לפני כמה שנים הסתובבה אסתר רדא ברחבי העולם, חצתה כמעט את כל המדינות בארצות הברית ובאירופה, וספק אם היה אז פסטיבל ג'אז או מוזיקת עולם שלא הופיעה בו. "זו הייתה תקופה סיזיפית מאוד", מספרת רדא כעת ומודה כי היא לא ממהרת לעשות זאת שוב. "מגיע שלב בחיים שבו צריך לחשב מסלול מחדש בנוגע לחלומות שלנו. מצאתי את עצמי נשאבת ונסחפת לתוך הרפתקה שלא האמנתי שתקרה, והכל התגלגל. אני כמובן אסירת תודה על ההצלחה, ושלא ישתמע אחרת, אבל פתאום הבנתי שיש עוד חלומות ואולי קצב אחר שצריך להתנהל בו".
אל המסע ההוא יצאה רדא עם בן זוגה הסקסופוניסט גל דהן, שגם הופיע לצדה. "בהמשך הייתי בהריון ואחר כך עם תינוק, וזה כבר היה קשה מדי", היא אומרת. "הייתי צריכה הפסקה, זה היה אינטנסיבי מאוד. לפעמים לקום בלילה, עם תינוק קטן, ולתפוס את המטוס מוקדם בבוקר כדי להגיע למדינה הבאה. נסיעות ארוכות, רכבות. זה היה לא פשוט. ואז הילד גדל קצת, ובגיל מסוים הוא כבר צריך לזוז. תחשבי מה היה קורה בטיסה לאוסטרליה, זו חתיכת טיסה, והוא לא יכול לשבת כל הטיסה בלי לקום. זה נהיה יותר ויותר בלתי אפשרי. באיזשהו שלב חשבתי על הילד, שכבר היה בגיל שהוא צריך חברים בגילו, שמבינים אותו ומדברים עברית. רק כשנחתי חזרה בארץ הבנתי כמה כל המסע הזה היה מאתגר".
אנחנו נפגשות ביפו, בבית קפה לא רחוק משוק הפשפשים, שם היא מתגוררת בעשר השנים האחרונות עם בן זוגה ועם שני ילדיהם: פלא, הילד שראה עולם ומלואו והיום הוא כבר בן 6 וחצי, וסלה, שנולד לפני שמונה חודשים. העילה למפגש היא העלאתה המחודשת של תוכנית הילדים האלמותית "פרפר נחמד", שחזרה אתמול למסך בגרסה עדכנית ומשודרת בכאן חינוכית. בגלגולה הנוכחי משמשת רדא כאחת מצוות המנחים הקבוע של התוכנית, שדורות של ילדים, ובהם גם כותבת שורות אלה, גדלו עליה ועל דמויותיהם של אוזה, נולי, בץ ושבי. לצד רדא מככבים בתוכנית גם משי קלינשטיין, אורי בנאי ובן יוסיפוביץ', שנדרשו להיכנס לנעליהם הגדולות של המנחים המיתולוגיים דודו זר, עופרה ויינגרטן, אפי בן ישראל ועוזי חיטמן ז"ל.
גם את בוודאי גדלת על הסדרה. איך ההרגשה להיכנס לקאסט של תוכנית מיתולוגית כל כך?
"כשהגעתי בפעם הראשונה לצילומים, הרגשתי כאילו אני פוגשת את כל החברים שלי מפעם, את כל הבובות. הייתה לי צמרמורת בגוף. אני לא יכולה לתאר את ההתרגשות שאחזה בי כשהתקבלתי. גדלתי על התוכנית הזאת, על השירים, הספיישלים והחגים. זה היה מרגש כל כך, ובפרט המחשבה שבעוד עשור או יותר ילדים יגדלו עלינו. מה שמרגש עוד יותר הוא שלצד השירים החדשים, אנחנו מחדשים גם שירים מהעבר בעיבודים אחרים".
חשבת לפני כן שתיכנסי לעולם הילדים?
"האמת היא שמצחיק אותי שעושים את ההפרדה בין עולם הילדים לעולם המבוגרים. מבחינתי זה אחד, בוודאי בתחום שלנו. אני לא מפרידה בין סוגי קהלים. בסופו של דבר אני רוצה לעשות את מה שאני אוהבת ולתת לאנשים בכל גיל מהכישרון שלי".
הנישה שלי
רדא (36) נולדה בקריית ארבע לאם שעלתה מאתיופיה שנה קודם לכן במבצע משה. "גדלתי בדיוק בימים של האינתיפאדה הראשונה, במקום שהיה רוב הזמן ממוגן, מגודר, מאובטח ועם חיילים חמושים", היא מספרת. "אבל מכיוון שנולדתי לתוך הסיטואציה הזאת, זה לא היה לי מוזר, והייתה לי ילדות מאושרת".
כשרדא הייתה בת 10, החליטה אמה שיעברו להתגורר בנתניה: "כשגרנו בנתניה זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי בדיעבד היכן גדלתי, ואיך פתאום יש עולם בחוץ שאינו גדר, אלא ים אינסופי".
בנתניה היא המשיכה ללמוד בבית ספר דתי, אבל בכיתה מעורבת של בנים ובנות. "אני מודה שזה הכה אותי בהלם, ובמשך שנה נמנעתי מלהצביע בשיעור", היא אומרת. "התביישתי. בקריית ארבע היו לנו כיתות של בנות בלבד, ואני מודה שהיה בזה משהו משחרר מאוד".
עד גיל 6 היא דיברה עם אמה אמהרית, אבל אז ביקשה ממנה לדבר איתה רק בעברית. "הייתי מבולבלת מאוד", היא אומרת. "בבית היה לי משהו אחר לחלוטין ממה שהיה בחוץ: האוכל, השפה , המוזיקה, המנטליות, הכל. אפילו המנהגים הדתיים שונים קצת אצלנו. אני זוכרת שפעם חזרתי בצאת חג הפסח עם פיתות, ואמא שלי כעסה עליי כי לפי המסורת שלנו, החג יוצא רק בבוקר ולא בערב. הכל היה שונה, ואפילו שלא היינו המשפחה האתיופית היחידה בקריית ארבע, עדיין הרגשתי את הפער הזה".
אף שאמה נותרה דתייה, בגיל הנעורים החלה רדא ללבוש מכנסיים. "היא קיבלה את זה", אומרת רדא. "אמא שלי היא אישה מדהימה, ולמרות שעשיתי לה את המוות, היא ידעה בדיוק איך לדבר איתי. רק היום, כשאני אמא, אני מבינה שהייתי ילדה קשה וקצת עקשנית ומרדנית. היא גם קיבלה את זה שאני פונה לתחום המוזיקלי. היא רק רצתה תמיד שנהיה מאושרים ונעשה את מה שהכי טוב לנו".
הכישרון המוזיקלי של רדא בלט עוד בילדות, כשמנהלת המועדונית שבה הייתה מבלה את השעות שאחרי הלימודים הבחינה בקולה המיוחד וחיברה אותה לשלמה גרוניך, שבאותן שנים הקים את מקהלת שבא לילדים יוצאי אתיופיה. "שרתי בכל מקום ובכל הזדמנות, כמעט כאילו ידעתי כבר אז שזה הייעוד שלי ושמהשירה אני לא יכולה לברוח", היא מספרת. "למקהלת שבא הגעתי לשנה אחת בלבד, והיה לי כיף שם מאוד, אבל עזבתי כי הייתי ילדה מרדנית ורציתי ליהנות מהילדות שלי ולא לבזבז את הזמן עם החברות על חזרות".
ליום הולדתה ה־13 היא קיבלה מאחיה גיטרה וספר תווים והחלה ללמד את עצמה לנגן. בצה"ל שירתה כסולנית בלהקת זרוע היבשה. אחרי השחרור זכתה באחד התפקידים המרכזיים במחזמר "הלהקה", שעלה בתיאטרון הבימה. "היו אודישנים, וכל מי ששירת בלהקות הצבאיות הלך", היא מספרת. "למרות שגם אני שירתי בלהקה צבאית, העדפתי לוותר כי הבנתי שעושים רימייק על הסרט המקורי וידעתי שאין בו דמות כהת עור במקור. אבל כמה חודשים אחר כך פגשתי במקרה את עידן רייכל, שזכר אותי מהאודישנים ללהקה הצבאית וסיפר לי שמחפשים דמות ממוצא אתיופי. הלכתי להיבחן והתקבלתי. די בהפתעה, אפשר לומר".
למרות פרס "תגלית השנה" שקיבלה מהתיאטרון הלאומי על משחקה במחזמר, רדא לא רק שלא רצתה להיות שחקנית, היא אפילו לא הבינה על מה המהומה ומה רוצים ממנה. "התהלכתי בתחושה שאני לא טובה מספיק, לא הבנתי למה מתלהבים ממני, והייתה בתוכי איזו תחושה כאילו עוד רגע כולם הולכים לגלות את הבלוף", היא אומרת. "הגעתי לתיאטרון הבימה עם בוגרי בית צבי ושחקנים עם לימודים וניסיון, ואני מודה שהיה לי קשה, הייתי קשה עם עצמי יותר מדי, לא האמנתי שזה מגיע לי ולא הבנתי למה לקחו דווקא אותי".
אפשר לומר שזו הייתה הפריצה שסללה לך את הקריירה?
"אני לא ממש קוראת לשנים שבהן שיחקתי 'קריירה'. אני יודעת שזה מוזר ונשמע אפילו כפוי טובה, כי שיחקתי בהצגות תיאטרון ובסדרות ילדים בטלוויזיה, ובעצם הגשמתי את חלומו של כל שחקן. אבל ידעתי בתוך תוכי שהמוזיקה היא הדבר האמיתי. לכן מבחינתי הפריצה הייתה רק בגיל 27, כשהחלטתי שדי לכתוב למגירה והבנתי שאני רוצה להקליט אלבום. זה כמובן דרש הלוואה מהבנק והתחלה והנעה של כל התהליך הלא פשוט הזה שעושים אמנים כשאין גב של חברת תקליטים, אבל ידעתי שאני רוצה ללכת על זה".
הייתה לך פעם מחשבה ללכת ל"כוכב נולד"?
"'כוכב נולד' החלה כשהייתי בת 19, ואני זוכרת שלא הייתי בכיוון בכלל. ידעתי שאני רוצה להיות זמרת, אבל לא הבנתי את הקונספט של התחרות. לא חיפשתי להיות במקום הראשון כמו ליצור את המוזיקה שלי, ולכן הבנתי מלכתחילה שהפורמט לא מתאים לי".
החיבוק של המבקרים והקהל אחרי יציאת האלבום הראשון הפתיע אותה. "לא האמנתי שיפרגנו לי מהר כל כך, וזה שימח אותי מאוד", היא אומרת. "החשיפה הראשונה שלי לקהל הרחב הייתה בפסטיבל אינדינגב, שם ידעתי שזהו זה, יצאתי לדרך חדשה. לא האמנתי שהרדיו והקהל יחבקו את השירים מהר כל כך, כי הם קודם כל לא מיינסטרים, הם באנגלית, וגם בנישה מסוימת מאוד. הנישה שלי".
לתת לחיים לקרות
סיבוב ההופעות הבינלאומי שלה החל כמעט במקרה. "הופעתי בפסטיבל הג'אז באילת, וסוכן בינלאומי שנכח בפסטיבל חיפש אותי אחרי ההופעה ושאל אותי אם אני מעוניינת לנסוע בחודש הבא לפסטיבל הג'אז בשטוקהולם. משם זה התחיל להתגלגל", היא מספרת.
במהלך סיבוב ההופעות האמריקאי גילתה שהיא בהריון: "טור של חודש וחצי בארצות הברית עשיתי עם בחילות ולא סיפרתי לאף אחד, מלבד כמובן לבן זוגי שליווה אותי לבדיקות. שקיפות עורפית בסן פרנסיסקו, וכל מה שצריך בכל נקודה שהגענו אליה".
בעקבות ההצלחה של סיבוב ההופעות באמריקה, סוכנת אירופאית הזמינה אותה להופיע שם, בין היתר לחמם את סטינג בפסטיבל מוזיקה בצ'כיה. "הייתי כל כך המומה שחששתי לשאול אם מדובר בסטינג־סטינג, או שמא סטינג, זמר עלום אחר מאירופה שלא שמעתי עליו", היא מודה. "מובן שההתרגשות הייתה בשיאה כשהבנתי במה מדובר. הייתה הופעה מרגשת מאוד".
דיברתם?
"כמובן. הוא עמד על הבמה במשך כל ההופעה, הקשיב ולא זז מההתחלה ועד הסוף. זה היה מלחיץ ומרגש, ואפשר לומר שהרגשתי שאני מופיעה גם עבורו. אחרי המופע הוא ניגש אל כולנו ואמר שהוא נהנה מאוד, החמיא לנו, וכמובן שאל על המצב בארץ. אני אף פעם לא ששה לדבר על זה, אני לא אוהבת את השיחות האלה, אבל אין מנוס. והוא היה פשוט ונגיש, עם טי שירט הפוכה עם הטיקט מאחורה. הכי חלק מהחבר'ה, לא איזה אמן ענק. זה תמיד מרגש אותי לגלות את זה על האמנים האלה שאני מעריכה".
אפרופו המצב בארץ, חווית היתקלויות עם אנשי ה־BDS?
"היו הרבה תקריות. זה קרה בעיקר באירופה, אבל גם בארצות הברית. אנשים נכנסים למופע עם שלטים וזורקים פליירים על הרצפה. זה לא מפחיד, לא ממש כמו שאפשר היה לתאר, אבל זה בעיקר מבאס שמכניסים את הפוליטיקה לתוך המוזיקה. בדרך כלל כשזה קורה אני לא אומרת כלום ובעיקר מתעלמת. היו כמה מקרים וכל מיני סגנונות של התקפות, והייתה פעם אחת בצרפת שזה היה אולי מפחיד קצת יותר. אמרו לנו שיש הפגנה גדולה מאוד ושזה לא קשור אלינו בשום צורה, אבל פתאום הצמידו לנו מאבטחים שהסתובבו איתנו לכל מקום. מה שהצחיק אותנו היה שהמאבטחים היו ערבים והמפגינים צרפתים בני 60".
זה שנים שרדא מנהלת את עצמה בכל הנוגע לעיסוקיה בארץ. "זו אולי הסיבה שגם לא הייתה מאחוריי חברת תקליטים כי תמיד פחדתי שתילקח לי העצמאות", היא מספרת. "היום אני דווקא אשמח שמישהו ייקח ממני את ניהול הביורוקרטיה, אולי החלק הכי מתיש וקשה בעבודה. זה אף פעם לא היה חלק טבעי או נוח עבורי. אבל אני יודעת שבדיוק כמו שאני מסדרת את הבית לפני שהמנקה מגיעה, גם כאן אני לא אצליח לשחרר שליטה לגמרי, זה עניין של אופי".
עד היום היא הוציאה שלושה אלבומים, ורק האחרון בהם - "חסד" - הוא בעברית, שפה שרק לאחרונה הרגישה רדא שהיא בשלה לכתוב בה. "זה מוזר כי העברית, שהיא השפה הראשונה שלי, הייתה השפה האחרונה ששרתי בה", היא אומרת. "אבל זה כנראה חלק מהתהליך של הבשלות, של לקלף את הקליפות ולשיר ולכתוב וליצור בלי פילטרים בשפה שהכי נוגעת בנימי הנפש. אנגלית זו הבחירה הקלה. אומנם אמהרית היא שפת אמי, אך היא לא שגורה בפי".
האלבום "חסד" יצא בתחילת תקופת הקורונה. "הייתה התלבטות אם ללכת על זה כשאין מופע השקה ברקע, ובסופו של דבר הבנתי שזו תקופה שאנשים זקוקים בה לנחמה, למוזיקה טובה ולסרטים, והאלבום יצא", היא אומרת.
איך עברה עלייך השנה החולפת?
"לא היה קל. אחרי הלידה יצאתי ממסלול היצירה באופן זמני. היה גם פער גדול מאוד בין להסתובב בעולם ולעבוד בעבודה לא שגרתית ובין לשבת בבית פתאום ולהיות נטולת מסגרת. אחר כך הבנתי שזו תקופה שכנראה הייתי צריכה לקחת לעצמי. רק ברגע שחזרתי להופיע, הבנתי עד כמה הרעב שלי לבמה היה חזק וכמה זה היה חסר לי".
מזהים אותך ברחוב?
"לפעמים. כשאומרים לי שאני דומה לאסתר רדא, אז אני אומרת 'תודה'. והאמת שטוב לי עם זה, אני חושבת שתהילה מוגזמת לא נעימה באמת לאף אחד. אני זוכרת ששלמה ארצי, שאירח אותי בתחילת הדרך בהופעות שלו, שאל אותי יום אחד אם אני בטוחה שאני יודעת מה אני עושה, ואם אני מוכנה לזה שאני עלולה לאבד את הפרטיות שלי ולא להיות מסוגלת להיכנס לקניון. בדיעבד אני מבינה שהוא צודק. לא הייתי שם אף פעם, ואני לא בטוחה שאני רוצה להיות במקום הזה".
אחרי שוויתרת לפחות באופן זמני על קריירה בינלאומית, טוב לך פה?
"אני עושה הרבה דברים. בשנה שעברה הייתה לי חוויה מרגשת בהנחיית טקס המשואות בהר הרצל. אני עושה קצת תיאטרון וטלוויזיה ומופיעה המון. המשימה שלי כרגע היא לכבוש את הקהל הישראלי, אולי ברמה של שלמה ארצי. אני חושבת שעדיין לא כבשתי ממש את הישראלים. זה מרגש אותי שאנשים באים להופעות, גם אם הם לא יודעים את כל השירים שלי בעל פה, אבל הם רוצים לשמוע משהו חדש. וגם יכול להיות נחמד אם אגיע לקיסריה יום אחד".
עם בן זוגה הסקסופוניסט היא לא עובדת יותר, אלא מעדיפה להתייעץ איתו ולשמר את הזוגיות והקריירה נפרדים לעת עתה. "זה לא שלא היה לנו כיף. זו הייתה חוויה נהדרת, אבל גם אינטנסיבית מאוד ולא פשוטה לפעמים, וזה טבעי", היא אומרת. "אחרי שחזרנו לארץ החלטנו לשמר את ההפרדה, ואני מעדיפה להתייעץ איתו מבחוץ על המוזיקה שלי ולהישען עליו כבן זוג".
בימים אלה, נוסף ל"פרפר נחמד", רדא עסוקה בחזרות לפסטיבל הפסנתר באוקטובר ולהופעה נוספת בסוף ספטמבר, שהיא מתכננת עם הפילהרמונית בהיכל התרבות בתל אביב, בתקווה שהגבלות קורונה לא יימנעו זאת. "בכל עניין המוזיקה אני לא מרגישה שיש לי זכות בחירה", היא אומרת. "אני מבינה היום, ובעצם תמיד הבנתי, שזה חזק ממני, ולא משנה מה יקרה אני לא יכולה להפנות לצורך הזה את הגב, גם אם יש רגעים קשים. מוזיקה מבחינתי היא מין אמת כזאת שפשוט מתרחשת".
את רודפת אחרי הפלייליסט ברדיו?
"לא, האמת היא שאף פעם לא היה לי את זה. השמיעו אותי ברדיו יותר או פחות, אבל זה לא היה אף פעם אישיו או סממן להצלחה מבחינתי. יש אמנים שמשמיעים אותם הרבה ברדיו, וההופעות שלהם לא מלאות. מבחינתי הצלחה היא לראות קהל שממלא את המופעים, הצלחה היא האנשים שכותבים לי שהם באו, שמעו והתרגשו. זה הדבר הכי חשוב עבורי. מה גם שאני מרגישה שעם הגיל אולי, והבגרות, כל הדירוג וההגדרות של הצלחה או לא הצלחה פחות חשובים בחיים. כשהייתי צעירה יותר, הרגשתי שצריך לרוץ ולהשיג יעדים. אבל הכל בסדר, לא צריך לרוץ לשום מקום. יש לי אמונה חזקה באלוהים וביקום, ואמונה חזקה וידיעה ברורה שדואגים לי והכל בסדר, לא משנה מה, גם אם יש קורונה וגם אם אני מושבתת כמה חודשים. בכיוון הזה יש לי שלווה מוחלטת".
ואיפה לא?
"הו־הו, בהרבה מקומות. לקח לי זמן להאמין בעצמי, להבין שמגיע לי, להבין שאני טובה וראויה. וגם ילדים, איתם יש תמיד חרדה אינסופית. אבל אני תמיד מזכירה לעצמי שלי יש את מערכת היחסים שלי עם אלוהים, ולהם יש את מערכת היחסים שלהם עם אלוהים, ואני לא באמת יכולה לשלוט בחיים שלהם. אני צריכה ללמוד לשחרר את הדאגה והחרדה האלו, וזה קשה. מה שבעיקר למדתי בחיים האלה הוא שאנחנו לא שולטים בכלום, גם הקורונה הוכיחה את זה. וגם כשאנחנו חושבים שאנחנו שולטים במשהו - אנחנו בעצם לא שולטים, זו פיקציה. המסקנה היא שצריך לשחרר ולתת לחיים לקרות".