חודש לפטירתו של גרי אקשטיין: אחיו חושף כיצד נראו שנותיו האחרונות

בימים האחרונים מלאו 30 למותו של המוזיקאי גרי אקשטיין, שהלך לעולמו ב־20 בספטמבר בגיל 73. הזמר, הנגן והיוצר, שהיה לאחד מכוכבי הרוק הפופולריים בשנות ה־80, התמודד בשנות חייו האחרונות עם מחלת כליות קשה. זאת לאחר שבשנת 2008 עבר אירוע מוחי שפגע באופן קשה ביכולת שלו לנגן ולשיר.

אף שכבר שנים רבות הוא לא היה באור הזרקורים, ביום מותו קיבלו בני משפחתו מבול של תגובות. "גרי נפטר בערב סוכות בשעה 13:30. 20 דקות לאחר מכן כבר קיבלנו טלפון מאיזה כתב ששאל אם השמועה נכונה", מספר זעירא. "בתו של גרי, נגה, השיבה לאותו כתב: 'אתה לא חושב שאתה מגזים?'. מאותו רגע הגיע מטח של טלפונים והודעות של כתבים".

החשש של זעירא באותם רגעים היה שהידיעה על דבר מותו של אחיו תגיע לאמו בת ה־97 שטרם התבשרה על כך מבני משפחתה. "הפחד שלי היה שיפרסמו את זה באיזשהו מקום, או בטלוויזיה, מישהו יראה את זה ויתקשר לאמא שלי, שעדיין לא ידעה מכלום, ויגיד לה 'צלצלתי להשתתף בצערך'", הוא אומר.

"דיברתי כל הזמן עם הכתבים ואמרתי להם: 'האמא עוד לא יודעת, היא בת 97, תנו לי שנייה אחת, אני בדרך אליה מתל אביב לחולון לבשר לה. בכל שתי דקות התקשרו אליי: 'נו, בישרת לה? אפשר להוציא הודעה?'. אפילו תוך כדי שישבתי איתה עדיין המשכתי לקבל הודעות. תוך כדי שסיפרתי לאמא שלי, השבתי להם: 'תוציאו הודעה', פשוט שיעזבו אותי בשקט".

זעירא מודה כי הופתע ממספר הידיעות והכתבות שהתפרסמו על אחיו לאחר מותו. "פשוט נדהמתי", הוא אומר. "הייתי בשוק טוטאלי כי גרי כבר הרבה שנים לא במיינסטרים. כמה ימים לפני שהוא נפטר, חשבתי על זה שבטח יכתבו כתבה קטנה או מודעה על מותו, כמו שקורה להרבה אמנים שלא פעילים שנים. פתאום אני רואה שזה פותח את החדשות, ויש מלא כתבות, ואני אומר 'וואו'. הפטירה שלו, איזה אימפקט היא עשתה. זה הדהים אותי. מעריצים שהם ילדים שלא גדלו עליו. אמרתי: 'בואנ'ה, הבן אדם עשה כאן חתיכת דבר'".

זעירא (56) ואני נפגשים בבית ילדותו בחולון, שם גדל לצד אחיו גרי, שהיה גדול ממנו ב־17 שנה. "כשהייתי ילד, הוא כבר היה כוכב גדול", הוא מספר. "ככל שגדלתי והתבגרתי ונכנסתי לעניין של המוזיקה, אז פערי הגיל הצטמצמו עד לכך שהפכנו לחברים. כילד הסתובבתי כמו טווס. התגאיתי בו, וזה היה מטורף. וגם במשך כל השנים הוכרתי בתעשייה כ'אח של גרי אקשטיין'".

תמיד גרי היה אומר: 'אני לא מבין למה הם קוראים לרחוב הזה המלך קינג ג'ורג'. מה, קינג זה השם הפרטי, וג'ורג' זה שם המשפחה? תמיד היינו מסתלבטים על זה. הוא היה אוכל מרק שעועית. כשהיינו חוזרים לאולפן היינו נשפכים. גרי היה יושב על הכיסא ונרדם. שעה לא היה לך עם מי לדבר".

משחקי מילים
אקשטיין נולד ברחובות, גדל בחולון והחל לנגן בגיטרה בגיל 16. את הקריירה המוזיקלית שלו התחיל בלהקות קצב בשנות ה־60. בשנת 1977 הוא הוציא את הלהיט הראשון שלו, "קפטן ג'ק", שאיתו פצח בקריירת סולו (זהו גם שמו של אלבומו הראשון). אלבומו השני, שיצא ב־1979, כלל להיטים כמו "בוגי איתי הלילה", "היום זה היום" ו"אני הולך לבית שאן".

במהלך שנות ה־90 ושנות האלפיים עיקר עשייתו של אקשטיין התמקדה בהפקות והקלטות של שירים באולפן, עד לאירוע המוחי ששינה את חייו. "הוא ישב בבית וניסה לקום מהכיסא ואמר שהוא לא מצליח לעמוד", מספר זעירא. "אשתו אורנה אמרה לו שיזמין אמבולנס, אך הוא השיב שלא צריך. כשבתו מיכל ראתה את גרי ככה, היא הזמינה אמבולנס שלקח אותו לוולפסון. קיבלתי טלפון שגרי במצב לא טוב".

לאחר מכן הועבר אקשטיין לשיקום, ובהמשך חזר לביתו. רק אז הבין את ממדי הנזק שהותיר האירוע אצלו: יכולות הנגינה והשירה נפגעו באופן קשה, ובמהרה חדל ליצור מוזיקה. "האירוע שיתק לו פחות או יותר את צד שמאל, ונפגעו לו מיתרי הקול", מספר זעירא. "מפנומן כזה גדול הוא בקושי יכול היה לדבר. היה ממש צריך לקרב אליו את האוזן כדי לדבר איתו". לדברי זעירא, הוא היה אומר: "אני יודע מה צריך לעשות, אבל האצבעות לא יכולות. יצאתי לפנסיה".

הוא קיבל זאת קשה?
"מאוד. זה הכניס אותו לדיכאון".

מצבו הרפואי של אקשטיין המשיך להחמיר, וכמה שנים מאוחר יותר אובחן כאמור כחולה כליות. "הכליות הפסיקו לתפקד והגוף התחיל לצבור רעלים", מספר זעירא. "הייתה לו חולשה מאוד גדולה וירידה במצב הרוח. הוא לא יכול היה לקום מהכיסא. ליוויתי אותו לכל הבדיקות. בהמשך חיברו אותו לדיאליזה ואמרו לנו שעל כל דבר קטן יש לרוץ לבית חולים.

"בוקר אחד התקשרתי לגרי, שאלתי אותו לשלומו והוא השיב לי: 'לא מי יודע מה'. שמעתי בקולו משהו לא רגיל. באתי אליו וראיתי את הבן אדם יושב על כורסת הטלוויזיה, נראה כמו הצל של עצמו. אמרתי לו שעכשיו אנחנו הולכים לבית חולים. הוא לא הצליח לקום, החזקתי אותו, הוא שם את היד שלו עליי ונשען עליי. ככה הלכנו לאוטו ומשם לאיכילוב. בדיקות הדם הראו שהמצב היה מאוד מאוד גרוע. אמרו לי: 'אם לא היית מביא אותו עכשיו, לא בטוח שהיה את מי להביא'. הצלתי לו את החיים".

מאותו יום נקבעה שגרת חיים חדשה לאקשטיין, שבה מצא את עצמו שלוש פעמים בשבוע עובר טיפולי דיאליזה. "הייתי לוקח אותו לשם בכל פעם. התמסרתי לזה בכל הכוח. נתתי את כולי", מספר זעירא.

איך הוא קיבל את שגרת החיים הזו?
"הוא היה הולך כמו רובוט, בימים ראשון, שלישי וחמישי. הוא היה יוצא בבוקר, הולך לדיאליזה וחוזר לשבת מול הטלוויזיה".

בהמשך הבינה המשפחה כי אין מנוס מהשתלת כליה. זעירא פרסם ברשתות החברתיות פוסט שבו חיפש אחר תורם מתאים. חרף התגובות האוהדות הרבות שקיבל, הדבר לא יצא לפועל. "ביקשתי את רשותו לפרסם את זה, והוא אמר 'בסדר'. הרבה אנשים רצו לתרום, וקיבלנו הרבה טלפונים. כשהוא התחיל לעבור על הרשימה של הבדיקות וראה את כל התורים, זה תסכל אותו עוד יותר. הוא ירד מהעניין של ההשתלה. פשוט לא היה לו כוח ורצון", הוא אומר.

אם זה היה תלוי בך, הוא היה עובר השתלה?
"העמדה שלי הייתה ברורה, הוא היה צריך לעשות השתלה. גרי היה בן אדם שברגע שהוא מחליט משהו, אי אפשר לשנות אותו. ראינו שאין עם מי לדבר אז ירדנו מזה. הוא הלך לעשות טיפולים אלטרנטיביים, וזה גם עזר לו. המדדים שלו הסתדרו, והכל היה בסדר. הוא קיבל קצת כוח".
למרות שהמצב של אקשטיין התייצב, טיפולי הדיאליזה החלישו אותו מאוד. "הייתי בא אליו ורואה שהבן אדם חלש", הוא אומר. "היינו הולכים לחדר שלו ושומעים קצת מוזיקה. הייתי משמיע לו את הלהקה שלי ומקבל ממנו ביקורות. זה היה מרגש, זה עשה לו טוב. היינו מדברים על העבר שלו ועל הקריירה שעשה בגרמניה".

לדבריו, גם ברגעים הקשים ביותר, אקשטיין לא חדל מלהשתמש בהומור: "הוא היה נוהג לספר בדיחות ולהשתמש במשחקי מילים".

בית שאן על המפה

לפני חצי שנה הפתיע אקשטיין את אחיו כשאמר לו שהחליט לחזור ולנגן. "זה היה בארוחת שבת", הוא מספר. "אחרי שסיימנו לאכול, דיברנו על מוזיקה, ואז גרי אמר לי: 'בתקופה האחרונה חזר לי החשק לנגן'. שאלתי אותו אם זה באמת, והוא אמר שכן וביקש ממני לקנות לו מיתרים בעובי של 0.8 מ"מ, ושננגן יחד. קניתי מיתרים, אבל החלפתי אותם ל־0.9 והוא אמר שזה עבה לו מדי. הלכתי לכל החנויות הגדולות ואף אחד לא ידע מה זה. באחת החנויות מישהו שאל אותי: 'אתה מכיר מישהו שמנגן על זה?', שאלתי אותו אם הוא מכיר את גרי אקשטיין, והוא השיב לי: 'בטח. עכשיו אני מבין איך הוא היה מגיע לכל הטונים המטורפים האלה'".

אולם לא מדובר היה בסוף פסוק. זמן לא רב לאחר מכן צלצל הטלפון של זעירא. בצדו השני של הקו היה המוזיקאי משה לוי, שהיה הקלידן של להקת "סרט", שבה היה חבר אקשטיין בשנות ה־80, ובפיו הצעה להקליט שיר חדש עם אקשטיין. "הוא וגרי נפגשו בבית ושמעו שירים שאחי הלחין ב־40 השנים האחרונות", הוא מספר. "שניהם בחרו שיר אחד שהיה בג'יבריש, רק לחן ובלי מילים, ושלחו אותו למאיר ישראל ששלח אותו לשלמה ארצי, והוא כתב מילים".

בהמשך שלח אקשטיין לזעירא סקיצה של השיר, שבה מאיר ישראל תופף. הימים היו ימי סגר הקורונה, ולכן כל אחד מחברי הלהקה הקליט בנפרד את חלקו בשיר. "משה לוי הקליט את הפסנתר באולפן בבית, מאיר ישראל את התופים באולפן בבית, מיכה מיכאלי הקליט את הבס באולפן בבית, אבי סינגולדה הקליט באולפן שלו גיטרה אקוסטית, ואני הקלטתי גיטרה באולפן שלי", מספר זעירא. "נסענו לאולפן וניסינו להקליט שירה. היה לגרי מאוד קשה עד בלתי אפשרי לשיר. הוא התעייף מאוד. צלצלתי למשה ואמרתי לו: 'נראה לי שזו גם עייפות, אבל גם עייפות מנטלית. אני חושב שאתה הבן אדם הנכון לעבוד איתו על זה'".

לוי הגיע לאחר כמה ימים אל ביתו של אקשטיין. לאחר מאמץ, הצליחו השניים להקליט את אקשטיין שר את המילים שכתב ארצי. כל חומרי הגלם שהוקלטו צפויים להתלכד לשיר שנקרא "30", בביצועו של אקשטיין. מבחינת זעירא, מדובר בצוואה שהשאיר אחיו. "גרי נפטר ביום שני, ושלושה ימים קודם לכן הוא שאל אותי מה עם השיר", הוא מספר. "אמרתי לו שהכל בסדר ואני מחכה שנסיים אותו. אז הוא אמר לי: 'אתה חייב לגמור אותו'. הלב שלי כמעט יצא החוצה. זו הצוואה שהוא נתן לי".

זעירא אומר כי השיר החדש יהיה רק השלב הראשון בהנצחת פועלו של אחיו. "אני רוצה להנציח אותו בכל דרך", הוא אומר. "האולפן שלי מוקף בכל התקליטים שלו. כל הקירות בבית ילדותו התמלאו בתמונות של התקליטים שלו. בכל דרך שאמצא להנציח אותו, אני אנציח אותו".

זעירא גם מתכוון לפנות לעיריית חולון על מנת שתקרא בעתיד רחוב על שמו של אקשטיין. "הייתי רוצה שיהיה בחולון רחוב על שמו של אחי", הוא אומר. "נפנה לעירייה, ואני מקווה שזו לא תהיה סמטה שכוחת אל. לא הייתי מתנגד שיבנו פה גם כיכר עם פסל של גיטרה, וזו תהיה כיכר גרי אקשטיין. אין שום ספק שמגיע לו. הוא נבחר ליקיר העיר לפני שנתיים. לדעתי, חובה על העירייה להנציח את יקיריה.

"ועכשיו עולה לי רעיון", מוסיף זעירא בחיוך. "אולי כדאי גם לפנות לעיריית בית שאן, הבן אדם בכל זאת העלה את בית שאן על המפה עם השיר שלו 'אני הולך לבית שאן'".