"השיר החדש שלי 'רגש זר' בא מתוך יאוש, תחושה שיש להרבה אנשים בדור שלי, דור אבוד של נשמות אבודות כאלה", אומר דניאל גולדברג. "לקח לי זמן עד שנהיו לי הכוחות להוציא אותו לאלבום בכורה, בפרט שתקופת הקורונה הוציאה אותי קצת מהמסלול. האויב הכי גדול של אנשים בגילי זו השגרה".
כשאתה אומר "לקח לי זמן", זה בעדינות, כנראה, כי כבר ב-2015 נתת להבין שהאלבום בדרך בעוד שעד היום הוא לא יצא. זאת, כשאחד הפזמונאים הכי מוערכים בארץ, מאיר גולדברג הוא אביך וכשחברו, דודי לוי, שמכיר אותך מגיל אפס, מסומן מאז כמפיק המוזיקלי המיועד של האלבום.
"אם אומר לך שזה בגלל הקורונה, זה יהיה תירוץ בגדול. למעשה, אף פעם לא התחלנו עבודה על אלבום, אלא הלכנו על שיר ועוד שיר, עד שהחלטנו סופית שיהיה אלבום. על הדרך ויתרתי על שירים שהרגשתי לגביהם שהם כבר לא מייצגים אותי. כל זאת, מה גם שבעידן הנוכחי לא נראה שיש חשיבות לאלבומים כאלבומים. אם יש כבר ביקוש, אז כתקליט ויניל, ואני אומר את זה גם כמי שעובד בחנות תקליטים ("האוזן השלישית" -. ב-א). נראה, שאלבום לא הכרחי כפי שהיה פעם".
לאביך יש מעורבות בטקסט של "רגש זר"?
"כשאני מסיים לכתוב טקסט של שיר, אני מראה לאבא. הוא נותן לי כמה הערות ואני בוחן אם להקשיב לו או לא. לפעמים יש לי יצר מרדני כזה לא להקשיב לו בהתחלה. אז אני מסתכל שוב על הטקסט ומבין, שכאחד מהמומחים הכי גדולים בארץ לטקסטים, הוא יודע יותר טוב ממני, מה גם שהוא רוצה בטובתי. עם זאת, הוא משתדל לא להגיד לי בדיוק מה לעשות, אלא לכוון אותי כזה".
לא עלתה אפשרות שהוא יכתוב לך?
"האמת היא שהוא כותב לי. ניסינו לכתוב יחד לאמנים אחרים, כמו 'מהזריחה עד השקיעה', שכתבנו את הטקסט לקובי אפללו ואילו שמוליק נויפלד ובנו רועי הלחינו".
נראה שמאז ימי "נוער שוליים" דודי לוי הוא מעין דוד שלך, לא?
"לגמרי! דודי הוא בשבילנו כמו בן-משפחה. מדהים עם איזו תשוקה הוא ניגש להפקה המוזיקלית של האלבום שלי. דודי נכנס לזה עם כל הלב ונותן את עצמו. בגלל שאנחנו מכירים, זה מקל על העבודה באולפן, בפרט שיש לו הרבה ניסיון בהפקת אמנים".
כבנם של העיתונאית המנוחה ליקי (לאה) אגינסקי ושל מאיר גולדברג, דניאל נולד במשפחה קטנה של מילים, "אם כי אני מרגיש שיש לי מה להשתפר בעניין הזה".
איזו אמא הייתה לך ליקי?
"היא הייתה אמא מדהימה והייתה בשבילי הכל. בילדות שלי, כשאבא שלי עבד במשרד פרסום, הוא היה רוב הזמן בעבודה בעוד שאמא הייתה בבית איתי, הבן היחיד שלהם, במשפחה מאוד קומפקטית ואינטימית. אמא הייתה בשלנית ברמה של שפית וכשהייתי חוזר מבית הספר, הייתה מחכה לי ארוחה משובחת חמה. אם אז אולי לא הערכתי את זה מספיק, היום אני מעריך את זה בטירוף. היא גם עודדה אותי ליצור. לו היא הייתה כיום בחיים, קרוב לוודאי שהאלבום היה יוצא יותר מוקדם".
בן כמה היית כשהיא נפטרה?
"הייתי בן 20, בצבא, כשעברתי את האירוע הדרמטי הזה שילווה אותי כל החיים. יום שישי אחד התעוררתי אחרי שינה מאוד עמוקה. כשפקחתי את עיניי, ראיתי מעלי את אבא ואת אחיה, דוד שלי. כשסיפרו לי, הייתי בהלם. ההליכה היומיומית לצבא, לשירות כעורך אנימציה ביחידת הסרטה, עזרה לי להתאושש קצת".
גולדברג הבן גר בגפו בדירת ילדותו, בתל-אביב, "בעוד שאבא גר בראש העין עם החברה שלו ועם הבן שלה - ואנחנו בקשר ממש טוב".
ניתן להבין שמותה של אמך לא הייתה הטרגדיה היחידה שחווית.
"נכון. לפני שנה וחצי חברה שלי לשעבר שמה קץ לחייה; אירוע מאוד-מאוד קשה! זה קרה כשנה לאחר שנפרדנו. היא הייתה אדם מקסים, שזכיתי להכיר אותה בתקופה הכי שמחה של החיים שלה ולהעריך את השירים שהיא כתבה. התברר שהיא הייתה בדיכאון".
אתה בזוגיות?
"לא! זה קשה בתל אביב ולא שהיה לי קל לפני הטרגדיה. כנראה, יש השפעה. אני יוצא לדייטים. ממשיך לחפש".
כמה זמן אתה עובד ב"האוזן השלישית"?
"כחצי שנה. קודם לכן הייתה לי 'קריירה' מפוארת בתחום הפיתות ב'המזנון' של איל שני. היה כיף. אני מרגיש שזה די פתח אותי. כביישן מטבעי, לא חשבתי שאתאים לעבודה הזאת, שהיא כמו הופעה על במה. חוץ מזה, גילוי נאות, עסקתי בעריכה באתר שלכם".
למה הלכת מאיתנו?
"זה די בעקבות הטרגדיה שעברתי. אהבתי את המקום ואת האנשים, אבל לא הייתי מסוגל להמשיך".
כנות נוגעת ללב מהדהדת מדבריו של דניאל גולדברג, כשבלי ספק שירתו, בקול מאונפף משהו, תמיס לבבות. לדעתו, עדיין יש לו בעיה של דיקציה. "אולי זה לא נורא", הוא משער. "למעשה, אני אוהב שירה שהיא לא הכי נקייה. ההגשה חשובה לי יותר מאשר שמירה על מלודיה מדויקת. אם יש היורדים על השירה של אביב גפן, אני אוהב אותה. רואים שהבנאדם נותן את הנשמה שלו כשהוא שר".