"בכל פעם שהופעתי אצלכם קרה משהו - פיגוע או טילים"

"אני יודע שהיום ישראל לא בטוחה כמו אתמול”, אומר המוזיקאי הסקוטי איאן אנדרסון, מייסד ומנהיג להקת הפרוגרסיב־רוק המיתולוגית ג’ת’רו טאל, בשיחתנו בבוקר שלאחר הפיגוע ברחוב דיזנגוף שבתל אביב. “בשש הפעמים הקודמות שבהן הופעתי בישראל הזדמן לי לעבור ברחוב דיזנגוף הרבה פעמים, כך שאני מכיר בדיוק את האזור שבו בוצע פיגוע הטרור, ואני יודע בדיוק על המצב הביטחוני בישראל ודואג להתעדכן”.

זה לא גרם לך לחשוב פעמיים אם להגיע הנה?
“לא. אני לא דואג לעצמי, אבל אני מרגיש אחראי לבריאות ולבטיחות הצוות שלי והלהקה. בכל פעם שהופעתי בישראל קרה משהו: פיגוע טרור או טילים שעפו, אבל הפחד שלי הפעם קשור פחות לטרור, אלא יותר לקורונה. הצוות שלי ואני נבדקים מדי 48 שעות, כי אם מישהו מאיתנו יימצא חיובי לנגיף, ניאלץ לבטל את סיבוב ההופעות. אני זהיר אפילו כשאני פוגש את הילדים והנכדים שלי. כולנו נבדקים לפני הפגישה ואחרי ה,כי אני לא יכול להרשות לעצמי להידבק בקורונה. זה יותר מפחיד אותי מאשר טרור”.

החשש של אנדרסון מקורונה כנראה קשור גם למצבו הבריאותי: במאי 2020 חשף כי הוא סובל ממחלת ריאות חשוכת מרפא וטען כי ימיו ספורים. עם זאת, לאחרונה הוא שב להקליט ולהופיע, והוא מספר כי מצבו משתפר. “אני מרגיש די טוב, עובר בדיקות כדי לוודא שהמצב בסדר”, הוא אומר.

נבוך מהשם

אנדרסון (74) נחשב לאחד הפרפורמרים המעניינים בעולם הרוק, ומאפיין מפורסם שלו הוא הנגינה שלו בחליל כשהוא עומד על רגל אחת. הוא נולד באדינבורו שבסקוטלנד ובגיל צעיר עבר להתגורר בעיר הבריטית בלקפול. בשנת 1963, כשהיה בן 16, ייסד עם חבריו את The Blades, להקת בלוז, ובה הוא שימש זמר, גיטריסט ונגן מפוחית. “לא ידענו לנגן על כלי נגינה, אבל לימדנו את עצמנו”, הוא מספר. "אחרי שנה שבה ניגנו במסיבות של בית הספר התחלנו להופיע במועדונים ובפאבים, וכעבור שלוש שנים הקמתי את להקת ג’ת’רו טאל”.

מה היו ההשפעות המוזיקליות עליך בנעוריך?
“לא נהגתי להאזין למוזיקת פופ בנעוריי, אלא בעיקר לג’אז, בלוז וסווינג, ורוב האנשים שלהם האזנתי היו בגיל של אבא שלי – והוא לא היה צעיר. מאוחר יותר התחלתי להאזין גם למוזיקה אתנית ומוזיקה קלאסית, כזו שלא בוצעה על ידי אומנים מבוגרים אלא על ידי אומנים מתים. הייתה לי שאיפה ליצור מוזיקה ואומנות עד שאמות. בעולם האומנות ממשיכים לנגן עד שמחזירים ציוד. כמו במערבוני הספגטי, שהקאובוי ממשיך לנעול את אותם המגפיים, והם נחלצים רק כשהוא כבר גופה".

את ג’ת’רו טאל הקים עם הגיטריסט מיק אברמס, הבסיסט גלן קורניק והמתופף קלייב באנקר: “סוכן ההופעות שלנו הציע לנו לקרוא ללהקה בשם הזה. בהמשך גילינו שג’ת’רו טאל היה חוואי וממציא מהמאה ה־18 ורצינו לשנות את השם, אבל כבר היה מאוחר מדי. במשך שנים הייתי נבוך מהשם הזה, אבל זה כבר שייך להיסטוריה”.

בלהקה החדשה החליט לנטוש את החלום להפוך לגיטריסט, ואימץ את תפקיד החלילן – כלי שלא היה נהוג להשתמש בו בלהקת בלוז־רוק. “אחרי ששמעתי את אריק קלפטון מנגן הבנתי שאף פעם לא אגיע לרמות הנגינה שלו, אז החלפתי את הגיטרה החשמלית היקרה שלי בחליל זול ובשלושה מיקרופונים זולים. בתוך חצי שנה למדתי לנגן בחליל, ובינואר 1968 כבר הפכתי למקצוען”, הוא אומר.

אף כי החליל הוא הכלי המזוהה ביותר עם אנדרסון, ידוע שהוא מנגן גם במנדולינה, תופים, בוזוקי, גיטרה בס, קלידים, גיטרה אקוסטית, סקסופון, חצוצרה וכינור. בתחילת דרכה מותגה ג’ת’רו טאל כלהקת בלוז סטנדרטית, אך לאנדרסון היו תוכניות אחרות. “ידעתי מלכתחילה שאני רוצה למשוך את הלהקה לכיוונים מוזיקליים שונים, אבל באותן שנים נאלצנו לנגן מוזיקת בלוז מחתרתית כי זה מה שהקהל אהב”, הוא אומר. “הבנתי שבלוז זו לא המוזיקה שאני רוצה לעשות; אני אדם לבן ממעמד הפועלים, ולא אמריקאי שחור עם רקע תרבותי־היסטורי ובעל זכויות לנגן בלוז. אחרי שהתחלתי לכתוב את שירי האלבום השני, כבר הגדרתי את כיוון הלהקה שרציתי”.

ביוני 1968, לאחר שחיממה את להקת פינק פלויד בהופעה לונדון, ג'ת'רו טאל הוחתמה על חוזה הקלטות, ובאותה שנה יצא אלבומה הראשון, This Was. זמן קצר לאחר מכן עזב הגיטריסט מיק אברמס את הלהקה, ובמקומו הצטרף מרטין באר.

בספטמבר 1969 יצא אלבומה השני של הלהקה, Stand Up, ובישר גם לאמריקה ולאירופה כולה על פריצת הדרך. “המוזיקה שלנו הושפעה ומושפעת הרבה ממה שקורה בעולם”, מספר אנדרסון. “אם זה מלחמת וייטנאם או המלחמה הקרה, ואם נושאים חברתיים כמו שוויון וגזענות. באמצע שנות ה־70 כבר הורגש שיש לנו השפעה גם באזורים כמו אמריקה הלטינית או ברית המועצות, מקומות שאסרו על השמעת מוזיקה מערבית, והצלחנו לחדור גם אליהן. ג’ת’רו טאל, ופול מקרטני, הם למעשה האומנים המערביים הראשונים שזכו להכרה בברית המועצות”.

ניהלת בשנים ההן אורח חיים פרוע?
“אף פעם לא התחברתי לזה. מעולם לא עישנתי סיגריה ולא נגעתי בסמים. כשהייתי צעיר הייתי המבוגר האחראי שהולך הביתה מיד אחרי הופעה. לא ביליתי אף פעם במועדונים או במסיבות. סלדתי מזה. לא מזמן מישהו עישן לידי ג’וינט, וזה החזיר אותי לשנות ה־70. מיד התרחקתי ממנו. אני אדם שקט שלא אוהב להתחבר יותר מדי; מעדיף לא לדבר עם אנשים. לא תמצא אותי הולך לסרט או להופעה, אני שונא לפגוש אנשים ולדבר איתם. מעדיף את השקט שלי בבית, רחוק מכל ההמולה. אני אדם משעמם שחי חיים רגילים ומשעממים”.

לאורך שנות קיומה החליפה הלהקה נגנים רבים. במקביל לפעילות שלו בהרכב, אנדרסון הקליט שבעה אלבומי סולו. עד כה ללהקה יש 22 אלבומי אולפן, ועם להיטיה אפשר למנות את השירים Living In The Past, Sweet Dream, Aqualung, The Witch’s Promise ו־Bungle In The Jungle. אלבומה האחרון של הלהקה – The Zealot Gene – יצא בינואר 2022, אחרי 20 שנה שבהן לא הוציאה אלבומים. “לאורך 20 השנים האלה הקלטתי אלבומי סולו”, אומר אנדרסון. “אומנם לא כללתי אותם תחת המעטפת של ג’ת’רו טאל, אבל הם נשמעים ונחשבים בעיניי אלבומי ג’ת’רו טאל לכל דבר”.

ספר על האלבום החדש.
“העבודה עליו החלה בשנת 2017. החלטתי לכתוב שירים על עוצמה ורגשות האדם. ערכתי רשימת דברים טובים ורעים שקשורים לרגשות, כמו כוח, קנאה, שנאה, אהבה, חמלה, נאמנות, פחד וחמדנות. הבנתי שהרשימה מזכירה לי דברים שקראתי בתנ”ך, אז חיפשתי בגוגל את המילים הללו ואת הרפרנס התנכ”י שלהן. זה לא אלבום שעוסק בתנ”ך, אלא במוזיקה ובמציאות שבה אנחנו חיים, ועם זאת, ככותב כלי הכתיבה שלי הם אנלוגיה ומטאפורות. אני לא מקיים מנהגי דת נוצריים, יהודיים או אחרים, אלא מסתכל על דת במובן הרחב והעמוק שלה”.

אוזניים פתוחות

בתקופת הקורונה אנדרסון כתב והלחין שירים חדשים, ואלבומה הבא של הלהקה עתיד לראות אור בפברואר 2023. “זה יהיה אלבום עשיר תזמורתית, והוא עוסק בכל הדברים שקרו בעולם בשנתיים האחרונות”, הוא מספר.

עד מתי אתה מתכנן להמשיך להופיע?
“כל עוד אני יכול. לא תמצא אותי רץ מרתון, אבל אני הולך הרבה ומופיע על הבמה. כרגע אני במצב טוב, אבל אני מוכן היטב לרגע שבו אלך לבדיקה רפואית ואקבל חדשות רעות. הרבה מהנגנים שניגנו איתי כבר אינם בחיים או אינם במצב בריאותי לנגן, אז אני אף פעם לא מתכנן הופעות ליותר משנה קדימה. אני לא יודע מתי איאלץ להפסיק להופיע... כרגע אני במצב שהמחלה הבאה אורבת לי בפינה. בהערכה אופטימית וגסה, עם דיאטה בריאה ואורח חיים בריא, אין סיבה שלא אופיע עוד 5־6 שנים. מי היה מאמין שהרפואה תשאיר אותי בריא עד עכשיו?”

מה הסוד שגורם ללהקה לשרוד כל כך הרבה זמן?
“העובדה שאני אדם משעמם, אז אין לנו איך לאבד את הראש (צוחק). אבל ברצינות, אני חושב שזו האנרגיה והרצון שלנו להמשיך לנגן ביחד וליצור מוזיקה שהקהל אוהב”.

לסיום, למה הקהל הישראלי צריך לצפות בהופעה?
“העצה הראשונה שלי לקהל היא לא לבוא עם ציפיות, אלא עם אוזניים פתוחות כי רוב המוזיקה מבוססת על רוק פרוגרסיבי מהקלאסיקות הידועות של ג’ת’רו טאל, בדיוק כמו שניגנו בשנת 1969. נבצע גם שלושה שירים מהאלבום החדש. אם הכל ילך כמתוכנן, זה יהיה סיבוב ההופעות הראשון מאז 1969 שלא אביא איתי גיטרה אקוסטית, אלא אם כן מישהו מהלהקה יידבק בקורונה, ואז אצטרך ללוות גיטרה ממישהו. אנחנו מוכנים לכל תרחיש ולכל מצב, כדי לספק את המופע הכי טוב שאפשר עם הרפרטואר העשיר שלנו מסוף שנות ה־60 ועד היום”.

מסר לישראלים?
“אני מקווה שתוכלו ליהנות מקיץ יותר רגוע ובריא”.