המלחין הוותיק הנרי ברטר איננו מפסיק לחגוג בשנה האחרונה. לאחר שציין מלאת 40 שנה ל"תפילה", הלהיט שאיתו החל את מרוץ הקריירה שלו בארץ, הוא חגג את הולדת נכדו הבכור, אריאל וגם את תפקידו המשחקי הראשון ב"הד קולך", סדרת הטלוויזיה של "כאן 11". עתה הוא מוציא את "שום דבר לא בטוח", אלבום-בכורה בגיל 73 (!). אם זה לא שווה מועמדות לשיא גינס, אז מה כן?
מה קרה, הנרי?
"שנים אני מקליט באולפני 'ברדו' ג'ינגלים יום כן, יום לא. בעלי האולפן, ארז כספי והטכנאים מתים על השיר שלי 'לימוזין' והם לא נתנו לי מנוחה עד שהקלטתי גרסה חדשה לשיר. אז אמרו 'אם כבר, בוא נעשה לך אלבום!' האמת? - זה לא היה בתוכניות שלי, אבל כשהציעו גם להפיק אותו בשותפות, קפצתי למים, מה גם שהקורונה פינתה לי זמן לכתוב ולהקליט. מזה יצא אלבום של שבעה שירים, שלכל אחד מהם אני מחובר מכל מיני סיבות, כולל הטקסטים. אמנם אני מלחין, אבל אני לא יכול לשיר שיר שאני לא מתחבר לטקסט שלו".
לגמרי לא במקרה ברטר מארח בארבעה מהשירים את מזי כהן, לא פחות ולא יותר. "מזי הייתה תקופה ארוכה ה...דיווה של הג'ינגלים שלי", הוא מציין חגיגית. אחד מארבעת שירים אלה הוא "לימוזין", שאותו הוא אכן מחדש כבקשת אנשי "ברדו". בין השירים החדשים הקליט גם את גרסתו לשיר "תפילה". כאן עולה מאליה השאלה לשם מה לחדש, כשהשתמר ביצוע כה נפלא של עפרה חזה.
"בכל זאת עברו 40 שנה והתנאים שונים, כשאני כל התזמורת בקלידים ואיתי, איך לא, רק סינגולדה בגיטרות", הוא משיב. "אמנם עפרה (חזה) הייתה נהדרת, אבל לא התרשמתי ממנה עד כדי לנחש שתהיה לה הצלחה בינלאומית גדולה".
דבריו אלה מעבירים אותו באחת ל-81'. "כשקיבלתי מבצלאל אלוני את המילים שהוא כתב ל'תפילה', ממש לא ידעתי מה לעשות איתן", מודה ברטר. "קבענו עוד פגישה, הפעם עם לחן שלי וכעת אפשר לגלות, שכאשר יצאתי מהבית בנתניה לתל-אביב, עוד לא היה לי לחן. רק כשהייתי באוטובוס, התחבר לי משהו.
"עד אותו רגע לא היה לי מושג מה אביא לפגישה עם בצלאל ועם עפרה. הייתי אז עולה חדש מצרפת, כמעט בלי לדעת עברית, חוץ מ'שלום' ו'תודה רבה', בן לניצולי שואה מפולין, מכור לרוק ולקאנטרי-רוק מאמריקה ולא מכיר את המוזיקה בארץ, חוץ משירים שזכרתי מתנועת הנוער בפריז".
ברטר, עם קמץ ברי"ש הראשונה ("כשמשבשים לי את השם, זה מטריף לי את השכל", הוא טוען בסלנג שסיגל לעצמו במרוצת השנים), נולד בפריז כבנו של פרוון. "מגיל אפס אבחנו אצלי חושים מוזיקליים מחודדים" הוא מעיד. "כשהייתי בן שש, ההורים שלי הביא אותי לקונסרבטוריון, שם אמרו להם שהילד צריך ללמוד פסנתר. להורים שלי לא היה כסף כדי לקנות פסנתר, מה גם שלא היה אצלנו מקום בשביל זה.
"אולי הם ציפו שממני, הבן הבכור שלהם, יצא רופא, או עורך-דין, משהו מכובד, אבל זה לא עזר להם. כשהגעתי לבר המצווה, התעקשתי שיקנו לי גיטרה. לאחר שלמדתי בעצמי לנגן בה והופעתי בלהקות. הפעם הגיע תור ההורים שלי להתעקש. מה לעשות, למדתי באוניברסיטה כלכלה לתואר ראשון, העיקר שיש מזה ניירות. בסופו של דבר, המוזיקה ניצחה אצלי, כשמה שעשה אותי מלחין ומעבד, זה מהרגש, לא מלימודים מסודרים".
כשברטר הגיע ארצה ב-80', חמוש בניסיון שצבר מגיל 19 באולפני ההקלטה בפריז, החליט להישאר כאן לתמיד. "לאחר שביליתי בנתניה, שבה הייתה להורי דירת-קיט, ירדתי לשבועיים באילת, שם הבנתי תוך כדי השתזפות בשמש, שאין סיכוי שאחזור לפריז, למרות שתעשיית המוזיקה כאן לא הייתה ברמה של אירופה".
מאז שיתף ברטר פעולה עם מיטב הפזמונאים בארץ: "לעומת אהוד מנור, שהעדיף לכתוב על סמך מנגינה מוקלטת, אצל שמרית אור של 'מוזיקה נשארת' לירדנה ארזי, השירים שכתבנו יחד התחילו מהמילים של שמרית. כשכתבתי עם רחל שפירא לאילנית את 'שיר על נחלים' לאילנית, זה היה כשבאתי אליה, לקיבוץ שפיים, עם קסטה ובה הלחן".
לרגע התקבל הרושם שאתה הולך להתחרות ב...זמרים.
"זה קרה בפוקס, באמת לא בכוונה. במשרד של שלמה צח הסתובב תקליט מהתקופה שלי בפריז. גלעד בן-ש"ך מקול ישראל שמע שם את השיר 'מאדאם לרואה' ולקח אותו להשמעה ברדיו. מזה התגלגלתי להקלטת גרסה עברית של השיר ואז הגיע אלי דורי בן-זאב עם המילים של 'לימוזין'. הלחנתי, הקלטתי והחלטתי שמוטב להשאיר את הבמה לזמרים אמיתיים".
אתה לא?
"אני לא. אף פעם לא החשבתי את עצמי כזמר, מה גם שאין לי אהבת במה ולא חיפשתי את הפרונט. לא רציתי שיצביעו עלי כעל ההוא עם המבטא הצרפתי, ש...מדבר טקסטים".
ברטר פעיל מאוד בזירת הזמרירים, ג'ינגלים בלעז ובהלחנת המוזיקה לתשדירי בחירות של מפלגות, מהליכוד עד מרצ. כלומר, הבנ'דם עסוק מכדי לזמום לחרוך בגילו את הבמות."אני לא מצפה שהאלבום יחולל מהפכה בתעשיית המוזיקה המקומית", הוא מפגין לפתע ענוות יתר.
כמו כן, הוא צץ באחרונה עם כל השארם שבו התברך בתפקיד האמרגן בסדרת "הד קולך". "דברים קורים באופן בלתי צפוי ואתה לא יכול לתכנן כלום", הוא אומר. "בין הסגרים של הקורונה הזמינו אותי פתאום לאודישן לאיזו סדרה. חשבתי שאנשים משועממים עושים לי מתיחה, אבל זרמתי איתם. סוף-סוף אפשר היה לצאת מהבית למשהו. מכיוון שמדובר בסדרה העוסקת בתעשיית המוזיקה, שלא זרה לי, לא היה קשה לפתות אותי".
אז נהיית שחקן.
"זה לא, אבל אני מת לשחק בעוד סדרה כזאת...".