אין שום ספק שרותם כהן הוא אמן מוכשר ויוצר בחסד, אבל כשהוא בוחר להיות טרנדי (ואי אפשר להאשימו בכך, כן?), ליצור פופ טינאייג'רי נטול פזמון קליט, אפוף רעש וצלצולים על חשבון איכות, זה פחות הולם אותו.

אני מתכוון לשירו החדש "את", שיר רומנטי סטנדרטי, שאינו מעניין במיוחד, לא מתקדם או מתפתח יותר מדי, ופחות אטרקטיבי. מהשיר הפחות מוצלחים שכהן הוציא, וחבל, כי הוא מסוגל (והוכיח זאת) להרבה יותר. די מאכזב.

פבלו רוזנברג תמיד רומנטיקן חסר תקנה בשיריו, וזה לא רק בגלל השיק הלטיני האופף אותו ואת קולו, אלא בהיותו זמר ששר עם כוונה מלאה את המילים שהוא מוציא מפיו, וזו בדיוק התחושה שעברה בי כשהאזנתי לשירו החדש – "צל בעיניי", פרי שיתוף פעולה שלו עם פרויקט "המשקפיים של נויפלד" (פרי מוחו ויצירתו של המוזיקאי שמוליק נויפלד). 

שיר רומנטי, שסוחף את המאזין למן השמיעה הראשונה, גם בגלל המלודיה החושנית, הפזמון הקליט, והשירה המרגשת של רוזנברג, שאמנם לוקח לאט לאט את הזמן עד שהוא מקליט שירים חדשים, אבל כשזה קורה – זה הרבה מעבר למוצלח. 

אותה תחושה בדיוק שרוזנברג העביר בי, גם שמעון בוסקילה עשה זאת עם "הלילה שלך", שיר רומנטי בטירוף בניחוח לטיני, שקל לזמזם את פזמונו עוד מהשנייה הראשונה, מבנה פשוט של בית שרמנטי ופזמון נוסק שמוציא מבוסקילה, בקולו הייחודי, את המיטב. כן ירבו.

שעל אחר שעל, בדיוק, פדנטיות ובכישרון רב, אמיר ובן (אמיר שדה ובן מאור) , אחד הצמדים המדוברים בשנים האחרונות, מפלס דרכו ללב הקונצנזוס הישראלי. בשיר החדש "כוכב", השניים מציגים הרמוניות יפהפיות, מלודיה קליטה ודביקה, טקסט רומנטי ובעיקר ביצוע פשוט, כן ומלא נשמה, ללא עיבוד מורכב, ללא יותר מדי פלספנות ודאווינים – ומספקים את הלהיט הפוטנציאלי הבא והמוצדק שלהם. אחד השירים הטובים ששמעתי מבית היוצר של השניים. 

אחת ההפתעות הגדולות שנכונה לחובבי המוזיקה השבוע היה שיתוף הפעולה החצי-צפוי, חצי-מפתיע בין אבי ביטר (מגדולי זמרי הז'אנר הטורקי בישראל) והאם הטרייה שפיטה, בגרסת כיסוי לקלאסיקה "Nothing Else Matters" של "מטאליקה", שבדיוק החודש, לפני 40 שנה, הוקמה בקליפורניה.

אתחיל ואציין שזה אחד הביצועים הכי גרועים ונוראיים שיש לשיר הזה, גם בגלל המבטא הישראלי הכבד של השניים, גם בגלל שהעיבוד המושקע והייחודי מפספס את משמעות השיר המקורית, וגם בגלל שהשיר לא קולח וזורם בביצוע של השניים.

מנגד, אמשיך ואומר שזו אחת הדאחקות והפרודיות הכי טובות שיש לשיר הזה, הברקה שאין שני לה, הפתעה טוטאלית ושבירת כל המוסכמות, הומור מטורף ובשל כך הוא מאד מסקרן, מעניין ואפילו מהנה, ומכיוון שזו הייתה, לדעתי, כוונת הצמד המסלסל – הדואט מספק בהחלט את הסחורה (בתקווה שהשניים מודעים לכך, ואני בטוח שכן).

לפני שנה הלך לעולמו הגיטריסט והמוזיקאי יונתן פריג' בגיל 43 בלבד. פריג', שניגן עם מיטב האמנים, היה קשור במיוחד לעברי לידר, והנגן הקבוע שלו. השבוע, במלאת שנה לפטירתו בטרם עת, הקדיש לו לידר שיר חדש ("תעצרו את העולם") שכתב על הרגע בו התבשר על פטירתו של חברו, סערת הרגשות שליוותה אותו והמשמעות והחשיבות של פריג' בחייו. 

בעוד משבר האקלים זוכה לכותרות, בייחוד לאחר וועידת האקלים בגלזגו, המוזיקאי נועם צוריאלי, אמן, זמר יוצר וראפר, שקשה לי להגדיר אותו מוזיקלית בצורה מובהקת שכן הוא אקלקטי מדי (וזה לטובתו), הוציא את השיר "גרטה", על האקטיביסטית השוודית גרטה טונברי (18) שכבשה את העולם בפעילותה למען עצירת ההתחממות העולמית ושינויי האקלים.

השיר מתחיל כראפ בועט וחם, עובר למסיבת טכנו ונפתח לשלל סגנונות מוזיקליים של פופ, אלקטרוני, רגאיי, ג'אז (קורטוב) ועוד אלמנטים שרוקחים תמהיל מוזיקלי מצוין.

מודה, לא הכרתי את צוריאלי לפני כן, אבל עכשיו שכן, בהחלט אעקוב כי במקום להקליט שיר בנאלי ושגרתי שאינו מקורי במיוחד, הוא הלך על ה"הארדקור" וגם אלמלא המומנטום של וועידת האקלים כהוצאת שיר – זה שיר מצוין שראוי למלוא הפרגון וההערכה.