להיות דיווה יהודייה גאוותנית בתעשיות המוזיקה והקולנוע האמריקאיות של שנות ה־60 וה־70 ולסרב להיכנע לתכתיבים שהטילה על טאלנטים בני מהגרים - זה לא רק אומץ, זו מהפכה. מהפכה שעליה אחראית ברברה סטרייסנד, שעבורה יהדות אינה רק דת, אלא גם מקור לגאווה. "אני יהודייה גאה מתנוך לתנוך", סיפרה בהופעה. "אני לא אדם דתי, אבל היהדות היא הכוח שמניע אותי".
בעשייתה רבת־השנים ובהישגיה חסרי התקדים הייתה סטרייסנד גם חלוצה בהעצמה נשית. "סטרייסנד לא הייתה מוכנה להיות קורבן של העולם הגברי; היא בחרה מלכתחילה להפוך לדמות ציבורית ולא להישאר רק בביזנס", אומר ד"ר יובל ריבלין, מרצה לקולנוע ולהיסטוריה באוניברסיטה העברית. "היא השכילה להשתמש בכישרון כקרדום לחפור בו בהיבט הנשי והיהודי, ניסחה מחדש את החוקים ושלטה בהם, וזו הגדולה שלה. היא דוגמה למישהי שלא מוכנה להסתפק במתנה שקיבלה, אלא רתמה אותה לטובת מהפכה".
סטרייסנד לא הסתפקה בהיותה שחקנית וזמרת: בנחישות ובעקשנות היא ניפצה את תקרת הזכוכית של הוליווד של אותן שנים והייתה לאישה הראשונה שביימה, כתבה והפיקה את סרטיה בעצמה.
"סטרייסנד ניצלה את הכוח שהכוכבות נתנה לה כדי לפרוץ כל גבול אפשרי, לנפץ כל תקרת זכוכית ולהגשים כל שאיפה שהייתה לה", אומרת גם ד"ר זוהר אלטמן־ראביד, מרצה לקולנוע אשר עשתה דוקטורט על הכוכבת.
סטרייסנד, פילנתרופית ידועה, מנצלת את הכוח והמעמד גם לפעילות ציבורית. היא לוחמת למען זכויות אדם ומיעוטים ומארגנת ערבי התרמה למען גופים שונים, בהם צה"ל. "יש לי כל הכסף שבעולם, אבל הוא לא שווה לי כלום אם לא אוכל לתת אותו לאלה שזקוקים לו", סיפרה בעבר בראיון למגיש הטלוויזיה לארי קינג. "כל מה שאני עושה זה למען אחרים".
"מכוערת מכדי לככב"
מסלול ההמראה של סטרייסנד לא היה קל. היא נולדה לפני 80 שנה בברוקלין, ניו יורק, לעמנואל ודיאנה סטרייסנד, משפחת מהגרים מחבל ארץ גליציה ומרוסיה. אביה, מורה בתיכון, נפטר בגיל 34 מהתקף אפילפטי. היא הייתה רק בת שנה. אמה, זמרת סופרן שהתפרנסה כמזכירה בבית ספר, גידלה אותה ואת אחיה שלדון.
"נולדתי עם חסך גדול של דמות אב", סיפרה בראיון טלוויזיה בשנות ה־90. "האבות של כל חברותיי חזרו הביתה מהעבודה ושיחקו איתן, ושלי לא. אמא שלי עבדה יום ולילה כדי לשלם את החשבונות, ולא יכלה לתת לי תשומת לב. לא קיבלתי ממנה אהבה בתקופת הילדות המוקדמת, במקום זה היא דאגה לשים אוכל על השולחן. הזיכרון הבולט שלי ממנה בשנים האלה היה הקול המדהים שלה, שהיווה ההשראה הראשונה ששאבתי בעולם המוזיקה".
ב־1949 נישאה אמה בשנית לליאו קינד, מוכר מכוניות משומשות. כעבור שנתיים נולדה רוזילנד, שהפכה לימים לזמרת. "מערכת היחסים שלי עם אבי החורג לא הייתה טובה", סיפרה לביוגרף שלה ניל גבלר. "הוא התעלל בי מילולית. הוא נהג לקרוא לאחותי רוזילנד, בתו הביולוגית, 'היפה', ולי הוא קרא 'החיה'.
"כשהייתי מבקשת ממנו כסף בשביל לקנות גלידה, הוא היה מסרב ועונה לי: 'את לא מספיק יפה'. ניסיתי להתחנן בפניו ולכרוע ברך, לקרוא לו 'אבא' ולהביא לו את הנעליים במשך יומיים, אבל זה לא עזר. הוא לא התייחס אליי יותר טוב. הוא לא דיבר איתי, הוא לא ראה אותי, הוא לא אהב אותי. גם אמא שלי לא הייתה יותר טובה. היא צידדה בו ולא התייחסה אליי. זה היה בית עני ולא היו בו לא חום ולא אהבה".
בגיל 5 נשלחה ללמוד בבית ספר יהודי דתי בברוקלין, והייתה תלמידה מצטיינת אך מופרעת. "תמיד רציתי להיות מישהי, להיות מפורסמת", סיפרה בביוגרפיה שלה. "רציתי לצאת מברוקלין".
הקולנוע היה עבורה מפלט מהצרות בבית ומהבעיות החברתיות. "לא הייתי תלמידה מקובלת", סיפרה ללארי קינג. "הייתי רזה מאוד והפרצוף שלי היה מלא פצעי בגרות. הילדים נהגו ללעוג לאף הארוך שלי והקניטו אותי שאני מכוערת".
למזלה, היה לה קול מיוחד. "כישרון השירה שלי חיפה על הבעיות החברתיות שלי", סיפרה בעבר לרוזי אודונל. "הייתי נוהגת לשיר מתחת לבניין, והילדים והשכנים היו מתאספים לשמוע אותי. הייתי מופיעה גם בהצגות בית ספר ושרה בטקסים ובחתונות משפחתיות.
"כולם אהבו את הקול שלי חוץ מאמא שלי, שניסתה להניא אותי מהחלום להפוך לזמרת ושחקנית. היא לא עודדה אותי לזה, אולי כי לא רצתה שאחווה דחייה. היא אף פעם לא האמינה שאצליח, וטענה שאני מכוערת מדי".
כבר בגיל 9 ניגשה לאודישנים בפני חברת התקליטים MGM ונכשלה. "אף על פי שהייתי ממש עצובה שלא התקבלתי, ידעתי כבר בגיל כזה צעיר שזה רק זמני ושאגיע לאן שאני רוצה", סיפרה ללארי קינג.
"הדבר היחיד שהיה חשוב לי זה להפוך לשחקנית מפורסמת", סיפרה לאופרה ווינפרי. "עד גיל 13 ישנתי בסלון, לא היה לי חדר משלי, אבל זה לא עניין אותי. הייתי מבלה בספריות שעות על גבי שעות ולומדת ביוגרפיות של שחקנים ושחקניות, משננת מחזות ותסריטים ומשחקת מול המראה".
בגיל 15 החלה לעבוד כעוזרת מנהל במה בתיאטרון צ'רי ליין בגריניץ' וילג'. כעבור שנה עזבה את בית הוריה ושכרה דירה קטנה במנהטן, סמוך לברודוויי. "חייתי כמו צוענייה בשנים ההן", סיפרה לאודונל. "כדי לשלם שכר דירה עבדתי בכל עבודה מזדמנת, אבל לא הצלחתי לעמוד בתשלומים ונזרקתי ממנה.
"לפעמים ישנתי על ספסל ברחוב, לפעמים אצל חברים ולפעמים הייתי חוזרת לאמי בשביל ארוחה חמה. לא אהבתי לבוא אליה, כי היא התעקשה שאוותר על החלום להפוך לשחקנית, כי זה לא הולך ואני חיה כמו הומלסית. אבל זה רק חיזק בי את התיאבון להצליח, כדי להוכיח לה שאני יכולה להפוך לכוכבת".
בשנת 1960 החלה לעבוד כסדרנית בתיאטרון לאנט־פונטיין, שבו הוצג המחזמר "צלילי המוזיקה". "בזמן שההצגה רצה, שמעתי שהבמאי רוצה ללהק זמרים נוספים, וניגשתי לאודישן", סיפרה לביוגרפית קארן סוונסון, שכתבה על אודותיה את הביוגרפיה "Barbara - The Second Decade". "הבמאי אומנם חשב שאני לא מתאימה להפקה הזו, אבל אמר שיש לי כישרון כזמרת והמליץ שאפתח את כישורי השירה שלי ואחזור לאודישן כשתהיה הפקה חדשה".
חדורת מוטיבציה סטרייסנד ביקשה מבן זוגה דאז, השחקן־זמר בארי דנן, להקליט אותה שרה. דנן, שהתלהב מהתוצאה, עודד אותה להשתתף בתחרות כישרונות שנערכה במועדון גייז במנהטן. היא עשתה זאת ולא רק שזכתה - אלא גם קיבלה עבודה קבועה שם כזמרת.
"מנהל המועדון הציע שאשנה את שם המשפחה שלי, כי הוא היה יהודי מדי, אבל לא הסכמתי", סיפרה לווינפרי. "גם אמרו לי לעבור ניתוח אף, אבל סירבתי כי פחדתי ולא ידעתי איך איראה אחרי זה. אני שלמה עם מראה האף שלי".
תשואות ראשונות
העבודה המשמעותית הראשונה של סטרייסנד כזמרת מקצועית הייתה בספטמבר 1960, אז החלה להופיע בקביעות במועדון בון סוייר, בשכר של 125 דולרים לשבוע. "באותו מועדון הבנתי שאוכל להגשים את החלום להפוך לשחקנית דרך זה שאצבור פופולריות כזמרת", סיפרה לקינג. "הבנתי שאם אכניס את המשחק לשירה שלי - זה יוכל לעבוד".
כעבור שנה הגיע תפקיד המשחק הראשון שלה בתיאטרון באוף־ברודוויי, בהפקה "ערב נוסף עם הארי סטונס". בשנה שלאחר מכן כבר התקבלה לברודוויי בתפקיד הראשי במחזמר "I Can Get It for You Wholesale", שבו שיחקה לצד שחקן יהודי אלמוני, אליוט גולד, שהפך לבעלה הראשון ולאבי בנה, השחקן ג'ייסון גולד. גולד הפך לאחד השחקנים הפופולריים בשנות ה־70, בייחוד בזכות הסרט "מ.א.ש".
"התאהבנו בחזרות, ועוד לפני שההצגה עלתה עברנו לגור יחד", סיפרה סטרייסנד בראיון ל"ניו יורק טיימס". "ההצגה הפכה ללהיט וקיבלתי בתפקיד הראשון שלי בברודוויי מועמדות לפרס הטוני. הייתי רק בת 19".
בשל הצלחת ההצגה הוזמנה להתארח ולשיר בתוכניות טלוויזיה רבות, וכעבור שנתיים כבר הוחתמה על חוזה הקלטות בחברת התקליטים קולומביה רקורדס. "הדבר שהיה הכי חשוב בעיניי בחתימת החוזה הראשון היה לקבל חופש פעולה מלא לבחור את החומרים שלי בעצמי", סיפרה. "חברת התקליטים לחצה עליי להקליט להיטי פופ, אבל עמדתי על שלי והקלטתי אך ורק שירים שהייתה להם משמעות עבורי".
אלבום הבכורה שלה, שנשא את השם "The Barbra Streisand Album", יצא בפברואר 1963, כלל שירים ממחזות זמר שונים, זכה להצלחה מסחררת וזיכה אותה בשני פרסי גראמי - לאלבום השנה ולזמרת השנה, עם מכירות של מעל מיליון עותקים ברחבי העולם בתוך שנתיים.
כמו ששיערה, ההצלחה הפנומנלית של אלבומיה הראשונים הובילה אותה לתפקידי משחק בולטים בתיאטרון. ב־1964 לוהקה לתפקיד הראשי במחזמר "מצחיקונת", שהוצג בברודוויי. ההפקה הייתה מועמדת לשמונה פרסי טוני, ואלבום שירי המחזמר הגיע למעמד אלבום זהב וזכה בפרס גראמי בקטגוריית אלבום המחזמר הטוב ביותר.
"מה שאפשר לה להדיח את הביטלס מראש מצעד הפזמונים באותה שנה הוא העובדה שהיא שרה כשחקנית, בצורה תיאטרלית עם התייחסות גדולה לשיר ולטקסט", אומרת אלטמן־ראביד. "במובן מסוים זה היה חדשני ופורץ דרך".
המחזמר "מצחיקונת" רץ במשך שנתיים והוביל את סטרייסנד להגיש ספיישלים טלוויזיוניים משלה (בראשם "My Name Is Barbra" משנת 1965, שזיכה אותה בחמישה פרסי אמי) וכן לכבוש יעד נוסף שהיה בגדר חלום ילדות עבורה - קולנוע.
ב־1965 החליטו בהוליווד לעבוד על עיבוד קולנועי ל"מצחיקונת". אף שסטרייסנד גילמה בתיאטרון את התפקיד של כוכבת ברודוויי היהודייה פאני ברייס, האופציה הראשונה של המנהלים לגלם את התפקיד הייתה השחקנית שירלי מקליין. המפיק ריי סטארק התעקש על סטרייסנד.
"הוא כל כך האמין בי ובפוטנציאל שלי, שהתנה את השתתפותי בסרט בכך שאחתום על חוזה לארבעה סרטים", סיפרה סטרייסנד. "הסוכן שלי אמר שזו לא החלטה נכונה להתחייב כך, אבל לא רציתי להפסיד את ההזדמנות לשחק בסרט בפעם הראשונה בחיי - אז הסכמתי".
זו הייתה החלטה נבונה: הסרט, שיצא לאקרנים בפברואר 1968, זיכה אותה בפרס האוסקר לתפקיד השחקנית הראשית הטובה ביותר. "הכריזו על קתרין הפבורן כזוכה ושמחתי בשבילה, אבל אז התברר ששתינו זכינו במקביל כמעין תיקו", סיפרה סטרייסנד בראיון למגזין "וראייטי".
"הוצאתי את המסטיק מהפה, הדבקתי אותו לכיסא וחשבתי לעצמי: 'מה לעזאזל אגיד? לא התכוננתי לזה!'. הייתי מבולגנת ומופתעת, אבל זה היה נחמד לקבל את הפרס. באותם רגעים עלו לי בראש הזיכרונות מאמי ומאבי החורג, שאמרו לי שאני מכוערת, והנה עכשיו הם רואים אותי מקבלת את האוסקר. זה היה הניצחון האמיתי עבורי".
"ארתור מילר כתב על ברברה שעם המראה שלה, בשנות ה־50 היא לא הייתה מתקבלת לעבוד אפילו במשרד של המפיק", מתארת אלטמן־ראביד. "היה לה מראה מאוד יהודי ואלמלא מלחמת ששת הימים, סביר להניח שהיא לא הייתה הופכת לכוכבת קולנוע. המלחמה נתנה ליהודים בהוליווד בפעם הראשונה ביטחון במדינת ישראל, כסוג של ביטוח, שאם יקרה עוד פעם משהו והאנטישמיות תעלה, יהיה להם לאן ללכת.
"זה הגיע אחרי הרבה שנים שהיהודים לא העזו להרים ראש בהוליווד. הם עבדו בתעשייה אבל לא נראו על המסך, בטח שלא בזהות היהודית. ברברה ודסטין הופמן היו הראשונים לעשות זאת. הבמאי של 'מצחיקונת', וויליאם ויילר, רצה ליצור מברברה את הכוכבת היהודייה הראשונה בהוליווד, וכך קרה".
"בפעם הראשונה שרואים אותה בקולנוע, ב'מצחיקונת', היא מסתכלת על המראה והמילים הראשונות שהיא מוציאה מהפה הם 'Hello Gorgeous', בעוד שהיא לא נראתה כמו כוכבת הוליוודית מצויה", אומר ריבלין. "ובהקשר הזה, להיות יהודייה זה להיות יפה בעיניה וזה היה חדשני ומהפכני".
עוצמה נשית
הספתח המוצלח עם "מצחיקונת" בישר על תחילת הקריירה הקולנועית של סטרייסנד, שכיכבה עד כה ב־19 סרטי קולנוע מצליחים, בהם: "הלו, דולי!", "מה נשמע, דוק?", "כך היינו", "שאלה של שפיות" ו"פגוש את הפוקרס".
האוסקר השני שבו זכתה הגיע בשנת 1976, עת ביימה, הפיקה וכיכבה לצד השחקן־זמר קריס קריסטופרסון בתפקיד הראשי בסרט "כוכב נולד", רימייק לסרט משנות ה־50 בכיכובה של אלילתה, ג'ודי גרלנד.
"על הסרט הזה היא לא חתומה כבמאית", מציינת אלטמן־ראביד. "התסריטאי פרנק פירסון חתום עליו כבמאי בגלל שהתקשורת האמריקאית השמרנית צלבה את סטרייסנד על זה שהעזה להפיק את הסרט בעצמה. ההתקפה הייתה כל כך קיצונית, שהמחשבה להיות חתומה על הסרט גם כבמאית לא עלתה על הדעת. פירסון פרסם מאמר שבו הודה שהוא לא ביים את הסרט, וטען שזה סרט גרוע. זה היה רגע לפני שהסרט הפך ללהיט גדול".
סטרייסנד גם הלחינה את פסקול הסרט, שהפך לאלבום הנמכר ביותר בקריירה שלה. שיר הנושא מתוכו, "Evergreen", הגיע במרץ 1977 לראש מצעד הפזמונים ואף קטף את פרס האוסקר ושני פרסי גראמי.
"הקסם של הסרט זו הגישה ששלמות אינה שלמות", סיפרה סטרייסנד. "במשך הרבה שנים התביישתי לקחת אחריות של במאית ומפיקה, אולי כי לא הייתי בטוחה שהרעיונות שלי טובים מספיק. בסרט הזה העזתי לראשונה להביע את עצמי גם כיוצרת, כבמאית וכמפיקה. כאישה היה לי צורך להביע את עצמי במידה שווה לגברים, והסרט הזה אפשר לי את החופש לעשות זאת".
דרך חשיבה זו הובילה את סטרייסנד לכתוב, להפיק ולביים את סרטה "ינטל", המבוסס על סיפורו של יצחק בשביס־זינגר. שם הביאה את יהדותה, באופן המשמעותי והישיר ביותר למסך הגדול. הסרט, שעסק במעמד האישה ביהדות ובהתמודדותה של אישה יהודייה עם גישת הממסד הדתי לחינוכה, זכה בפרס גלובוס הזהב והפך לקלאסיקה. הפרמיירה נערכה בישראל, כאות הזדהות של סטרייסנד עם מדינת היהודים.
"בעלי האולפנים לא רצו לממן את הסרט כי חשבו שסרט על יהדות לא יהיה רווחי מספיק", סיפרה סטרייסנד. "האמנתי בו מאוד אף על פי שחשבתי שאני מבוגרת מכדי לגלם את ינטל. לאחר ששכתבתי את התסריט לכדי מחזמר, התחפשתי לגבר ונכנסתי לביתו של בן זוגי דאז, המפיק ג'ון פייטרס. לאחר שהוא חשב שמדובר בגבר, והשתכנע ביכולת שלי לשחק מגדר אחר, הסכים לחתום על חוזה הפקה. הוא היה מהראשונים לסרב להפקה, אבל אחרי ההצגה שעשיתי לו - היה מהראשונים להסכים".
"'ינטל' הוא סרט שמציג קודם כל סיפור נשי על גיבורה שרוצה יותר ולא מוכנה להסתפק במה שהחיים הגרילו לה", אומר ריבלין. "הסיפור היהודי מהווה את הבסיס שעליו נתפר סיפור על עוצמה נשית. הסיפור על חירות נשית כרוך אצלה בחירות היהודית, זאת אומרת שהגיבורות שלה הן תמיד נשים שמפגינות את הנשיות שלהן ולא מתביישות בזהות היהודית שלהן".
"גברים הטרוסקסואליים שצופים בסרטים שלה עלולים לחוש מסורסים, שכן היא מציגה אותם כנחשקים, יפים וחלשים מבחינה רוחנית ובכלל אל מול האישה העוצמתית שהיא", מציינת אלטמן־ראביד. "עד היום נוח לימין האמריקאי, שסולד מכך שבסרטיה היא מנמיכה את הגבר תוך שהיא מאדירה את האישה, להבליט אותה כמייצגת של השמאל בשביל לקושש אהדה, זאת מפני שהיא לא ממש אהודה בקרב גברים הטרוסקסואליים. זה בא לידי ביטוי אפילו פה בישראל, שכן היא עוד לא קיבלה את פרס בראשית".
הזמרת המצליחה בכל הזמנים
בקריירה מוזיקלית בת 60 שנה הקליטה סטרייסנד 117 שירים, 36 אלבומי אולפן, 15 אלבומי פסקולי סרטים, 11 אלבומי אוסף ו־9 אלבומי הופעה חיה. לפי איגוד ההקלטות האמריקאי, היא מחזיקה בשיא מכירות של 68.5 מיליון עותקים מאלבומיה בארצות הברית, מה שהפך אותה לזמרת הנמכרת ביותר באמריקה.
היא גם נחשבת לזמרת המצליחה בכל הזמנים, עם 52 אלבומי זהב ו־31 אלבומי פלטינה, נתונים שמיקמו אותה במקום השני בהיסטוריה, מיד אחרי אלביס פרסלי. והיא גם הזמרת בעלת המספר הרב ביותר של אלבומים שהעפילו למקום הראשון במצעד הפזמונים האמריקאי.
"המוזיקה, כמו המשחק, היא דרך שלי לבטא את עצמי בכל מובן אפשרי", סיפרה בראיון. "מכיוון שלא הייתה לי משמעת כילדה והייתי ילדה פראית, הפראות הזו באה לידי ביטוי ברצון שלי למתוח את הגבולות המוזיקליים ולא לחדול לאתגר את עצמי.
"אני אף פעם לא שרה בבית, אלא אם אני צריכה לשיר. שירה זו עבודה ומקצוע עבורי. אני אוהבת להקליט ולשיר מוזיקה שאני אוהבת, אבל בבית אני לא שרה. אני מתייחסת למוזיקה בכבוד רב, וזה משהו שהוא יותר משמעותי מלשיר בבית. אני לא אוהבת לשיר לעצמי אלא אך ורק על הבמה או באולפן ההקלטות. זו לא הנאה אישית עבורי".
"היא הזמרת הכי נמכרת בהיסטוריה של המוזיקה, וברדיו הישראלי כמעט לא שומעים אותה, ואני חושבת שבין היתר זה בשל העובדה שהפופולריות שלה נובעת מכך שהקהל שלה הוא ברובו נשים והומוסקסואלים", טוענת אלטמן־ראביד.
"השמענו אותה הרבה ברדיו בשנות ה־80", עונה שדרן הרדיו ואיש המוזיקה מנחם גרנית. "היו שנים שבהן היא הייתה מאוד פופולרית בארץ. כיום היא לא מושמעת, וזה כמו שאר זמרי הדור שלה. אני מניח שבאמריקה אוהבים אותה יותר כי היא אמריקאית. אין בארץ סימפתיה מיוחדת לזמרים יהודים, למעט אולי ללאונרד כהן, כי היו לו הרבה יותר מסרים יהודיים וישראליים בשירים שלו מאשר לסטרייסנד".
ועדיין, סטרייסנד נחשבת לתומכת מאוד גדולה של ישראל, כחלק מהפעילות האקטיביסטית החברתית־פוליטית שלה. סרטיה ושיריה עוסקים בחלקם בנושאים חברתיים, זכויות אדם, כמיהה לחירות ולשוויון. כמי שידועה כבעלת השקפות ליברליות, היא מזוהה עם המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית, וב־2015 אף זכתה במדליית החירות הנשיאותית מנשיא ארצות הברית דאז, ברק אובמה.
בשנת 2018 הקליטה את האלבום "Walls" ובו השיר "Don’t Lie To Me", שעקץ בצורה מרומזת את נשיא ארצות הברית דאז דונלד טראמפ. "אני שמחה שטראמפ הנורא עזב", אמרה בראיון ב־2021. "אני אוהבת את ג'ו ביידן. הוא אדם כן, חומל ואינטליגנטי. יש לו נשמה טובה ולב גדול. אני מעריצה גדולה שלו".
הכוכבת ביקרה בארץ הקודש מספר פעמים. ב־2013 הופיעה בפעם הראשונה (והאחרונה) באצטדיון בלומפילד. המופע הגיע לשיא כששרה עם הקהל את המנון "התקווה". "שרתי בהרבה מדינות על הרבה במות, אבל הערב הזה מיוחד בשבילי, כי זו הפעם הראשונה שאני נותנת קונצרט בישראל", סיפרה אז על הבמה. "זו תחושה עמוקה ופנימית שמהדהדת בתוכי, זה שונה, זה הקשר לשורשים, לרקע ולמשפחה שלי. זה ציון דרך גדול עבורי".
אחד הרגעים המרגשים בביקורה היה כששרה בעברית את "אבינו מלכנו", באירוע יום הולדתו ה־90 של הנשיא דאז שמעון פרס שנערך בבנייני האומה בירושלים. פרס כל כך התרגש מהשיר, עד שביקש בצוואתו שיבוצע במהלך טקס הלווייתו.
חיי האהבה של סטרייסנד הפכו לעניין הציבור ובייחוד הצהובונים. לאחר נישואיה הכושלים לשחקן אליוט גולד, ניהלה רומנים מתוקשרים רבים. בין היתר עם ראש ממשלת קנדה פייר טרודו; עם המפיק ג'ון פיטרס, שהפך גם למנהלה ומפיקה; עם המפיק ריצ'רד בסקין; עם השחקנים דון ג'ונסון, ריצ'ארד גיר וקלינט איסטווד; וכן עם אלוף העולם בטניס אנדרה אגאסי. ב־1998 נישאה לשחקן ג'יימס ברולין, בעלה ב־24 השנים האחרונות.
"סקס הוא הסוד למערכת יחסים טובה", אמרה הדיווה. "ככל שאני מתבגרת, אני נהנית מזה יותר. אני אוהבת גבר שיוכל להעריך את הכוח הנשי שלי ויקבל את העוצמה שלי ואותי עם כל מה שיש לי. ג'יימס הוא כזה. פגשתי אותו בבליינד דייט בארוחת ערב. השאלה הראשונה ששאלתי אותו הייתה: 'מי הרס לך את השיער?'. הוא אמר לי אחר כך שזה מה שגרם לו להתאהב בי. הגבר שלי אוהב לשמוע את האמת, שזה בלתי רגיל. בכל יום שעובר אני מתאהבת בו יותר ויותר".
השנה השיקה אלבום אוסף חדש, "Release Me 2". כשנשאלה מה מעשיה בימים אלו, ענתה: "אני עובדת בשנים האחרונות על ספר אוטוביוגרפי שנמצא בשלבי סיום, ואולי בעתיד גם אפיק סרט דוקומנטרי על חיי. אני לא אוהבת לעבוד, יש לי כל כך הרבה דברים אחרים לעשות כמו לעבוד בגינה".