ניו יורק, ראשית שנות ה־80. מאפלולית הערב הגשום מגיחה בחופזה דמות ועוצרת מונית. היא מוסרת לנהג בעל התלתלים הבלונדיניים כתובת באנגלית. בפקק הראשון נפלטת לה קללה בעברית, משהו כמו "שייחנקו עם התנועה הזאת". כשהיא מבחינה בחיוך המבצבץ מפניו של הנהג, היא ממלמלת בינה לבין עצמה שרק זה חסר לה, שהוא מבין עברית. לתדהמתה, בו ברגע הוא שולף מכיסו צילום מהוה - שלה.
אז הופכת נסיעת האקראי למפגש נוסטלגי מרגש, המחזיר אותם כעשור לאחור, אל הימים הצורבים של מלחמת יום הכיפורים. הנהג מספר לנוסעת המופתעת שאת הצילום שקיבל ממנה בין ההפגזות תוך כדי חציית תעלת סואץ אימץ כקמע והרחיק עמו עד "התפוח הגדול". "את היית לי במלחמה קרן אור, ובשנים שחלפו מאז חיפשתי הזדמנות להודות לך", אמר לה והיא התאפקה מלהטיף לו בדוגריות שלה מוסר על ירידתו מהארץ.
המפגש הזה אומר הרבה על יפה ירקוני, מי שככל שניסתה להתנער מהתואר "זמרת המלחמות" הוא לא מש ממנה וצף ועולה עתה, במלאת עשור למותה (ב־1 בינואר) של מי שהייתה תופעה ייחודית, לא רק כלת פרס ישראל לזמר עברי. סיפורה המרתק, מפסגות הקריירה הממושכת שלה עד שקיעתה הנוגה בים השכחה, מובא באמצעות עדויות מקורבים אליה ודבריה בשורה של ראיונות שערכתי עמה בשנים 1978־2002.
בצעדי ריקוד
ירקוני נולדה ב־24 בדצמבר 1925 בתל אביב להוריה, יוצאי הקווקז, מלכה ואברהם אברמוב. בגיל 8 חוותה את הדרמה הראשונה בחייה, כאשר הוריה נפרדו ואביה ירד לרודזיה, היא זימבבואה של ימינו. אמה עברה עם שלושת ילדיה לגבעתיים, ופתחה בגבעת רמב"ם את קפה "צליל". האטרקציה בו הייתה הלהקה המשפחתית "במתי". האחות הבכורה תקוה הייתה זמרת ההרכב, שבו שרה לצלילי נגינת הפסנתר של האח הצעיר בנימין, ויפה - הרקדנית.
ערב אחד הזדמן למקום השחקן והבדרן שמואל פישר, מחבר השיר "ארצנו הקטנטונת", שהעביר את רשמיו לכוריאוגרפית גרטרוד קראוס. זו קיבלה אותה לסטודיו שלה, שבו למדה גם לנגן בפסנתר. "אז השתנו חיי", אמרה לי מי שכרקדנית צעירה רקדה עם בנות הסטודיו באופרות שהועלו ב"אופרה הארצישראלית העממית".
במקביל הנצו ניצני הרומנטיקה אצל הרקדנית הצעירה. היא הייתה כמעט בת 19 כשנישאה ליוסף גוסטין, עולה מפולין. למחרת הוא יצא לאיטליה כדי להילחם בנאצים במדי הבריגדה היהודית. ירקוני לא ראתה אותו יותר. גוסטין נפל בקרב על הסניו. השחקן והמשורר רפאל קלצ'קין ויששכר מירון, מלחין הלהיט "צאנה צאנה", כתבו לזכרו את השיר "אורי", שכעבור זמן לא רב היה לאחד השירים המרגשים ביותר ברפרטואר הנרחב של ירקוני.
בימים טרם נפילתו עוד רקדה ירקוני ב"דן השומר", האופרה העברית הראשונה שהלחין מארק לברי. ואם קיוותה למצוא מזור לשיברון לבה בהמשך פעילותה כרקדנית, תאונה שאירעה לה באחת האופרות הורידה מסך על קריירת המחול שלה. אך כמי שהייתה תמיד טיפוס עמלני, היא לא חשבה לרגע לשבת בבית בחיבוק ידיים. לאחר שבשעות היום עבדה בבית חרושת לשיניים תותבות, ירקוני הייתה מתיישבת בערבים ליד הפסנתר בקפה "צליל" ושרה לבאיו.
אגב, למרות הצלחתה כזמרת, אמרה לי ברגע של גילוי לב: "עד היום אני מצטערת על שלא נשארתי רקדנית". תקופה זו בחייה הונצחה בשיר "רוקדת", שכתבה לה נעמי שמר.
האמיני יום יבוא
במהלך 1947 התגייסה ירקוני להגנה כאלחוטאית, והמשיכה בכך בתחילת מלחמת העצמאות בחטיבת גבעתי. שעתה הגדולה הגיעה כשהוקמה בחטיבה להקת החישטרון, כמשקל נגד לצ'יזבטרון של הפלמ"ח ובה הפכה האלחוטאית לכוכבת. היא הלהיבה בביצוע שיריהם של מייסד הלהקה, טולי רביב, ומנהלה המוזיקלי בובי פנחסי (פנחס אריאל, שהיה גם המלווה הראשון של ירקוני), בהם "אל נא תאמר לי שלום", "קרה זה רק הפעם", "שחרחורת" וגם "האמיני יום יבוא", שכתבו קלצ'קין ומנשה בהרב.
בד בבד עם הפריצה שלה כזמרת, נישאה ירקוני באותה שנה לגבר של חייה, שייקה (ישעיהו) ירקוני, שהיה בתש"ח לבעלה השני. "שייקה היה מקסים, גבר־גבר", נזכרת עדה הוז־פלס, כתבת "מעריב" בעבר, החיה כיום בניו יורק. "שתינו היינו אז אלמנות צעירות, בוגרות סטודיו למחול - היא אצל גרטרוד קראוס ואני אצל האחיות אורנשטיין, והם קציני צבא, שהיו חברים קרובים. לשתינו אלה נישואים שניים, נושא שהעסיק אותנו וקירב אותנו מאוד".
ירקוני, איש עסקים בעל רקע ביטחוני, נפטר ב־1983 משטף דם במוח והוא בן 63. "שייקה היה בעל וחבר לא נורמלי. הוא היה מייעץ לי הרבה והייתה בינינו הרמוניה, גם אם היה לו עולם משלו בהיותו שקוע בעסקים ובמשחק שחמט, שבו היה שחקן מעולה ובו ברח מכל הצרות", סיפרה לי באחד הראיונות. "הנצחנו אותו בקריאת מועדון שחמט על שמו".
הם הביאו לעולם שלוש בנות, שהיו מקור אושרם וגאוותם. מה שירקוני לא שיתפה בראיונותיה הרבים בתקשורת, היה תשוקתם לבן. היא הקליטה מאות שירים, אך לא את דבריה של המשוררת רחל "בן לו היה לי" בשיר "עקרה". "אורי אקרא לו, אורי שלי!", כתבה רחל, ואורי היה, כאמור, שם ההסוואה לבעלה הראשון של ירקוני בשירו של קלצ'קין.
נחזור למוזיקה. כמסופר כאן, ירקוני פרצה עם שירי החישטרון, אבל קרוב לוודאי ש"עיניים ירוקות", שירה המוקלט הראשון וחלוץ גל השירים הסלוניים שהביאה לזמר העברי, הוקלט קצת קודם לכן. למעשה מדובר בשיר רומני, טיפה צעיר יותר מירקוני, שתורגם לעברית בידי הלל אביחנן ברגמן.
טבילת האש של השיר בגרסתו העברית הייתה בהופעותיה בקפה "צליל". כפי שסיפרה, משם זומנה להקליט אותו ב"רדיו דוקטור", אולפנו של רלף הלינגר, מי שזכור כמקליט הכרזת המדינה. ההקלטה הייתה בתנאים פרימיטיביים למדי תוך מאמץ למנוע חדירת רעשים מבחוץ וכשבתקליט דאז נחתך השיר טיפה לפני סופו. רק מאוחר יותר פתח השיר שיתוף פעולה פורה מאוד בין ירקוני לבין חברת "הד ארצי".
ירקוני הייתה זמרת רבת־פנים. אל מול השירים הסלוניים הקלילים, ים של דמעות נשפך מאז יצאה ירקוני ב־1949, לאחר שוך הקרבות, עם "באב אל־וואד", שהוא ו"רעות" נחשבים כשירים המכוננים של מלחמת העצמאות. "כתבתי את השיר בקיץ 1949, לפי בקשתה של יפה ירקוני ומבלי להכיר את מלחינו, שמואל פרשקו (מי שהלחין, בין השאר, את להיטי הצ'יזבטרון "היי הג'יפ" ו"מוטי מוטי" - יב"א)", סיפר לי מחבר מילותיהם, חיים גורי.
על שיר הזיכרון למלווי השיירות, שנפלו בשער הגיא בדרך לפריצת המצור על ירושלים, העידה ירקוני שזה היה השיר הראשון שאותו ביצעה ללא מדים אחרי המלחמה וציינה ש"הוא פתח לי דרך חשובה בקריירה שלי".
תחושת חנק מהחלטוריזם
לעומת "באב אל־וואד", לא היה בזמר העברי זמר שעשה רבות כמוה להפצת שירי ילדים מאז "עגלה וסוסה" של אבשלום כהן ו"הדואר בא היום", ועמו עוד שירים מכנרת שחיברה נעמי שמר. "חבל שבטלוויזיה לא מעריכים את יכולותיי בתחום הילדים, כשביכולתי לשיר תוך כדי נגינה בפסנתר ולספר סיפורים", קבלה בראיון שערכתי עמה בסתיו 1980. "אין נביא בעירו. מבחינת הטלוויזיה אני כמו מחוץ לתחום. בקושי נותנים לי להופיע בתוכנית קבלת שבת".
"יש ירידה ברמת שירי ילדים, פרט לנעמי שמר וליהונתן גפן", מחתה וסיפרה שבקשותיה לתוכנית לילדים בטלוויזיה נפלו על אוזניים אטומות. "אני מחכה", אמרה. "אני צעירה (בגיל 64 - יב"א). יש לי זמן".
מכאן נעבור למסע חטוף בין תחנות חייה, ששיאן היה בזכייתה ב־1998, ביובל למדינה, בפרס ישראל לזמר עברי עם אהוד מנור, שאמר עליה אז: "מאוד שמחתי ששותפתי לזכייה בפרס היא יפה ירקוני, שאותה הערצתי בילדותי עם שמשון בר־נוי, ישראל יצחקי וכמובן, שושנה דמארי. לדעתי, אין ראויה ממנה כזמרת השירים שעליהם קמה המדינה. הביצוע שלה ל'הן אפשר' של חפר וזהבי, הוא החלום בהתגשמותו".
ירקוני ביצעה במקביל לאריק איינשטיין את "איילת החן" ואת "ליל סתיו", השירים שזכו בפסטיבל הזמר והפזמון של 1965 ו־1966. זאת אותה זמרת שכיכבה ב"קרנגי הול" וב"לינקולן סנטר" בניו יורק, ב"אולימפיה" בפריז, ב"פלדיום" בלונדון וכן באוסטרליה וביפן. היא כיכבה עם גדולי הבידור בעולם. "אני אוהב אותך בקומדיה", אמר לה ז'אק ברל, הזמר הבלגי־צרפתי. "את לא יודעת כמה את מצחיקה".
"אני כבר לא יכולה להופיע ממושכות בחוץ לארץ", אמרה לי באחד הראיונות שערכתי איתה. "אחרי עשרה ימים בחוץ, אני חושבת איך לצאת מהחוזה ולחזור הביתה. מצד שני יש לי הכרח לשיר בעולם, בייחוד נוכח תחושת החנק שגורם לי החלטוריזם שיש כאן. זה אבסורד שככל שאני מאוד שבעת רצון מהקריירה שלי עד היום, כשאין אומן ישראלי שהופיע אצל ג'וני קארסון יותר ממני, עליי להתחנן לתוכנית ראיונות בטלוויזיה כאן.
זה מתסכל. האם עליי לרדת מהארץ כדי לקבל הזדמנות שווה לזו שאומנים ישראלים מקבלים בהגיעם לביקור מהמקומות שבהם הם יושבים?".
"אומנם יש לי קול קטן מאוד", אמרה בראיון אחר. "לפעמים אני ממש בוכה בפנים כשיש שיר שאני רוצה לשיר ולא מסוגלת. למעשה, אני יותר מגישה שירים מאשר שרה. מי שבא להופעות שלי, יודע שלא אשיר 'מדאם בטרפליי', גם לא רוק'נרול. זמר ידוע התערב איתי על 100 דולר אם יהיה לי אומץ להופיע בדיסקוטק ברמלה. מאז הוא לא מדבר איתי. לאחר שהיה אמור להופיע אחריי, הוא טען שלקחתי ממנו את הקהל".
הופעה בבונקר לחיילים
"בלא מעט שירים של היום יש טקסטים נוראיים", אמרה בראיון ב־1984. "כך צומחת תרבות קלוקלת. ריבון העולמים, מה הטקסטים האלה שהולכים היום? אפשר להשתגע מזה!".
באותה שנה, לאחר מלחמת לבנון, אמרה נחרצות: "בזמן האחרון משכתי את ידיי מהופעות מאורגנות לחיילים, לאחר שהושמצתי לא אחת שההופעות שלי בצבא הן לשם פרסום, בעוד שכל אומן שמגיח ללבנון מלווה בגדוד של צלמים ושל כתבים. מי שיצא להגנתי זה אמנון רשף, מפקד חטיבה 14 במלחמת יום הכיפורים, שסיפר איזו עבודת קודש עשיתי בהופעות לחיילים. לעומת זאת, אף אחד מאנשי ענף הווי ובידור בצה"ל לא קם להשיב להשמצות עליי. אז לכל הרוחות עם ההווי ובידור הזה".
בתגובה לדברים אלה, אני מציע לאלוף (בדימוס) אמנון רשף, מי שפיקד על גיסות השריון, להגיב בשם רבבות אנשי הצבא שנהנו מהופעות ההתנדבות של ירקוני, והוא סיפר: "לאחר שחטיבת השריון, שעליה פיקדתי במלחמת יום הכיפורים, סבלה מנפגעים רבים, הגעתי למחנה טסה, שם הייתה המפקדה שלנו.
נאמר לי שכל מיני אומנים מקובצים בחדר האוכל. אמרתי להם שכרגע הטנקים שלנו בלחימה, ושאלתי מי מהם מוכן להצטרף אליי ולעוד שני לוחמים בטנק שלי. לתדהמתי, הגברים מביניהם החווירו כסיד. מי שקמה מבין האומנים הייתה יפה, שלא הייתה לי היכרות אישית קודמת איתה. היא נעתרה מיד.
עלינו לטנק בדרך אל שדות האש, בעודה מחזיקה בכתב יד את שירה של נעמי שמר, 'לו יהי', יום לאחר שיצא. היה לה חשוב להשמיע אותו ללוחמים ובכך לחזק את רוחם. כשהיינו בקרב צליחת התעלה, היא שרה בבונקר לחיילים וגם לרשתות הקשר. בהמשך הצלחתי להבריח אותה לצד השני של התעלה. למרות האיסור על שהיית נשים שם, היא המשיכה לשיר לחיילים. יפה הייתה מאוד מגויסת והמשיכה להיות חלק מאיתנו באותם ימים וגם בהמשך שמרה על קשר".
לירקוני שלוש בנות: הבכורה, אורית, הייתה עיתונאית וכעת כגמלאית היא פעילה חברתית. האמצעית, תמי, היא ד"ר להיסטוריה, המחלקת את זמנה בין הארץ לבין העולם. הצעירה, רותי ירקוני־סוויסה, עובדת משרד החינוך, מעורבת באוכלוסיית הפליטים ומהגרי העבודה.
"יש השכחה או התעלמות מאמא שלי", טוענת רותי. "צעירים כבר לא כל כך יודעים מי הייתה יפה ירקוני, כשברדיו בכלל לא משמיעים אותה, אולי ייזכרו כשבינואר יחנכו בתל אביב בית ספר חדש על שמה. כמי שאהבה ילדים בצורה יוצאת דופן ושרה להם המון שירים, ייתכן שבית ספר באמת מתאים לה".
מתי הבנת שאמך היא תופעה ולא אם ככל האמהות?
"כשחזרנו ארצה אחרי שלוש שנים בארצות הברית ואני אז בת 7, בהיסטריה שהייתה סביבנו בזמן ההרשמה לבית ספר, רק אז קלטתי שאמא שלי כזאת מפורסמת. לומר לך שזה הפריע לי? ממש־ממש לא, בניגוד לאחיותיי שלא אהבו את זה".
שילמתן מחיר על התהילה שלה?
"בנושא הזה יש הבדלים בינינו. אנחנו שלוש בנות, שכל אחת מהן מרגישה אחרת. מחיר, איזה? הרי כל חופש גדול היא הייתה מעלה אותי על מטוס, לא רק להופעות, אלא גם לכיף בחוץ לארץ. היא העדיפה ככה מאשר להשאיר כאן את הבת הקטנה שלה. אבל כשהייתה נוסעת באמצע השנה, הפרידות היו קשות, גם אם הייתה בקשר רצוף וניהלה את הכל מרחוק. מבחינתי, היא הייתה אמא נהדרת".
איך היו לכן החיים בבית שהיה מעין מוזיאון של הקריירה ותמיד מלא באורחים?
"הסתדרנו, מה גם שהייתה משמעת. כשהיו אורחים, נדרשנו להיות במיטות כבר בשבע. כמה שהיינו ממושמעות. מוזיאון? את זה תפסתי כאשר מישהו שהגיע אלינו בהיעדרה ראה את כל התצוגה ושאל אם יש אצלנו מישהו שמעריץ את יפה ירקוני".
מה נשאר מזה?
"הפסנתר עבר אליי, גם משום ששני בניי מוזיקאים וגם כי גרתי באותו בניין שבו אמא התגוררה מאז שחלתה. רוב האלבומים גם אצלי ושמלות שלה. אבל היו דברים שהיה חשוב להעביר אותם לספרייה הלאומית".
הסימנים הראשונים של אלצהיימר אצלה אובחנו בשנת 2000. כשהגעתי ב־2002 לראיין אותה, ירקוני כבר לא הייתה כתמול שלשום. אותו ראיון, לקראת מופע הצדעה חגיגי שאמ"י עמד לקיים לכבודה, לא רק שלא פורסם מעולם, אלא גם לא נכתב כלל. יום לאחר הראיון, ירקוני התבטאה בתוכנית "מה בוער" של גלי צה"ל כנגד חיילים שסימנו מספרים על זרועותיהם של פלסטינים, כשאמרה "אנחנו עם שעבר את השואה, איך אנחנו מסוגלים לעשות דברים כאלו?". לאחר מכן, הסבירה כי לא ניסתה לערוך שום השוואה אלא רק ניסתה למחות על המעשה.
רותי מספרת שלא רק שהמופע בוטל, אלא שהחל מחול שדים שבשיאו ירקוני אוימה ברצח והסתגרה בביתה באימה. כששככה הסערה, היא שבה להופיע תוך שמירה הדוקה של מקורביה, לבל תיכשל שוב בלשונה. כשהוחמר מצבה, היא אושפזה. "גם כשכבר לא זיהתה אותנו, אמא עדיין דיברה על הופעות ושאלה אם בא קהל", מספרת רותי. פעם זמרת, תמיד זמרת ובכל מצב
“אישה גדולה מהחיים”
החברים והקולגות נזכרים בזמרת שנכנסה להם ללב.
המוזיקאי עוזי אסנר, מי שהיה שנים רבות המנהל המוזיקלי והמלווה של יפה ירקוני: "מתישהו בשנות ה־80 אמר לי המנהל האישי שלה שמחפשים בדחיפות פסנתרן שילווה את יפה בחו"ל. זה היה מסע הופעות חלומי ברחבי דרום אמריקה וארצות הברית, שבו חלקו לה כבוד מלכים ושיכנו אותנו במלונות פאר. יפה המשיכה להיות לי בשנים הבאות מעין אמא שנייה. זה היה כיף בהיותה מאוד מצחיקה ואל תשאל איזה מתיחות ושיגועים רצו בינינו.
עם זאת, בהיותה אישה מאוד דעתנית, לא חסרו ויכוחים ומריבות. השיא היה כשהתמניתי כמנהל מוזיקלי של 'האירוסים' מבית אלפא. כשנוצרה התנגשות בתאריכים, היא נורא נעלבה ופשוט מחקה אותי כאילו שלא הייתי קיים. לא עבר הרבה זמן וראיתי אותה צועדת בדיזנגוף עם סלים כבדים בידיה. כששאלתי אותה אם היא צריכה עזרה, היא תקעה בידיי את הסלים והלכה לביתה בצעדים מהירים. כשהגעתי מתנשף אחריה, התפייסנו ושיתוף הפעולה בינינו גבר".
קובי אשרת: "יום אחד פנתה אליי סוניה פרס והציע לי להלחין שיר של בעלה, למרות שלא היה מיועד להלחנה. זה היה 'שבחי קליה', שיר שבו תיאר שמעון פרס את קליה כאישה מצודדת, שההרים מולה הם המחזרים שלה. יפה, ששרה אותו, הייתה אישה גדולה מהחיים, דיווה אמיתית. למרות שלא היה לה קול יוצא מהכלל, היה לה אלט מהמם. היא זכורה לי כיפהפייה שתמיד נראתה מצוין".
הפזמונאי דודו ברק: "הכרתי את יפה ירקוני בנסיבות לא שגרתיות. כשכתבתי לה עם אפי נצר את השיר 'רחל מן הכנרת'. כשהגעתי לבניין שבו היא גרה, ראיתי אישה עם רולים בשיער מנקה את חדר המדרגות. עם הלבוש שלה חשבתי שהיא העוזרת. ביקשתי סליחה ואמרתי שאני בדרך ליפה ירקוני. 'אני יפה ירקוני!', היא הפתיעה אותי והציעה שאחכה כמה דקות. לא עבר הרבה זמן והיא יצאה מביתה כמו מלכה, מתוקתקת ומסוגננת שאין לתאר".
נורית גלרון: "אחרי שהשתחררתי מהלהקה הצבאית, יפה אימצה אותי אליה. היא הייתה לוקחת אותי להופעות שלה, שבהן הייתי עם הגיטרה סוג של חימום. יפה נתנה לי הרגשה מחבקת ואפילו הביאה אותי לתופרת שלה".
מירי דותן, אלמנתו של דודו דותן: "דודו היה מילדותו בחיפה מעריץ מושבע של יפה וכשגדל, הוא ידע לתמרן בינה לבין שושנה דמארי, למרות היריבות ביניהן. הנדיבות שלה הייתה משהו לא רגיל. פעם התלוויתי אליה לנסיעה ללונדון, להופעה מטעם הבונדס. כל מה שהיא הרוויחה מאותה הופעה, היא השקיעה במתנות לנכדים".
שולה חן: "לא הכרתי מישהו מפרגן יותר מיפה, אישה חמה ועקרת בית מושלמת. אבי (קורן ז"ל, בעלה - יב"א) ואני היינו חברים קרובים שלה. הכי הפריע לה תואר 'זמרת המלחמות'. אז אבי כתב לה את השיר 'כבר עייפתי (ממלחמות)', לפחות זה".
המלחין שמעון כהן: "יפה הייתה זמרת שתענוג היה לעבוד איתה, כבעלת חוש קצב יוצא מהכלל. בניגוד לשושנה דמארי, שלא היה לה הכי קל בעניין הזה, תמיד היה לה חשוב להתחדש, ובכך היא יכלה להוות דוגמה להרבה זמרים".
מעצב התלבושות יובל כספין: "גדלתי בחיפה, בבית שבו אמא שלי אהבה את שירי מלחמת השחרור של יפה ואבא שלי את השירים הסלוניים שלה. עם הורים כאלה, הערצתי אותה. בילדותי כתבתי לה מכתב וביקשתי חתימה; היא שלחה גם צילום שלה. כעבור הרבה שנים היא הגיעה להופעה שלי עם בתה רותי. אחרי ההופעה היא אמרה לי 'שמע, בחורצ'יק, זמרים יש הרבה, אבל אין פרפורמר כמוך. אתה יכול לפתוח בית ספר. כמעט התעלפתי ואמרתי לה - 'את היית בית הספר שלי!'".
המאפרת עדה לזרוביץ: "הכרנו ונעשינו חברות מעבודתי בטלוויזיה כמאפרת. נהייתה בינינו אהבה ממבט ראשון. היא הייתה כמו מלכה, קנאית להופעה החיצונית שלה וגם הייתה לי כאם וכאחות, שבמו עיניי ראיתי איך סגדו לה בהופעות בארצות הברית".
אפי נצר: "יפה, שהייתי מעריץ שלה, הייתה אומנית גדולה מאוד עם אישיות מדהימה, שחיפתה על הקול הלא מושלם שלה. בעיניי יפה, שלא אשכח את הקציצות המדהימות שלה, הייתה מגדולי האומנים בעולם. מקצוענית סופר־דופר, שלעומת לא מעט זמרים שעושים טובה כשהם לוקחים שיר ממחבריו, היה לה חשוב לשלם ובזמן".
הבדרן והחקיין צדוק סביר: "הופעתי המון עם יפה והערצתי אותה. אם היו אומנים שלא אהבו שמחקים אותם, בהופעות המשותפות שלנו היא אמרה שלא תיתן לי לרדת מהבמה אם לא אחקה אותה".
הבמאי ("זוהי סדום") וכוכב קלטות הילדים של ירקוני, אדם סנדרסון: "לא אשכח איך שקיבלתי מיפה את ההזדמנות הראשונה. הייתי ילד בן תשע עם חלום להיות במאי ועל הדרך ביימתי את הילדים שסביבי, כולל דפנה ואביגיל, הנכדות של יפה. היא זיהתה בי, הילד, פוטנציאל ושיתפה אותי בקלטות הילדים שהוציאה. השיא היה כשהטילה עלי לראיין את זקן המשוררים, לוין קיפניס".
יוסי פלג, המפיק של ירקוני במשך שנים רבות: "בניגוד לנחילי האדם, המקיפים כיום כל מיני אומנים במירכאות, יפה יצאה להופעות בלי מאפר, ספר או מלבישה. היא התעקשה לעשות הכל בעצמה ותמיד נראתה כמי שהולכת להופיע בפני מלכת אנגליה. כמי שעבד עם הרבה אומנים, מבחינתי היא הייתה הכי בצמרת".
איתן שפירא, קורפטיטור: "במלחמת ההתשה התרוצצתי עם יפה חמוש באקורדיון בין המעוזים בתעלה, וראיתי איך היא ידעה לרגש עד דמעות גם חיילים קשוחים. כשנכנסתי ב־1977 לקביעות בפילהרמונית, החלפתי אצלה תפקיד ונהייתי לפסנתרן החזרות שלה. לפני חזרה בתזמורת, הייתי מתייצב אצלה בשמונה בבוקר לעבודה ופוגש אותה מוכנה פיקס, כשברקע ניחוחות התבשילים שלה שמילאו את הבית".
מאיר סוויסה, גרושה של בתה רותי: "הכרתי את יפה ב־1985, במופע 'טנגו בטיילת'. אכן, ישר יצאתי במחולות עם החותנת. עם חוש ההומור שלה, לא רק שמצאנו שפה משותפת, כפי שמצפים משני אנשי במה, גם אם בהתחלה היא נראתה לי כאחת מדור הנפילים, אלא גם ידעה איך לברר אצלי אם אני פנוי. כלומר, פרטנרית וגם שדכנית. אין פלא, שגם אחרי שרותי ואני התגרשנו, נשארתי בקשר חם עם יפה עד הסוף".
