אותו בביתו, אז הוא כתב את השירים הראשונים של 'חתונה לבנה', והייתי נותן לו פידבקים. הכתיבה הייתה מאוד אינטימית, ייחודית. כשהוא סיים, והיה לנו דמו שלו עם גיטרה אקוסטית בלבד, כבר אז בעיניי זה היה מושלם".
הכל בדיסטורשן
המפיק מיכאל תפוח, ששימש כמנהלו האישי של חנוך באותה עת, מספר כי כוונתו של חנוך הייתה ליצור אלבום קונספט. "כמו בארי מנילו", הוא מציין. לאחר שתהליך כתיבת השירים הושלם, תפוח ושותפו לחברת ההפקות אמנון צבן, שכרו לחנוך חדר במלון "שרתון" בתל אביב כדי שיוכל לעבוד שם על העיבודים וההפקות. חנוך בחר בלואי להב לשמש כמפיק האומנותי ובמוזיקאי ירוסלב יעקובוביץ' להיות אמון על העיבודים וההפקה המוזיקלית. "שלום רצה להביא סאונד גדול עם הרבה נגנים", מספר תפוח. "היצירות אומנם היו אינטימיות, אבל ההפקה הפכה להיות גדולה מבחינה מוזיקלית".
"בדיוק חזרתי לארץ אחרי עבודה עם אומנים כמו פול סיימון וריי צ'ארלס", משחזר יעקובוביץ', המתגורר כיום בארצות הברית. "פגשתי את שלום בפעם הראשונה במועדון 'אמצע הדרך' בתל אביב. שלום אמר שהוא שמע עליי ורצה שנעבוד ביחד. השמעתי לו אלבום רוק שהפקתי בארצות הברית, והוא אמר לי שהוא רוצה משהו כבד יותר, וזה מה שעשינו". להב טוען שהעיבודים היו אינטנסיביים מדי: "ההפקה של 'אדם בתוך עצמו' הייתה ביני לבין שלום, ובאלבום הזה העבודה התחלקה עם עוד ועוד אנשים בעלי דעות מנוגדות. זה לא היה עסק פשוט".
"היו לאלבום שלושה מפיקים מוזיקליים: ירוסלב, לואי ושלום, והם לא תמיד הסכימו על הדברים", נזכר המתופף מאיר ישראל. "בגלל חילוקי הדעות זה לא יצא בדיוק אלא בערך, אבל זה ללא ספק אלבום מיוחד במינו. שלום תמיד היה כאסחיסטי, רק שפה זה התפוצץ. האווירה באולפן הייתה של רוק'נרול אמיתי, עם קומפרסורים מלאים בפול ווליום, והאולפן היה אפוף עשן סיגריות. היינו מנגנים ומכסחים את הכלים שלנו. נתנו את הכל באולפן. היו שמונה מגברים לגיטרות, הכל היה ענק ובומבסטי, הכל בדיסטורשן".
בקיץ 1981, לאחר שגובש הסאונד הקונספטואלי של האלבום, חנוך, להב ויעקובוביץ' בחרו את הנגנים ונכנסו להקליט באולפני "טריטון" בתל אביב. יעקובוביץ' הופקד על הסקסופון, המפוחית והליריקון. חנוך אחז בגיטרה החשמלית, דפנה ארמוני ומזי כהן גויסו לקולות רקע, והתייצבו גם הבסיסט מיקי שביב, הגיטריסט גיל דור, הפסנתרנית אלונה טוראל ושלושה מתופפים מתחלפים: אהרל'ה קמינסקי, ז'אן פול זימבריס וישראל.
לאחר מספר ימי הקלטות, נתקל צוות ההפקה בבעיה ראשונה.
"האלבום הוקלט בלי חזרות", אומר תפוח. "הנגנים באו וניגנו, והייתה לדבר הזה משמעות, כי הסאונד היה עשיר מדי. האמת היא שכולנו נבהלנו מהתוצאה. לא ידענו איך שלום הולך להשתלב בשירה שלו בתוך זה, נדרש קול חזק כדי להתמודד עם הסאונד. אחרי כמה ימים שבהם שלום הקליט את השירה עצרנו. שמנו לב שהפלייבק עלה על הקול שלו, וחשבנו שצריך להקליט מחדש את הפלייבקים והשירים. זה היה כרוך בעוד הוצאות כלכליות, וכבר אז היינו מושקעים, אבל לא הייתה ברירה. לואי עבד עם שלום קשה על הקול שלו, 'שחט' לו את הגרון ויצאה שירה אחרת מהשירה שהייתה ידועה עד אותה נקודה. בשלב זה כבר התחלנו להפסיד כסף על ההפקה".
"בתקופה ההיא היו מעט מאוד אפשרויות באולפן ומעט מאוד אפקטים", מוסיף דורי בן זאב. "האפקט העיקרי שלואי השתמש בו לאורך האלבום היה ה'הרמונייזר', מכשיר שנותן גוון מעניין לקול. זה משהו שלא היה עד אז בארץ, ולואי עשה בו שימוש באלבום הזה לראשונה". לאחר שהקליטו בפעם השנייה את הפלייבקים, חנוך עדיין לא היה מרוצה מהתוצאה. "שלום הרגיש שהאינטנסיביות של השירה שלו לא יצאה בסינכרוניזציה עם העיבודים. הוא חשב שבאנגליה אפשר לעשות את זה מסונכרן יותר", משחזר להב. "אני דווקא חשבתי שמה שעשינו בהתחלה היה מגניב, אבל מה שיצא זה מה שיצא".
להב וחנוך עשו את הדרך מישראל לאולפני "רד בוס" בלונדון, שם הקליטו קודם לכן הצ'רצ'ילים. "אני לא נסעתי איתם", אומר יעקובוביץ'. "ברגע שגמרתי את הפלייבקים, לואי לקח את המושכות. הם עשו את המיקס בלונדון וכשחזרו, השמיעו לי את השירים ושאלו לדעתי. אמרתי להם שחסרים כמה אפקטים, אז הם חזרו ללונדון, עשו את המיקס מחדש, וזה היה המיקס הסופי שכולם מכירים".
"ללואי ולשלום היו כל הזמן ויכוחים בחדר המיקסים בלונדון", אומר תפוח. "הם ישבו שם כמה שבועות וכשחזרו, לאף אחד לא היה ביטחון שהתוצאה משרתת את החזון. חברת התקליטים CBS לא הייתה בתמונה בכלל. הם לא האמינו באלבום ולא לגמרי הבינו מה שלום רוצה. המשכנו את ההפקה לבד, במימון עצמי, ואז גם אמנון צבן ואני החלטנו להפריד כוחות".
צעד אמיץ ויקר
אחרי התלאות וההשקעה הרבה, בנובמבר 1981 יצא לאור האלבום "חתונה לבנה". על עטיפתו נראה חנוך לבוש בבגדי חתן לבנים שכוב על ספה. "עטיפת האלבום באה לבטא את משמעות האלבום", אומר תפוח. "הצילום נעשה במלון 'שרתון', כחלק מהדיל שלנו איתם: הם אפשרו לנו לקבל את החדר לעבודה על האלבום, ואנחנו צילמנו את העטיפה אצלם. הלוגו של חתונה לבנה ושמו של שלום הוא בכתב ידו של לואי, כי יש לו כתב יפה".
האלבום נפתח עם "הדרכים הידועות", בלדה שקטה יחסית לסאונד המאפיין את האלבום. בהמשך עבר לבלוז רוקי ב"הו את", ולשיר הנושא הרוקיסטי והבועט ונכנס לאווירה המוכרת והאקלקטית. "שיר דרך", שחתם את האלבום, היה הסינגל היחידי שיצא ממנו. "זה שיר ביניים, בין הרוק הבועט לבין הרוך של שלום, ולכן חשבנו להוציא אותו, כי הוא יותר קל לעיכול", מסביר תפוח.
"זה אלבום שחוזר לרוק בעצם", סיפר חנוך בראיון לאלי לפיד ברשת ג'. "הוא בא אחרי תקופה שהתנסיתי בכל מיני סגנונות כמו Fאנק וג'אז. ב'חתונה לבנה' קבעתי לי סיפור מסגרת מסוים, רשמתי על דף שמות של 12 פרקים, ולפי הסדר הזה כתבתי אותם אחר כך. השיר הראשון שהתחלתי איתו עוסק בעזיבת הקיבוץ. ניסיתי לעשות את האלבום אישי־כללי, ולכתוב את הדברים שלדעתי היו אישיים במידה רבה וגם משותפים לכולם ברעיון ובסיפור. בהתחלה זה עשה קצת לא נוח והיה לאנשים קשה לעכל את הישירות הזו".
סמוך לצאת האלבום יצא חנוך להופעה המורכבת ברובה משיריו שעדיין לא הושמעו ברדיו ולא הספיקו לצבור חיי מדף אצל מאזיניו, מה שהיה צעד אמיץ ומהפכני. עלותו - 100 אלף שקלים, הון תועפות במונחים של אותם זמנים.
לפני ההופעה נערכו אודישנים לזמרות ליווי. על האודישנים הופקדו לואי להב, דפנה ארמוני (אז בת זוגו של חנוך) ומנהלו האומנותי של המופע שמוליק בורנשטיין. חנוך ביקש זמרות מוכשרות אבל אלמוניות. לאודישנים הגיעו כ־20 נבחנות ומהן נבחרו אורלי קפח ומירי מור, שהצטרפו לארמוני. "הייתי בת 22 כשקיבלתי זימון לאודישן לשיר עם שלום חנוך. עבורי זה היה חלום שמתגשם, התרגשות גדולה", משחזרת קפח. "לואי חיפש זמרת סול, אז ביקש מאיתנו לשיר בקול גבוה. עוד באותו יום קיבלתי תשובה חיובית".
החזרות למופע נערכו במשך כחודש בקיבוץ גבעת ברנר. החזרה הגנרלית נערכה בפני חברי הקיבוץ, למחרת התקיים המופע הפותח הרשמי בהיכל התרבות. "נמכרו רק 1,300 כרטיסים", אומר תפוח. "היציע היה ריק. דאגנו להביא אנשים נוספים וחיילים כדי ששלום ירגיש טוב".
"בשלב הזה, אחרי שמיכאל ואני נפרדנו, גם מיכאל ושלום נפרדו", אומר המפיק אמנון צבן. "לקחתי את ההפקה של המופע על עצמי ונשאתי לבד בעלויות של ההופעה וגם של האלבום. שלום נתפס בעיניי אז כיוצר הכי חשוב במוזיקה, ואני חושב שככה גם הוא נתפס בקרב הקהל. הכתיבה שלו הייתה פיוטית ולירית. הוא היה גם משורר־מלחין וגם מבצע. בשירים של שלום בלהקת תמוז, עם אריק איינשטיין וב'אדם בתוך עצמו' הייתה אהבה שיש בה תקווה. ב'חתונה לבנה' באה ההתפכחות, המרירות, הקושי. הדבר הזה בא לידי ביטוי בקול שלו, בשינוי המנעד שהפך מקול קטן לרחב ועמוק. זה שידר סוג של דיכאון, ולקהל היה קשה לקבל זאת. אפילו לאנשים הקרובים לשלום היה קשה. למשל אריק איינשטיין, שבא למופע הבכורה בהיכל התרבות ובילה חלק מההופעה בחוץ. היה לו קשה עם הווליום ועם המשמעות. עבור שלום זה היה הביטוי האישי והעצמי שלו. הוא רצה רוק'נרול חזק, מריר ומציאותי. לא סיפורי אגדות. היה לנו קושי כלכלי לקיים את ההופעה במתכונת הגדולה שלה, ואז העברנו אותה לאולמות קטנים יותר, בגרסה מצומצמת יותר. גם אז זה לא היה פשוט".
הולך על בטוח
האלבום נחל כישלון מסחרי צורם. גם הביקורות לא היללו אותו במיוחד. "הבומבה הזו הייתה קשה לו", אומר תפוח. "אבל שלום הלך בדרך שלו. הוא אדם שמאמין באומנות שלו, וגם אנחנו האמנו באומנות שלו. הבנו שהקהל לא יודע לבלוע את זה. לקח הרבה זמן עד שהשירים והאלבום הפכו להצלחה".
"היה לו קשה לקבל את הביקורות הקטלניות", אומרת קפח. "אחרי ההופעות החלשות שלום אמר שהחלום שלו היה לעשות את זה אנפלאגד. אולי היה רועש לו מדי והוא רצה משהו מינימליסטי יותר. אולי בגלל זה אחרי כעשר הופעות גדולות צמצמו את מספר המשתתפים במופע. קיבלנו הודעה שמצמצמים ועוברים למתכונת קומפקטית יותר, גם מסיבות כלכליות. אולי זה התאים יותר לשלום".
במעבר לגרסה המצומצמת קפח ומור עזבו ונשארה ארמוני, שזוכרת את הרגע שבו המופע החל לתפוס: "ב־23 באוגוסט 1982 נערך מופע הפרידה ל'חתונה לבנה' בפארק הירקון. היה קהל של כ־100 אלף איש שצעק את מילות השירים. הביאו ג'יפ כדי להבריח את שלום ואותי מאחורי הקלעים. אחרי זה הלכנו לחגוג במועדון 'השבלול' בתל אביב יחד עם אריק איינשטיין. באותו הלילה עבר אריק את תאונת הדרכים הקשה שלו".
"הייתי מאוד גאה בו", מוסיפה ארמוני. "הערכתי את היכולת שלו להנגיש את החומרים האלה לכולם. כשעליתי לישראל מאנגליה בגיל 15, הוא היה האדם הראשון שגרם לי להבין שלשירים יש מילים בעלות משמעות ותוכן, ולא רק המוזיקה. הוא היה משמיע לי שירים חדשים שהוא כתב, ומאוד נהניתי מהיצירות שלו. כל יצירה הייתה חוויה, התרגשות, כי אלו דברים היסטוריים. שלום הוא יוצר גאון שהקדים את זמנו והיווה השראה. אומנים אחרים הסתכלו עליו ולמדו ממנו מה ואיך לעשות".
"שלום לא הקדים את זמנו", מחדד בן זאב. "הוא היה בדיוק בזמן שלו עם החופש והיצירתיות שלו. הזמן של צאת האלבום היה מדויק, אבל הקהל לא היה שם. זה לא היה הזמן של הקהל. שלום תמיד היה מחדש ופורץ דרך. עד היום אף אומן לא הגיע לאומץ של עשיית אלבום ומופע כמו 'חתונה לבנה'".
"האלבום מוכיח עד כמה שלום הוא אמיץ", אומרת ארמוני. "הוא סוג של גאון, גיבור. אדם בעל אמירות אותנטיות ויוצר שמביא את המציאות לבמה או להקלטה. האלבום היה חדשני לאותה תקופה, זו הייתה כניסה עמוקה לסיפור החיים של כל אחד שעובר זוגיות, נישואים, משבר ומה שביניהם. שלום לא השתמש בעברית גבוהה מדי, אבל גם לא נמוכה מדי. הוא דיבר בגובה העיניים ברמה כזו שכל אחד יכול היה להזדהות איתו, גם אם לא חווה גירושים בעצמו. הצורה של הכתיבה הזו בגובה העיניים הפכה את השירים לנגישים".
שנתיים לאחר הכישלון המוחץ, החליט חנוך ללכת על בטוח והקליט את "על פני האדמה", אלבום רוק שהפיק מוזיקלית משה לוי, שותפו הוותיק ליצירה מאותה נקודה ועד היום. הם כללו בו שירים קלילים ורכים יותר, מרביתם היו מוכרים לפני כן בביצוע אומנים כמו אריק איינשטיין ונורית גלרון. אך גם אלבום זה לא הצליח. רק בשנת 1985 הוא זכה להצלחה שלה ייחל. באותה שנה הוציא את "מחכים למשיח", אלבום שכלל טקסטים אישיים וגם נגיעות חברתיות, מחאתיות ופוליטיות, עם הרבה רוק'נרול. מעין הכלאה בין "חתונה לבנה" ל"על פני האדמה".