לא תאמינו, אבל חלום-ילדותו של אודי בונשטיין, הרבה לפני שהחל לטפל בחלומות של אחרים, היה להיות פלאונטולוג, היינו חוקר דינוזאורים. "קראתי סיפור על היצורים האלה וזה הצית את הדמיון שלי למשך שנים", הוא מספר. "מה שיצא מזה זה שבסוף נהייתי חוקר של 'מאובנים אנושיים', כשבתור פסיכולוג קליני, אני חופר לאנשים בראש".

הדינוזאורים נותרו אצל ד"ר בונשטיין בגדר זיכרון רחוק, אבל חלום-ילדותו השני, להיות מוזיקאי, לא הרפה ממנו. עד כמה לא הרפה? - בכך תוכלו להיווכח אם תבואו במוצ"ש לאולם "ענבל", במרכז סוזן דלל, כדי לעבור חוויה על-חושית בהשקת המופע שלו, "מים חיים", שמשלב בין עולם הנפש ותת המודע לבין מוזיקה. מי שיראה אותו שם מרביץ הופעה סטייל אריק סיני מלפני 20 שנה, עם תלתלים ועם זקן מכסיף, מתפרע על הגיטרה החשמלית, לבוש בחולצת טישרט נטולת שרוולים ("זה הכי נוח לי"), יתקשה להאמין שלפניו מי שמשמש בשעות היום כפסיכולוג הראשי במרכז הרפואי לגליל בנהריה.

"משיעורי נגינה במנדולינה במתנ"ס הגעתי כילד לתזמורת מנדולינות בחיפה", הוא מעיד. "אחר-כך התחלתי לבד לנגן בגיטרה, כי כשקצת גדלתי, המנדולינה נראתה לי ככלי מביך ובהמשך למדתי פסנתר בקונסרבטוריון. בגלל הפרופיל הקרבי שלי, לא שירתי בלהקה צבאית, כפי שרציתי, אלא כחובש בנח"ל המוצנח. בהכנות ללימודים באקדמיה למוזיקה ולמחול, בירושלים, הרגשתי שאני לא מספיק טוב ומתוך פחד פניתי ללימודי פסיכולוגיה"

בבית החולים יודעים שאתה "ביגמיסט"?
"יודעים. תמיד נחשבתי לעוף קצת מוזר בתחום שלי. לפני שיצאתי מהארון בתור מוזיקאי, הייתי עוף מוזר כמי שמטפל באמצעות היפנוזה (הוא יו"ר האגודה הישראלית בתחום - י.ב-א), שזה לא המיינסטרים. בקיצור, אני שונה".

ב-30 השנים שעברו מאז הכנותיך ללימודים באקדמיה הופעת?
"לא באופן רצוף. היו שנים, שבהן למדתי פסיכולוגיה והתמחיתי. אז האמנות נדחקה אצלי הצידה".

וזה אכל אותך?
"כן, מפני שאהבת המוזיקה היא לא משהו שאפשר להעלים אותו ועם השנים היא מתפרצת החוצה".

"מתפרצת"? - בגדול! בגיל 53 עומד בונשטיין לשחרר את אלבום הבכורה שלו. "מוזיקלית, אני מגיע מכיון של רוק בסיסי ופשוט, משהו בכיוון של ניל יאנג ומאוד גרובי. אגב, כאן אני חייב לומר, שהלימודים באקדמיה טרפו לי קצת את הקלפים ופתחו לי אופקים רחבים, שבכלל לא ידעתי שהם קיימים אצלי. ג'ז אהבתי תמיד וקלאסי אני מכיר מהבית, כשבמקביל נחשפתי גם למוזיקה נסיונית ואלקטרונית".

בונשטיין, הנשוי לאיריס, ד"ר לביוטכנולוגיה ואב לשלוש בנות, חי מזה 18 שנה עם משפחתו ביישוב הקהילתי גילון, בגליל התחתון. "גדלתי בנשר, בנוף של הרים, של שדות ושל ים ברקע. אחרי שעשיתי סיבוב ברחבי הארץ, רציתי לחזור לנוף הירוק הזה. לאחר שעברתי בין יישובי המועצה האזורית משגב, התאהבתי בגילון, מקום יפהפה, פשוט גן-עדן...".

נעבור למופע?
"נעבור. המופע 'מים חיים' רץ על שתי תמות עיקריות. הראשונה שבהן היא התמה של המים, שממלאים תפקיד מרכזי ביצירה, עם סימפולים של מים וסאונדים שאני משמיע באמצעות קערות שמחזיקות מים. אני בונה שכבות של צלילים, שחוזרים לאורך כל היצירה. זה כולל חלק מולחן וחלק מאולתר. התמה השנייה שרצה לאורך היצירה קשורה למעגל החיים ומתחילה בסיפור הבריאה התנ"כי, עם ההפרדה האלוהית בין מים ושמים, כולל הלחנת הפסוקים הראשונים של בראשית".

אגב, בהופעת היחיד - "אני גם הסבל והטכנאי!" - המדהימה שלו בונשטיין אומר שהוא תלוי בה בתקשורת שלו עם הקהל. "הווייב איתו והאנרגיה שאני מקבל ממנו יכול לשנות את היצירה תוך כדי הביצוע שלה", הוא מעיר.

אם הקהל יידלק על היצירה ועל הביצוע, אולי ישלח אותך לקיסריה...
"אני מאמין שלקיסריה לא אגיע, כי זה לא מתאים לסוג היצירה שלי. זה לא מופע של אמפי, אלא מופע שדורש הקשבה, כולל, כמובן, לשירים ביצירה, שסובבים סביב נושא מסוים".

אם הזכרת "נושא", סוף העולם הגיע?
(צוחק) "יפה, אתה ממש מעודכן, כל הכבוד לך! תפסת אותי דווקא בשיר הזה. לא, בניגוד לשיר סוף העולם לא הגיע. למעשה, השיר נכתב בהתחלת הקורונה. בתור פסיכולוג ראשי של בית-חולים הייתי עד לתרחישי-אימה. האמת היא שכבר נקראתי לדגל כדי להכין את כולם לרגע שבו יהיו אלפי חולים ונצטרך לבחור מי לחיים ומי למוות, בהיעדר מספיק מכונות-הנשמה. דווקא אז ראיתי איך הטבע התאושש ושם אותנו במקום צנוע. כאילו העולם אמר לנו - 'הלו, בני-אדם, הירגעו!'".