בכניסה לאתר האינטרנט של שמעון פרנס מקבל את פני הגולשים ציטוט של רבי נחמן מברלסב: "אתה נמצא במקום שבו נמצאות מחשבותיך, וודא שמחשבותיך נמצאות במקום שבו אתה רוצה להיות".
פרנס, מהשדרים הוותיקים שהדביק את מאזיניו באהבתו למוסיקה היוונית - ועוד נדבר על כך, יעמוד ביום ראשון על הבמה במשכן לאמנויות הבמה באשדוד, כמנחה הקונצרט "ירושלים דה מרואקוס" של התזמורת האנדלוסית אשדוד, בהשתפות הפייטן ליאור אלמליח והזמרת מור קרבסי במסגרת פסטיבל תור הזהב באשדוד.
"שני חבלי הארץ, העיר סיבליה בירת אנדלוסיה והעיר טטואן בירת מרוקו הספרדית, שבפי יהודיה כונתה 'ירושלים דה מרואקוס", מקיימים ביניהם דיאלוג תרבותי בן מאות שנים בשפות ערבית, מרוקאית לאדינו וחתיכיה (השפה הטטואנית המולבת לאדינו עם צליל מרוקאי. ר.ק). בטטואן, 'ירושלים דה מרואקוס', שיהודיה הם ממגורשי ספרד התקיימו חיי דת פעילים ומשפיעים לצד התפתחותם של חיים מוסיקליים עשירים שראשיתם בפיוטים בבתי הכנסת", אומר פרנס.
זו מוסיקה שמדברת אליך?
"כבן למשפחה ממגורשי ספרד מסיביליה, שעקרו לקונסנטינופול (איסטנבול) ומשם עלו במאה ה-18 לירושלים העתיקה - יש לי זיקה עמוקה למוסיקה הזאת. המוסיקה האנדלוסית היא נחלתם של יוצאי צפון אפריקה והיתה מוכרת יותר ליודעי חן. עם השנים יש פתיחות גדולה יותר בחברה הישראלית לתרבויות אחרות, וכיום מגיעים לקונצרטים של התזמורת האנדלוסית לא רק יוצאי צפון אפריקה. זהו תהליך, אם כי עדיין לא בקונצנזוס".
האם אתה מנגן מוסיקה אנדלוסית בתוכניות הרדיו שלך?
"המוסיקה הדתית היא פיוטית וכבדה מדי לתוכניות שאני משדר בהן, כשמדובר בזמרים כמו ג'ו עמר ,אז בוודאי שאני משמיע משיריו".
לבד מקולו המלטף שבוקע מהרדיו, הקהל אינו שוכח לפרנס את הופעותיו הטלוויזיוניות בתוכניתו "בטברנה" ששודרה בערוץ הראשון ובהמשך גם בערוץ השני. "האם הייתי רוצה לחזור לעשות טלוויזיה?" הוא מקדים, שואל ומשיב: "התשובה היא כן. אלא שהמציאות הטלוויזיונית של היום לא מותירה לי מקום. אני לא רוצה להישמע קטן וממורמר חלילה, כי אני לא כזה, אבל היום הריאליטי שולט בטלוויזיה. אין תוכנית מוסיקה שמכבדת אמנות לשם אמנות. ואם יש אז זה רק במסגרת תוכנית ריאלטי תחרותית בנוסח ו 'הכוכב הבא' או 'דה ווייס'".
תוכנית כמו "הטברנה" חסרה?
"אני מרגיש צמא לתוכנית שמשלבת מוסיקה ראיונות והומור כמו שהיתה הטברנה. על כל צעד ושעל שאני עושה ברחוב אנשים אומרים עד כמה זה חסר. תאמיני לי שאני יודע להבחין כשזו סתם חנפנות. אני קולט מאנשים שהם מתגעגעים לטלוויזיה פשוטה כמו פעם. היום מחפשים את המכנה המשותף הנמוך ביותר, וכשאין לצופים ברירה, גם לקהל המבוגר שלא סופרים אותו, הם צופים בתוכניות הללו עם הצהוב".
אתה כועס?
"אני מרגיש מפוספס. יש לי מה לתרום ויש קהל שרוצה לראות אותי על המסך. אבל אני מכיר במציאות ואין לי טענות לאף אחד".
כבר 46 שנים מאז פצח שמעון פרנס בקריירה הרדיופונית שלו שהחלה בקול ישראל ונדדה לגלי צה"ל. כיום הוא משדר שתי תוכניות בסופי השבוע בגל"צ, ביום שישי "העונג השישי" ובשבת - "העוג השביעי". בנוסף יש לו תוכנית יומית "פרנס בדרך הביתה" ברדיו האינטרנטי "מהות החיים" של שרי אריסון, תוכנית אותה הוא משדר מהאולפן הביתי שלו בהר אדר. "אני מקפיד עדין להגיע לאולפני גלי צה"ל ביפו ובירושלים, כדי להרגיש את העבודה באולפן ולהיות בקשר עם אנשים" הוא אומר.
אתה עדיין מתרגש לפתוח מקרופון.
"זה כמו להיות נשוי 40 שנה לאותה אשה אהובה. אני לא מתרגש כי עבורי זו רוטינה יום יומית, אבל לא איבדתי את התשוקה לרדיו. רדיו הוא מדיום אינטימי ועמוק. בשנים האחרונות אני מוצא בו את סיפוקי המקצועי. זו אהבה ראשונה".
גלי צה"ל היא התחנה השניה בקריירה הרדיופונית של פרנס. "אני מהגר בגלי צה"ל. כזכור פוטרתי מקול ישראל לאחר 20 שנות עבודה בגלל שעשיתי את 'הטברנה' בערוץ השני. בית הדין לעבודה של רשות השידור דן אותי לפיטורין, ואבי בניהו שהיה מפקד גל"צ הזמין אותי לשדר. מאז גל"צ הוא בית חם".
עדיין אתה כועס על הבית הראשון, רשות השידור?
"לרשות השידור אני קורא רשות הרשעות. הנהלת המוסד ליקקה לפולטיקאים אבל התעמרה בעובדים כמעט באופן אלים. לא תמיד היה רע. היו שנים בהן היה טוב ברשות השידור, בעיקר היה רדיו מצטיין. אבל החל משנות השמונים עם המהפך קוד ההתנהגות השתנה".
בעשור האחרון גם גל"צ הוא לא גן עדן לעובדיו.
"אני עובד בגלי צה"ל, ואני לא יכול ולא רוצה לפתוח את הפה".
שמעון פרנס, 68, נולד בשכונת אוהל משה בירושלים וכיום מתגורר בישוב הר אדר נשוי ואב לשלושה ילדים וסב לנכדים.
את אהבתו למוסיקה היוונית, כאמור, הוא מביא לקהל מאזיניו בכל סוף שבוע, וגם מדריך טיולים ביוון. "המוסיקה היוונית היא תערובות מיוחדת של מזרח ומערב. בארץ היא צמחה בחצר האחורית , עד שעשתה דרכה למרכז הקונצנזוס. מיטב האמנים של יוון מופיעים בארץ ויש המשתפים פעולה עם הפילהרמונית. מאות שירים יוונים חדרו למוסיקה הישראלית. אריק איינשטיין הצפוני היה מהראשונים שהיה לו רומן עם המוסיקה היוונית. הוא הקליט עם אילנה רובינא כשהיו 'צמד הגפרורים' את "איריסים" שתרגמה נעמי שמר. ויש עוד רבים כמו "איילת אהבים", "אני שותה לי ויסקי אני שותה שמפניה". נעמי שמר אהבה את חג'ידקיס ואת ננה מושקרי, ותרגמה משיריהם לעברית. בין יתר עיסוקי אני מגיש הרצאה 'בין יפו לפיראוס המאהבים הגדולים של המוסיקה היוונית' במסגרתה אני סוקר את סיפור האהבה הישראלי למוסיקה היוונית החל באריס סאן, טריפונס, הקולונוע עם זורבה היווני, הגשש החיוור, חוה אלברשטיין, יהודה פוליקר ואחרים. זוהי אהבה חד צדדית, כמעט חיזור גורלי. היוונים אינם משיבים לנו אהבה. אין אח ורע לתופעה הזאת, בה עם אחד צורך תרבות מוסיקלית של עם אחר", הוא אומר.
כיום, המוסיקה הים תיכונית, כולל זו היוונית, נמצאת בלב הקונזצוס בישראל, ואחד הביטויים הבולטים לכך אירע לאחרונה עם ההודעה על הענקת פרס ישראל לאביהו מדינה בתחום הזמר העברי. "שמחתי שאביהו מדינה יקבל ביום העצמאות את פרס ישראל. אני מצדיע לו. אין ראוי ממנו. אני גם שמח שדווקא הממשלה הזאת ולא קודמתה, היא שמזכה אות בפרס היוקרתי. שנים ארוכות שאביהו שוכב על הגדר מתנפץ מול קירות אטומים. הגיע הזמן".
אתה אוהב את המוסיקאים הצעירים של היום.
"יש צעירים נפלאים ומוכשרים שאני יכול לספור על אצבעות שתי ידי אותם אני אוהב, אבל למרבית המוסיקה המסחרית אני לא מתחבר. המציאות הדיגיטלית שיטחה את המוסיקה, עשתה ממנה פיתה. כל אחד פותח אולפן ביתי, מלחין, מקליט, מפיק מעבד ושר והכל דרך המחשב. יש בזה ברכה מסויימת, אבל מצד שני זו קללה. קשה להמריא כך. לכן המוסיקה מדשדשת. אם שיר עכשווי לא תופס את האוזן בתוך 20 שניות, אין לו קיום בדור הזה. אני לא אומר את זה ממקום מתנשא אלא כביטוי לטעם האישי שלי. אני מרגיש שהיתה לי זכות לחיות בתקופה מוסיקלית ששינתה את פני המוסיקה של המאה העשרים".
"ירושלים דה מרואקוס"
קונצרט של התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד
בהשתתפות ליאור אלמליח ומר קרבסי
מנצחת: סיון אלבו בן חור
מנחה: שמעון פרנס
יום ראשון ה-17.4.2022 ב-20:30
המשכן לאמנויות הבמה, אשדוד