אחד הדברים הכי מרגיזים אותי זה שזמרים בוחרים לקרוא לשירים חדשים בשמות זהים לקלאסיקות ישראליות ידועות שכל קשר בינם לבין המקור – מקרי לחלוטין. זה קרה עם נסרין ואנה זק ב"בוקר טוב עולם" (שידוע כשיר של "אבטיפוס"), עם עומר אדם ב"בשמלה אדומה" (שידוע כשיר של להקת הנח"ל) ואיתי לוי עם "יש לי יום הולדת" (שידוע כשיר של "אחרית הימים").
עכשיו דודו אהרון בחר לקרוא לשירו החדש בשם "ילדים של החיים", שיר שידוע כקלאסיקה גדולה של אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב מהאלבום "סע לאט" (1974), אך אהרון, בטמטום או טיפשות (או גם וגם) בחר לקרוא לשירו החדש בשם זהה, ובכך לקבור כל סיכוי של שירו להיצרב בתודעה הקולקטיבית הישראלית.
בשנת 2015 אמר אהרון בראיון למתחרים שלנו ב"ישראל היום" שהמטרה שלו היא להיות כמו אריק איינשטיין, אך לשם כמובן אין לו שום סיכוי להגיע, אז הוא בוחר בדרך הקלה – לקרוא לשירים שלו על שם שירים של אריק איינשטיין כי זו אולי הדרך היחידה שיזכירו את שניהם באותה פעימה.
אהרון יוצר מוכשר והשיר החדש, אגב, הוא אחד השירים המצוינים שהוא הוציא לאחרונה, אמנם שיר אהבה סטנדרטי בעל חיי מדף קצרים אבל קליט ונוגע, אך גם להתמסחרות יש גבול. אתה לא יכול לבוא ולקרוא לשיר שלך על שם שיר אייקוני של זמר אייקוני ולצפות שייקחו אותך ברצינות, זה פשוט לא עובר. זה פתטי וזו חוצפה, בעיניי.
אם לשיר היה שם אחר – אני בטוח שסיכוייו להצליח היו הרבה יותר טובים, כי שם שיר, כמו כל המעטפת, הוא קריטי מאד להצלחתו. יש בשיר הזה פוטנציאל ואהרון יוצר וזמר מוכשר מאד, אך בגלל טעויות כאלה הוא ימשיך להישאר בשוליים פינת Has Been במקום להגיע למקום הראוי לו כאחד האמנים המובילים בישראל (והוא יכול וראוי להגיע לשם, רק שאסטרטגיות שגויות מסוג זה מרחיקות אותו מכך). כולי תקווה ששירו הבא לא יהיה "עוף גוזל".
כוכבת הפופ החדשה, העולה והלוהטת ביותר במיינסטרים כיום, נונו, השיקה השבוע שיר חדש – "גוליית 2" (כי "גוליית 1", של להקת "כוורת", זכה בתואר שיר השנה לשנת 1975).
מה שמיוחד בנונו זה שהיא יודעת בדיוק איך ליצור תמהיל פופ ייחודי ואופייני לה, זה שהוא קליט מאד, מערבב שלל סגנונות מוזיקליים ובקולה המהונדס לשיר על יחסים של בינו לבינה בצורה קיטשית לכאורה אך הרבה מורכבת ומתוחכמת מכך, ומביעה דרך המוזיקה שלה את הקול של הרווקים והרווקות של 2022, עם כל השיט בכך וגם הרגעים היפים.
נונו זמרת אדירה, ובשיר הנוכחי היא נשמעת כמו הכלאה בין אדם (לא עומר, אדם) לבין רוני סופרסטאר, אך עם אמירה אישית ואופיינית לה.
גלעד כהנא תמיד מצליח לסקרן אותי, לא בגלל השנינות החדה וחוש ההומור שלו, לא בגלל כישרון הכתיבה וההלחנה שלו וגם לא בגלל קולו המוכר, אלא בגלל שהוא אף פעם לא שם עצמו בתבניות, אף פעם לא חושב על מוזיקה במובנים של הגדרות או גבולות אלא תמיד שואף להתנסות בהכל, ללמד עצמו להתפתח ולשבור שגרה בכל פעם מחדש.
בשיר החדש והלהיטי (לפי התרשמותי לפחות) שלו עם המוזיקאי גיא מוזס – "תראי אותי", הוא בדיוק מוכיח את כל מה שכתבתי לעיל ועושה זאת בדאנס פופי שלא שם דגש על הטקסט אלא בעיקר על ההפקה המוזיקלית והביצוע הבלתי שגרתי. זה כל הקסם.
גל מלכה היה מהראשונים שהביאו את הרגאטון לישראל והפכו אותו לטרנד, אי שם בשנת 2015 והיה מהראשונים לתת במה לזמר מתחיל דאז, סטטיק, שנגע עם להיטם המשותף "בא לה לרקוד" בלב המיינסטרים (רגע לפני החבירה לבן אל תבורי ולהולדת הצמד הידוע).
מלכה הוא יוצר מוכשר, מאלה שמתעסקים בהפקה המוזיקלית באופן טוטאלי ומעדיפים (זו התחושה שלי) את מאחורי הקלעים מאשר את הפרונט, ועושים זאת היטב.
בימים אלה השיק מיני-אלבום חדש ובינלאומי – "International", המציג באקלקטיות גוונים שונים של רגאטון ומשתף פעולה עם אמנים כמו יערה לוי ו"מטרו דה סאוואג'" ומוכיח שלמרות שהרגאטון כבר לא כל כך בפורמה הישראלית, אך עדיין יש לו ביקוש עצום בחו"ל והוא, גל, היוצר והמפיק הבולט להצליח בסגנון זה גם בחו"ל.
לאורך השנים קטלתי לא מעט את השירים של בן זיני (עוד בתקופת הצמד שלו עם האקסית, טיילור מלכוב) כי אני כותב את דעתי ללא פילטרים, אבל השיר החדש שלו – "חלומות בלילה", כבש ושבה את אוזני מהרגע הראשון, הן במוזיקה הקליטה, בטקסט הרומנטי, העכשווי והשובב והביצוע הכן, המצוין והתפור היטב למידותיו. אחד משירי הפופ הטובים שזיני הוציא עד כה, וכל שיש לי לכתוב זה: כן ירבו! הפתעה נעימה!
רון פרץ, שעברה כמה גלגולים עד שגיבשה את הישות האומנותית שלה, רוקחת שיר חדש ומצוין שנע בין היפ הופ, RNB וסלסולים עם המון אלמנטים אוטוביוגרפיים שמציגים אמנית רצינית ומשמעותית, שיש לה ייחודיות קוסמת.
השיר "זה הבית שלי" מדבר אמנם על הבית שלה, אך כל אחד מאתנו יכול למצוא בו את הבית האישי שלו, ולא בהכרח במובן הגשמי של המילה. פרץ נעה בין זיכרונות למציאות משתנה, מנתחת את המוזריות שבה (בכל אחד ואחת מאתנו יש מוזריות, כן?) ומגיעה בשיר לתהליך של השלמה עצמית, כדרכה של יוצרת בכל רמ"ח איבריה.
שירה מרגלית אוהבת לכתוב רגשות, דהיינו, לקחת את סיפורה האישי ואת החוויות האישיות שהיא צברה לאורך הדרך ובייחוד במערכות יחסים שלא עשו לה טוב, ולתרגם אותן לשירים כנים, בועטים ועוצמתיים.
בשירה החדש "קולנוע", היא מספרת על גבר שקרע לה את הלב ועם זאת מציגה את עצמה כחומה בצורה ואיתנה שלמרות הצלקות, מצליחה לשרוד ולחיות גם אחרי הלב השבור. שירה יודעת לשיר היטב, יודעת לכתוב וליצור פופ עדכני ועכשווי, ועדיין מצליחה להביא את האספקט המקורי שלה נטול נוסחתיות, ולרקוח ווייב שלא שמענו בריפיט בשירים אחרים. שיר מצוין.
נ.ב. בהמשך למה שכתבתי לעיל על שירים חדשים שקרויים על שם שירים ידועים מהעבר, "קולנוע" של שרון ליפשיץ מהאייטיז לא באמת הגיע למעמד של קלאסיקה, אז אין פה פרובלמטיות כמו לקרוא לשיר על שם קלאסיקה של אריק איינשטיין (כי כבר צופה את הטוקבקים על כך).
דניאל סאן קריאף, יוצרת וזמרת שתמיד מצליחה לגרות את המוח ואת האינטליגנציה המוזיקלית, תמיד שוברת מוסכמות ובוחרת באקלקטיות בדרכה הייחודה שחררה הסופ"ש את שירה החדש – "אני רוצה", שיר ראשון מאלבומה השני.
אני לא אוהב להגדיר שירים במבנים מוזיקליים וגם פה אי אפשר להגדיר, היא גם שרה פופ קליט, גם רוקנ'רול, גם דאנס, גם היפ הופ וגם השפעות אלקטרוניות. תמהיל זה, במבנה מלודי קליט וטקסט קליל עם ביצוע טיזרי וחצוף מולידים שיר מצוין, ראוי ובעיקר להיט פוטנציאלי עבור קריאף, שמצליחה בכל פעם להמציא עצמה מחדש.
הזמר הוותיק יוני נמרי, שהיה אחד מכוכבי הפופ הגדולים בישראל בסבנטיז ובאייטיז ("שושנת פלאים", "החבר הכי טוב בעולם שלי", "התחלה חדשה"), ואף טיפח קריירה מצליחה בצרפת בשנים ההן, השיק השבוע שיר חדש – "זה הזמן", שזכה לקליפ אותו מקדיש נמרי לבתו, דוריאן, יוצרת וזמרת בזכות עצמה.
השיר הוא בלדה מתוקה עם פזמון קליט, טקסט איכותי מהסוג המעמיק של פעם, ונמרי מבצע אותו במלוא הסנטימנטים האופייניים לו ובקולו הרומנטי והמלטף רוקם שיר נעים לאוזן המשאיר טעם של עוד.