דוק של עצב קישר השבוע בין גבע ושריד, שניים מהקיבוצים שהוקמו בשנות העשרים בעמק יזרעאל. תחילה הלך לעולמו יצחק קינן, המשורר שכתב עם המלחין חיים אגמון את "ים השיבולים", ההמנון הבלתי רשמי של הגבעטרון ושל גבע. זמן לא רב לאחר מכן, הצטערו לשמוע בשריד על לכתו של שלמה ורבנר, אחד משלושת מופלאי שלישיית שריד, מההרכבים האהובים בשנות השישים.
לפני ארבע שנים וחצי, 52 שנה לאחר פירוק ההרכב, כינסנו את השלושה בבית הדיור המוגן ברחובות, שבו התגורר ורבנר בשנותיו האחרונות. נתן מילוא ומנחם ראובני עשו את כל הדרך עד רחובות, כדי לערוך לקראת הופעתם בפסטיבל חלב ודבש בין השדות שבעמק מפגש נוסטלגי מרגש עם חברם מאז, שמסיבות של בריאות לא יכול היה להופיע עמם בפסטיבל.
שלושתם לא היו ילידי קיבוץ שריד. מילוא בן ה-86 הגיע אליו בגיל 14 מאקוודור, במסגרת עליית הנוער. ראובני בן ה-83 התקבל בגיל שבע לקיבוץ כילד-חוץ ואילו ורבנר, שהיה בן 86 במותו, יליד אוסטריה, נקלט בגיל 17 במוסד החינוכי של המשק וכמי שניגן בכינור מילדות, מצא שם בית נהדר, כשהמשורר נתן יונתן היה המחנך הנערץ שלו ושל חבריו ואילו רעייתו דאז, צפירה, הייתה המורה למוזיקה ומנצחת המקהלה.
השלושה - עובד מטע מרסס (ורבנר), טרקטוריסט (מילוא) ולולן (ראובני) - שנודעו בשריד בנועם קולם ושרו במקהלת הקיבוץ, התבקשו להכין לחג הסוכות 60' שלושה שירים. אז הם הופיעו בפעם הראשונה והאחרונה כרביעייה עם נורית, רעייתו של מילוא.
מדברי ראובני ומילוא, מהתחלה לא היה קל להם עם ורבנר שהיה איש המוזיקה של ההרכב. לדבריהם, כבעל אוזן סופר-מוזיקלית היה ורבנר קפדן מאין כמוהו והחמיר עמם בחזרות. השלושה התגלו כצירוף קסום של שלושה בריטונים, ששרו את עיבודיו של חברם.
מדרגה מכוננת בדרך לפרסום השלישייה היה "ברושים", שירו של חיים גורי, שאותו הלחין ורבנר לפסטיבל הזמר והפזמון 61'. שמעון ישראלי ואסתר עופרים, לא פחות, ביצעו את השיר, שאמנם דורג במקום השישי בלבד, אך משך תשומת-לב. כך הוזמנו בעקבותיו למועדון "החמאם", ביפו, שם ניגנה בפסנתר חיילת מלהקת השריון, שדרך אגב העירה להם שהיא מלחינה שירים. "אני זוכר אותה כבובת חרסינה יפהפייה, עם עיניים כחולות ענקיות ושיער שחור כפחם", העיד ורבנר בהתפעמות.
זאת הייתה נורית הירש, לימים כלת פרס ישראל. אחד משני השירים, שהיא מסרה להם עם מילותיו של אורי אסף, היה "פרח הלילך". הירש ציינה, ששלישיית שריד הייתה המבצעת המקורית של שירה המכונן ואחר-כך פרסמה אותו חוה אלברשטיין.
שנת 1964 הייתה תור הזהב של השלישייה, כשהוזמנה לשיר בפסטיבל הזמר והפזמון שלושה שירים, שאמנם לא קטפו שום פרס, אך שניים מהם - "אני ושירי", מאת אבהם בן-זאב ואפי נצר ו"הרחק בלילה", מאת יעקב שבתאי ושמואל אימברמן - תרמו למוניטין של ההרכב.
ורבנר ועמיתיו ראו את הופעתם המשולשת בפסטיבל כפסגת פעילותם, אך לא שכחו לסדרן הרכב של המשק, שסירב להעמיד לרשותם רכב כדי שיוכלו להגיע לפסטיבל. ורבנר לא התאפק ובעודם על הבמה, סינן למיקרופון, בשידור חי קבל עם ועדה, שעל אפו ועל חמתו של אותו סדרן הם הצליחו להגיע.
שלושת שירי השלישייה בפסטיבל נכללו בתקליטה היחיד, שיצא באותה שנה בהד-ארצי ובו צוין: הדרכה, עיבודים וגיטרה - שלמה ורבנר. בין שירי התקליט היו "שיר העמק", הקלאסיקה של נתן אלתרמן ודניאל סמבורסקי, "טוב ללכת בדרכים", עם מילים עבריות של נתן יונתן לשיר-הלל לסטאלין; "דוגית נוסעת", עוד גרסה של יונתן לשיר רוסי; "ביתי אל מול גולן", מאת יוסף נצר וחיים ברקני; "האם אמרו לך פעם", להיטם הטרי של "התרנגולים", מאת חיים חפר וסשה ארגוב וכמובן, הקלטת הבכורה של "פרח הלילך", מאת אורי אסף ונורית הירש.
זה היה תקליט נפלא, שכבן התקופה ביכולתי להעיד, ששיריו הושמעו ברדיו מבוקר עד ערב. השלושה הרגישו על הסוס, אבל לדבריהם הפרסום לא הוציא אותם מדעתם והם המשיכו למלא את תפקידיהם במשק, הגם שמהשלישייה נטען, שהקנאים בקיבוץ ירדו לחייהם. ורבנר הסתייג כדרכו מטענה זו ואמר: "התרכזתי במוזיקה ולא שמתי לב למה שהיה מסביב".
לא ייאמן, אך תוך חודשים אחדים ירד המסך על שלישיית שריד. לקראת יום העצמאות של 65' חשקו ראשי הקהילה היהודית במנצ'סטר שבאנגליה בהופעה של להקה ישראלית נחשבת. תחילה פנו לגשר הירקון, אך מצאו שהסכום הנדרש גבוה לטעמם. "קחו את שלישית שריד", הציע להם שליח השומר הצעיר. "הם יסתפקו בדמי הנסיעה".
בהופיעם במנצ'סטר, הוצע להם להמשיך להופעות בקיני השומר הצעיר אחרים באירופה, שם הופיעו לא פעם בפני קהל מועט וגם הותשו מהנסיעות. ורבנר, שכאמור היה גם המנהל המוזיקלי, דרש משטר חזרות קפדני, בעוד ששני חבריו העדיפו לטייל ולכייף.
"במבט לאחור, אין ספק שהם צדקו", התוודה ורבנר בשיחתנו. "אחרי תקופה, שבה עבדנו כמו סוסים, הגיע הזמן ליהנות מקצת חמצן של נוף".
נראה, שהקרעים לא היו ניתנים לאיחוי וההרכב התפרק. ורבנר החל לעסוק בטכנאות קול לסרטים ובמקביל היה מגיע לתורנויות במשק בסופי-שבוע. ב-76' הוא עזב סופית את שריד ועבר לתל-אביב. שנים רבות עבד בצנעה כטכנאי בגלי צה"ל.
הקרח בין ורבנר לשני חבריו בעבר הופשר רק ב-2003, כשאיש קול ישראל דאז, אברהם זיגמן, העלה את שיריהם על תקליטורים וזימן אותם לראיון בתוכניתו ברשת ג', "עוד חוזר הניגון".
לאחר חמש שנים, הוזמנו השלושה לקבלת פנים במשכן הנשיא פרס כדי להשמיע את קולם בקבלת פנים לנשיא אוסטריה דאז, היינץ פישר. זה זיהה מיד את הבוס שלו, בהיותו מתנדב במטעי קיבוץ שריד. בשנותיו האחרונות של ורבנר ניכר שנמחו משקעי העבר בשלישייה. "בגילנו מתרככים", הם העירו. "מה שהיה, היה..."