איתי לוי תמיד ניחן בכישורי הפרפורמנס שלו, כריזמטי וחייכן שנולד וצמח מהמועדונים הקטנים, עבר לגדולים ובעמל קשה התקדם להיכלי ענק, קונצנזוס טלוויזיוני וצמרת מצעדי פזמונים. כאחד השופטים הבולטים ב"כוכב הבא", לוי הוכיח את עצמו משתלב היטב בשורת האמנים המובילה בישראל. לכן, לאחר הקדמה שכזו, אתם יכולים להניח שהגעתי להופעה שלו, מתוך סבב הופעות רצוף ב"האנגר 11", עם ציפיות גבוהות.
הכניסה להאנגר הייתה מרשימה: די ג'יי שניגן מוזיקה טובה ומקפיצה, לוחיות מוארות ונוצצות עם שמו של לוי מכל עבר ושולחן גדוש בתפריט קולינרי עשיר ומותגי בשם "המטבח של איתי – מנחגאנה", הטומן בחובו לא מעט אטרקציות, בראשן "הפסטייה של איתי"- מאכל המוגש עם פיסטוקים גרוסים ואבקת סוכר, מנות שף וכדומה. כמו כן, חולקו לקהל צמידים מאירים בהבהוב בחושך, והפירוטכניקה במרכז הבמה הייתה מושקעת ומלהיבה במיוחד.
אבל אם נניח לרגע בצד את השופוני החמוד וכדורי הדיסקו הנוצצים המעטרים את החלל, הבה נגיע לעיקר, דהיינו, להופעה עצמה:
בסביבות השעה 22:15 (איחור של 45 דקות, מהמועד בו הייתה אמורה להיפתח ההופעה) עלה לוי לבמה, אפוף באנרגיות הטבעיות, הנונשלנטיות והאופייניות שלו, והחל את המסיבה.
בכניסה דרמטית, המלווה בצלילים מזרחיים הפורטים על הנשמה וצלילי דרבוקה שהרימו את הקהל על הרגליים, נכנס לוי והחל לשיר את "מוכרת לי מפעם" (קאבר מוצלח שלו לשירה של דין דין אביב), בביצוע כן, עוצמתי ואותנטי. מה שאהבתי, בכניסתו לבמה, זה שהוא לא דיבר, לא דפק כניסה מפונפנת אלא ישר החל לשיר, מה שרקם חיבור יותר טוב באינטימיות שלו עם הקהל, אינטימיות שאינה עניין של מה בכך כשמדובר באולם ענק.
קטע יפה שהמחיש זאת היה כשבמהלך ביצוע שיר, לוי לקח את מכשיר האייפון של מעריצה, צילם סטורי על הבמה, חיכה עד שהסטורי יעלה והחזיר את האייפון למעריצה המרוצה. בכך הוא סימן רגע אנושי ויפהפה בין כוכב זמר למעריצה.
בהמשך ביצע את הבלדה "קעקוע על הלב", והקהל שר עמו ביחד, כמו עם שאר הלהיטים שהופיעו בזה אחר זה בשרשרת, בהם: "פתאום אהבה", "שריקות", "חצי בשבילי", "יש לי יום הולדת", "טכנו", "כמעט שיר אהבה" (הפייבוריט שלי תמיד), "אח שלנו מתחתן", ו"כמעט שנתיים".
דבר נוסף שהיה לטעמי הוא העיבוד והניהול המוזיקלי, כשאת לוי ליוותה תזמורת עשירה שכללה, מלבד זמרות וזמרי ליווי, גם כלי נשיפה, קלידים, תופים, גיטרות ובס, שהתכתבה אתו היטב ולעתים אף אפשרה לעצמה, בחופשיות, לאלתר באימפרוביזציות במעברים בין הבתים לפזמונים. ההשקעה המוזיקלית, הביעה בעיניי רצינות ונסכה תחושה של מחשבה ושיקול דעת, הרבה מעבר לסתם ליצור אפקט "מסיבתי".
דבר שבלט במהלך המופע במיוחד הייתה התנועתיות של לוי, הריקוד העדין שלו עם הקהל, במימיקה מדוקדקת של שועל מופעים וותיק, מה גם שהמופע דמה בעיניי לאימון כושר, בשל ריצתו ממקום למקום בבמה הרחבה, קיפוציו וקורטוב ה"אנרג'ייזר" שבו.
בשלב מסוים לוי הודה לחבריו שהגיעו לפרגן: בר צברי (שישב לידי), שבדיוק באותו ערב הושקה הסדרה בכיכובו (מנגן ושר) וכמוהו גם השף ישראל אהרוני. מיד לאחר אזכורם פתח לוי במחרוזת סוחפת וסמי נוסטלגית משיריו (ובונוס מפתיע אחד)– "מסיבה בחיפה" בגרסה יותר קצבית "פרח בשממה", "נערי שובה אליי" (של מרגול) ו"השמחה שלנו".
בשלב זה לוי התגרה בקהל, בטרם הציג את האורח הראשון, ושר את "מציאות אחרת" של אייל גולן (שכידוע, דובר לא מעט על נתק ביניהם). בהפתעה הוא הזמין לבמה את סטפן לגר, כשהשניים ביצעו את שירם המשותף "הזמנתי רק בנות" ובהמשך לגר ביצע גם את להיטו "קומסי קומסה".
לאחר שיתוף הפעולה ביניהם, הציפו את הבמה ענני עשן, כשלוי ביצע את "שמחה גדולה הלילה" שהתפרסם בפי משה אליהו וגם פלפל אל מסרי בשנות ה-50. "מה לך ילדה?" של יחזקאל מטרי (שזכה לקאבר מוצלח של זהר ארגוב) ובהמשך את "ידיים למעלה" (של כפיר עטיה, מי שזוכר..) ועוד. בהמשך עלה גם בר צברי, שביצע את להיטו הענק "ג'וני", כשבסוף לוי הצטרף אליו בשירה לפינאלה.
לסיכום, אני מודה, לא לכל שיריו של איתי לוי אני מתחבר (וקוראי מדוריי יודעים זאת היטב), אבל הוא יודע לתת שואו, לכשף בקסמו והוא פרפורמר יוצא מגדר הרגיל.
נ.ב. לא שילבתי בכתבה קטעי וידאו כי זה לא יעביר בשום צורה את הוייב האותנטי והאסלי של המופע – רוצו לראות!