"תחילה הבה ננפץ איזה מיתוס קטן", כך פתחתי את מדורי, "איפה הם היום", שפורסם במאי 2017 ובו התוודה המשורר יצחק קינן, שהוא ושותפו לכתיבה, המלחין חיים אגמון, לא כתבו את גדול להיטיהם, "ים השיבולים", ללהקת הגבעטרון, שאימצה אותו כשיר הדגל שלה. "כשכתבתי את השיר, מתישהו בשנת 70', לא ראיתי במקום מגוריי דאז, בבית-שאן, לא ים ולא שיבולים, אולי לכל היותר שלולית שבצבצה מול החלון, כי היה חורף", סיפר קינן. "המושג 'ים השיבולים' התממש מול עיניי רק כעבור שנים דווקא בביקור במרוקו, ארץ הולדתי".

אתמול היה עצוב לשיבולים באשר הן, שהרכינו ראש עם היוודע דבר מותו של קינן בגיל 79, שבע שנים לאחר לכתו בטרם עת, בגיל 66, של חברו, מנצח המקהלות חיים אגמון, שסבל ממושכות ממחלת שחמת הכבד.

כששאלתי את קינן אם הוא בטוח שהשיר לא נכתב לחבר'ה מגבע, השיב בנחישות: "בטוח במאה אחוז. השיר נכתב לחבורת הזמר של בית-שאן, שאותה הקמתי. יום אחד סיפר לי חיים, שאנשי הגבעטרון קיבלו אותו (ואת האקורדיון שלו - י. ב-א) כמנהל המוזיקלי שלהם, בתנאי שיביא את 'ים השיבולים' ואת 'עמק שלי', שכתבנו לחבורה בבית-שאן. כמובן, שלא התנגדתי לכך ועל זה אני לא מצטער לרגע".

כשהערתי לקינן, שבגבע משוכנעים שהוא ראה לראשונה ים של שיבולים בשדות עמק יזרעאל, ליד משקם, תיקן: "לא מדויק. לאמיתו של דבר, זהו סיפור בשלוש שכבות. המון שיבולים ראיתי לראשונה בילדותי, כשיצאתי ממרקש, עיר הולדתי, בדרך לארץ. ים השיבולים השני נגלה לנגד עיניי במלוא יופיו במרחבי הנגב, בהיותי נח"לאי בקיבוץ אורים. הפעם השלישית הייתה, כאמור, בביקור המאוחר במרוקו".

כשהבעתי את התפעלותי ממילות השיר, שאותן פתח כך - "ים השיבולים שמסביב/ על גליו לשוט יצא הרוח./ אלף חיוכים שלח אלי האביב,/ שמש חביבה יצאה לשוח", הצטנע: "אמנם כתבתי את השורות האלה, אבל המחמאות הן ראשית לכל של חיים, ידידי. זה כמו פסל, שחבוי בתוך סלע והוא צריך רק פסל כמו מיכאלאנג'לו כדי לגלות אותו. המילים שכתבתי נבעו בטבעיות מהלחן של חיים".

לא תאמינו איך התקבל השיר, כשהובא לראשונה לחבורת הזמר בבית-שאן: "כעת, מותר לגלות שלא כל-כך בהתלהבות. כמו שקורה בחבורות-זמר, שירים עולים ויורדים ואני כמעט... שכחתי מהשיר. למזלו, הגיע לגבעטרון, שם התקבל בהתלהבות. אני זוכר היטב את ערב ביצוע הבכורה שלהם לשיר. הייתה שם אווירה מדהימה עד שניתן היה להרגיש חשמל באוויר; משהו שלא מהעולם הזה".

קינן נולד במרקש כאיזק וקנין, בנו של סוחר בדים. בן עשר היה, כשנשלח על-ידי הוריו לעלות לפניהם בגפו אל סבתו, שהקדימה לעלות לארץ. "חוויתי משבר שלא פג תוקפו עד היום", הודה. "למעשה, נתלשתי מחבריי במרוקו. במעבר הכפוי ההוא, שלווה בלא מעט דמעות, מת איזק וקנין ונולד ילד אחר, שנקרא יצחק קינן. במחנה-מעבר בצרפת עוצבנו מחדש, עם שירי-מולדת וריקודי-עם".

הוא שירת בנח"ל המוצנח, למד בסמינר למורים בנהלל ובאוניברסיטת חיפה (היסטוריה וספרות עברית), היה בבית-שאן מורה תרבותניק, שלצד ההוראה כתב שירים, ניהל את חבורת הזמר ואת להקת המחול המקומיות וגם ליווה אותן בנגינת אקורדיון, לא מי-יודע-מה מקצועית. כשאגמון, בן למשפחה בית-שאנית יוצאת טורקיה, השתחרר משירותו הצבאי כנגן אקורדיון בלהקת הנח"ל וחיפש עבודה, קינן הציע לו להחליף אותו.

אגמון לא הסתפק בנגינה. קינן: "כשחיים ראה אותי מנסה להלחין את השירים שכתבתי, הוא הציע שנכתוב יחד. אחד השירים הראשונים שכתבנו היה 'עמק שלי', שיר שרחוק מהפסטורליות שמאפיינת את 'ים השיבולים', עמק האש, עמק הדם,/ זמר הקרב עוד לא נדם/ עמק יפה, עמק שלי,/ יקרת לי, עמק שלי', כתבתי בשיר ששיקף את האווירה הקשה שיצרו הקטיושות שנורו לעבר עמק בית-שאן במלחמת ההתשה".

שיתוף הפעולה של השניים לא האריך ימים. קינן עבר לזמירות אחרות, כשבשלהי 73' נבחר לראשות המועצה המקומית בית-שאן ומילא את התפקיד במשך עשור בעוד שאגמון לא מצא שותף לכתיבה ראוי במקומו. קינן, לאחר שלא נבחר לכהונה שלישית, שימש, בין השאר, כשליח עליית הנוער במערב אירופה וניהל כחמש שנים את "אמנות לעם", גוף שפירוקו ב-2009, שנים לאחר כהונתו, לא הפתיע אותו. "השחיתות מוטטה את 'אמנות לעם'", טען. בדבריו, סיפר שפעל שם רבות למען הפריפריה. כשהערתי לו שבכך הוא, איש תנועת העבודה, התחבר למירי רגב, מי שהייתה שרת התרבות בעת הראיון שלנו, הגיב: "מירי רגב צודקת, אבל היא צריכה לעבוד ולא לעשות פרובוקציות".

את שיחתנו קיימנו בדירתו בכפר-סבא, לשם עבר מבית-שאן, שם הבחנתי במרפסת בשיבולים אמיתיות. הוא סיפר: "בטיול למרוקו, כשעברנו בשדה חיטה גדול, גילה המדריך למטיילים שביניהם נמצא מחבר 'ים השיבולים'. 'זה לא יכול להיות; זה שיר של אשכנזים', נשמע רחש  קולני באוטובוס. גם אלה מביניהם שלא אהבו את השיר, חיבקו אותי, לא רק בגלל שאחד מהם כתב אותו, אלא שהוא נהיה למעין סמל שמאחד את כולנו".

לבסוף, קינן לא הפתיע כשסיפר על ההתרגשות הגדולה ביותר שהסב לו השיר: "זה היה ב-2007, בטקס הענקת פרס ישראל לגבעטרון. כשהם שרו באותו מעמד את 'ים השיבולים', של חיים אגמון ושלי, הרגשתי שקורטוב מהפרס שייך גם לי".