כמי שמתעד וחוקר את תולדות הרוק הישראלי זה למעלה מעשור, התרגשתי מאוד לקראת המופע "הנשמות הטהורות פינת רמלה" שנערך בפסטיבל הפסנתר אמש, שכן כפי הנכתב בפרסום חולק כבוד לאבות המזון של הרוק הישראלי של שנות ה-60 וה-70, תקופה קסומה ואלמותית לטעמי בפסקול הישראלי, מעין מסע בין סצנת להקות הקצב המקומיות של הסיקסטיז שהושפעו מהמוזיקה הפופולרית הבינלאומית, לבין המיינסטרים העברי, הכלאה שחוללה בשנים ההן מהפכה תרבותית ענפה.
בגלל שהנושא קרוב ללבי, הגעתי עם ציפיות גבוהות לגמוע את הצלילים, להאזין לעיבודים וגם לשמוע את הסיפורים, אם יהיו, מאחורי השירים. השעה הייתה 20:15 ושלושת כוכבי המופע : אסי ישראלוף, יעל פוליאקוב ואורן ברזילי עלו לבמה, מחייכים ומסורים לתשואות הקהל עוטה המסכות (לפחות בתחילת המופע).
כשהשלושה החלו לשיר כסיפתח את "ברחוב הנשמות הטהורות" של שמעון ספיר ונתן כהן, אחת הבלדות היפהפיות בזמר העברי, הרגשתי שהמופע הולך לעניין אותי, ולו בשל ההרמוניות בין שני הקולות הגבריים והקול הנשי, והעיבוד העדכני שנתן אינטרפרטציה מעניינת לשיר האהוב.
אחרי כן באו שלל קלאסיקות שגורמות לי למסאז' בלב אימתי שאני מאזין להן: "קפה אצל ברטה", "שלא ייגמר לי הלילה", "אחכה לך", מחרוזת מחווה מרגשת לשירי חברי האהוב גבי שושן ז"ל ("בראשית" ו"ילדה קטנה"), "שיר מספר 8" , "אשליות", "הרקדן האוטומטי", "הבלדה על חדוה ושלומיק", "אני חולם על נעמי" ועוד רבים וטובים.
השלישייה לא ניסתה לחקות את ההרכבים של אז, שכן אין מה להשוות, אך היא כן ניגשה לביצועים בחרדת קודש ובכבוד, מה שהועבר היטב למאזינים, גם אלו כמוני, שבדרך כלל לא סובלים גרסאות שאינן המקור – ונשביתי.
תזמורת הקצב שליוותה את המופע נסכה בי תחושה שנזרקתי לעשור שלא נולדתי בו אמנם (אני בן 34), אך חקרתי אותו לעומק והרגשתי שהיא תפסה היטב את הגרוב האותנטי שנשמע מלהיב ב"לייב" יותר מכל צפייה בקליפ המופע שהועלה ליוטיוב. כי "לתת בראש" אפשר רק במופע חי.
לאורך המופע ניגן והשתתף בשירה גם אריאל פוליאקוב, שאף שר דואט עם אחותו ואף השתתף בביצוע של החבורה ל"זאת שמעל לכל המצופה" של שלישית הגשש החיוור (בה כמובן היה חבר פולי, אביו ואבי אחותו).
לקהל, שנהנה מכל רגע, נכונו במופע גם שתי הפתעות: הגיטריסט המיתולוגי חיים רומנו ("הצ'רצ'ילים") הצטרף לנגינת רוק סוערת כמחווה לאריק איינשטין בשירים "קפה טורקי", "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר?" ו"כשאת בוכה את לא יפה" (שזכה לדיון הומוריסטי בהקשר לרלוונטיות של הטקסט שלו בעידן ה-מי טו) ואבנר גדסי, מגדולי זמרי הנשמה של ישראל שביצע את "נפרדנו כך" האלמותי ו"מנגן ושר" וגרם לקהל לעמוד על רגליו ולפזז.
לצד הקומפלימנטים הראויים יש לי גם שתי הערות שבלטו במופע: האחת – הדבר שמאוד צרם לי במופע, היו אי הדיוקים (ברמת דקלום מויקיפדיה) שהחבורה סיפרה לקהל, שלא הכיר את העובדות וקיבלן כתורה שבעל פה: למשל, כשאסי ישראלוף טען שהאלבום של "הנשמות הטהורות" נכתב והוקלט בזמן מלחמת יום הכיפורים, אך בעצם עוד לפני המלחמה השלישיה החלה לעמול עליו (ואתם יכולים לשאול את מייסד הלהקה, נתן כהן); והסיפור כי אריק איינשטיין הכיר את הצ'רצ'ילים ברמלה אינו נכון, שכן זה קרה במועדון קצב ברחוב המסגר בתל אביב. ציפיתי לפחות לעבודת תחקיר קטנטנה לפני שמספרים סיפורים לא מדויקים.
ליקוי נוסף במופע קשור לעובדה שאנשים בקהל, גם אלה שישבו לידי, לא עטו מסיכות, מה גם שאיש ממאבטחי האולם ("אסיה") לא טרח להעיר להם, שכן פוליאקוב בתחילת המופע העירה : "אתם יכולים להעיף מסיכות, הכל טוב". הייתי מצפה ממקום שכזה לשמור על ההנחיות, שכן כשענף התרבות נסגר – בעלי האולמות ידעו לבכות ולקטר כי לא נותנים להם לבטוח וכי הם ישמרו על ההנחיות.
לסיכומו של דבר, המופע עצמו כולל חגיגה מוזיקלית מהנה ואמיתית שמתאימה לכל הגילאים, כיף לשמוע ולשיר עם ההרכב את הקלאסיקות היפות, בביצועים מצוינים והרמוניות נהדרות וגדושות בכריזמה ובכימיה בימתית נפלאה. רק הייתי מצפה שמבחינת התוכן, החבורה תדייק טיפה יותר.