ברקע הימים הלא קלים שעוברים על מדינת ישראל, בשיאו של גל טרור שגבה את חייהם של 14 אזרחים בשבועיים, מעניין לשוב ולהיזכר כיצד הגיבה התרבות הישראלית ברגעים הקשים שעברו על המדינה לאורך שנות קיומה: המלחמות הגדולות וגלי הפיגועים המזוויעים.

תחנה ראשונה: מלחמת יום הכיפורים

זו הייתה המלחמה שניפצה את תחושת האופוריה של מלחמת ששת הימים והחליפה אותה בתחושות של כאב, בלבול וגם זעם על הנהגת המדינה. אמנם היו גם ניסיונות, כמו לאחר ששת הימים להפיק שירים שמחים שחוגגים את הניצחון במלחמה, דוגמת השיר הביזארי "יום הדין" של גבי שושן ומוטי גלעדי, אבל מהר מאוד המוזיקה הישראלית מבינה שעם כל הכבוד לניצחון הצבאי, קשה לשמוח כשהפצע של מעל ל-2,000 הרוגים עדיין מדמם.

המעניין הוא שהמחאה שהוביל מוטי אשכנזי נגד גולדה מאיר וממשלתה, שנתפסו כאחראים למחדל המודיעיני, הייתה אמנם בולטת בציבור, אבל במוזיקה הישראלית של התקופה קשה מאוד לאתר ביקורת. באירוויזיון 1974 אמנם ייצגה את ישראל להקת כוורת, שבתוך "נתתי לה חיי" השחילה את השורה "יש מספיק אוויר למדינה או שתיים", אבל זה היה עטוף במספיק שכבות של הומור כדי לא לעורר מהומות. מה כן היה? הרבה מאוד שירים עצובים ונוגים.

"לו יהי", "מי ידע שכך יהיה", "החיטה צומחת שוב", "מה חשוב היום", "גשם בעיתו" ו"היכן החייל שלי" הם השירים הבולטים שמשקפים את התקופה העצובה והקשה ההיא. החריג היחיד הוא "אין לך מה לדאוג" ששר עוזי פוקס - שיר קצבי ועליז שמתאר את החוויות של חייל בחזית שמשתדל להישאר אופטימי למרות כל הקשיים.

תחנה שנייה: מלחמת לבנון הראשונה

"רד אלינו אווירון, קח אותנו ללבנון, נילחם בשביל שרון, ונחזור בתוך ארון". את השיר הקצר הזה, ללחנו של שיר הילדים המוכר לנו, שרה חבורת לוחמים שנקלטה במצלמות הערוץ הראשון במהלך הקרבות ב-1982, ושיקפה את הלך הרוח הסקפטי מול מי שנתפסה כמלחמת הברירה הראשונה.

ברוח הזו, הפעם המחאה הייתה נוקבת הרבה יותר מאשר ב-1973, והיא הגיעה מכל החזיתות: החל מלהקת הקליק, אבירת השוליים התל אביביים, עם "אל תדליקו לי נר", אחד השירים החשובים בתולדות הרוק הישראלי, ועד זמרות מיינסטרים דוגמת ירדנה ארזי, ששרה את "הביתה" שקרא ליציאה מלבנון, וגלי עטרי, ששה את "אמצע ספטמבר" שהתייחס לטבח בסברה ושתילה, ואת "אין לי ארץ אחרת", שכתב אהוד מנור ומשקף את תחושת "הלכה לי המדינה" מהצד השמאלי של המפה (אם כי לימים גם הימין יעשה בו שימוש נרחב). יהונתן גפן ושלמה גרוניך העלו ב-1984 את המופע "הווי ובידור" שכלל טקסטים נוקבים נגד המלחמה, כולל נוסח עברי לשיר "גנרל, הטנק שלך" מאת ברטולד ברכט.

המלחמה הייתה נוכחת מאוד גם באלבום הראשון של משינה, שיצא ב-1985. על אף אווירת הצחוקים והשיגועים שאפיינה אותו, יובל בנאי ושלומי ברכה, שלחמו שניהם במלחמה, טפטפו לכל אורכו את הפוסט-טראומה שלהם ממנה: עם "התותח מצלצל פעמיים" שעוסק בהלם הקרב של הלוחמים, עם "רכבת לילה לקהיר" שעסק בתחושותיו של בנאי כששב מהלחימה לכמה ימי מנוחה בתל אביב וגילה שהחיים שם ממשיכים כהרגלם, ועם "עתיד מתוק" ששיקף את תחושת הבלבול הכללית. אם עד שנות השבעים מרבית האמנים בישראל היו יוצאי להקות צבאיות, הרי שכאן, לאחר סגירת הלהקות על ידי רפאל איתן בשלהי שנות ה-70, ראינו דור ראשון של אמנים ששירתו כלוחמים, והדבר התבטא היטב.

תחנה שלישית: האינתיפאדה הראשונה

בשלהי 1987 החלה התקוממות עממית נרחבת של הפלסטינים, שהתבטאה במהומות אלימות ופיגועים שנמשכו במשך כשלוש שנים. הדימוי הרווח של חיילי צה"ל החמושים מול הפלסטיני שמשתמש באבנים ובמקלות עשה רע מאוד לדימוי של ישראל בעולם, וגם המוזיקה הגיבה עם חידוד הביקורת העצמית. חוה אלברשטיין, מי שנחשבה עד אז לשיא הקונצנזוס, הוציאה ב-1989 את השיר "חד גדיא", עם מסר ברור ונוקב: "הייתי פעם כבש וגדי שליו, היום אני נמר וזאב טורף... עד מתי יימשך מעגל האימה".

"חד גדיא" נפסל לשידור בתחנות הרדיו, וכמוהו גם השיר "אחרינו המבול" של זמרת מרכזית נוספת - נורית גלרון, שכלל את השורה "אל תספר לי על ילדה שאיבדה את עינה". את השיר הלחין ארקדי דוכין, ממש לאחר הפריצה המטאורית של "החברים של נטשה". לימים סיפר שהלחין את השיר בגלל שרצה לעבוד עם גלרון, בלי שחשב האם הוא מזדהה עם המסר הפוליטי, אך הזעם הציבורי על השיר הגיע גם אליו כשהלך ברחוב באותה תקופה.

באותה תקופה חוזרים לישראל פורטיס וסחרוף, אחרי כמה שנות גלות עם "מינימל קומפקט". האלבום הקלאסי "סיפורים מהקופסא" עוסק בחלקו באופן בו נראתה להם ישראל מרחוק, ממקום מושבם בבלגיה, דרך התיווך של רשתות הטלוויזיה הזרות, והתמונה, כמו שניתן לנחש, לא הייתה מחמיאה במיוחד.

תחנה רביעית: האינתיפאדה השנייה

תחילת שנות ה-90 הביאו עמן את פריחת הרוק הישראלי, עם שצף של להקות חדשות ובועטות. רצח רבין ב-1995 עצר את הפריחה הזו, אבל מי שתתן לרוק הישראלי את מכת המוות הסופית היא האינתיפאדה השנייה. קיץ 2000 המסויט הידרדר במהירות משיחות שלום בקמפ דיוויד לפריצתה של האינתיפאדה, ורבים בציבור הישראלי ראו ברצף האירועים ההוא כהתפוגגותה של האג'נדה המדינית של השמאל. על פי אותו נרטיב, אם במשך שנים חשבנו ש"יהיה טוב אם רק נצא מהשטחים", אירועי אוקטובר הוכיחו שלפלסטינים יש מחשבות אחרות לגמרי על עתיד האזור.

אולי זו הסיבה לכך שבניגוד לאינתיפאדה הראשונה, שירי האינתיפאדה השנייה כמעט ולא הכילו ביקורת על התנהלותה המדינית של ישראל. כן הייתה ביקורת חברתית, על האדישות שלנו מול הדם והטרור ("יושבים בבית קפה" של טיפקס הוא הדוגמה הבולטת). אבל בעיקר היו שירים נוגים ועצובים, נטולי ביקורת, כמו אחרי מלחמת יום הכיפורים. המעגל נסגר.

השיר הבולט של התקופה היה למעשה חידוש לשיר ישן, שנכתב בהקשר אחר לגמרי. יענקל'ה רוטבליט כתב ב-1989 את "דרכנו" על מחלתה של אשתו, אורנה. יזהר אשדות הלחין, דני בסן ביצע, השיר זכה להצלחה מסוימת ולאחר מכן די נשכח. ב-2002 הוא חודש על ידי כוכבות סדרת הדרמה "הבורגנים", שרית וינו אלעד וחני פיטסברג, בהפקה של אשדות. השימוש בו בסדרה אמנם היה בהקשר של סצנת חתונה, אבל הוא גם יצא כסינגל, חרך את הרדיו וכנראה נגע בדיוק בעצב הנכון עבור הציבור הישראלי. אפילו ראש הממשלה, אריאל שרון, ציטט ממנו באחד מנאומיו בתקופת גל הפיגועים הקשה של 2002 (תוך שהוא מעוות את שמו של אשדות ומכנה אותו "זוהר אשדוד").

שירים בולטים נוספים של התקופה הם "איך קוראים לאהבה שלי" של יהודה פוליקר, שעסק ישירות בגל הטרור אך לא מתוך נקיטת עמדה חד משמעית, ו"כשהלב בוכה" של שרית חדד שנכתב לאחר הלינץ' ברמאללה.