"חשוב לשמור על הגחלת": עברי לידר מדבר על הפצע שהותירה השואה במשפחתו

דליה גבריאלה קורנבליט, ילידת ורשה ואמו של המוזיקאי עברי לידר, הייתה בת 4 בספטמבר 1942, כשראתה את אביה צ’סלב (צדוק) בפעם האחרונה. הוא הכניס אותה אז לשק תבן, הדריך אותה כיצד לשמור על דממה והצליח להבריח אותה על עגלה רתומה לסוסים מחוץ לגטו ורשה, שבו בילתה את שנות ילדותה המוקדמות. לאחר שהוברחה מהגטו, הסתתרה דליה בדירתה של נוצרייה רווקה בוורשה, שם אימצה את השם הבדוי דנוטה ויטולין. אביה נרצח במחנה ההשמדה אושוויץ.

באוקטובר 44’, בזמן ההפגזות על ורשה, הופצץ הבניין שבו שהתה דליה, אך ברגע האחרון היא חולצה על ידי שכן. הנוצרייה שהחביאה אותה נהרגה בהפגזה. לאחר שהות בת כמה חודשים במחנה פליטים התאחדה דליה עם אמה. בשנת 1948, לאחר שטופלה בבית הבראה לילדים ניצולים, נסעו דליה ואמה לשוודיה ובהמשך עברו לארגנטינה. בשנת 1953, כשהייתה בת 15, עלתה ארצה והגיעה לקיבוץ ניר עם. לימים נישאה לאשר והתיישבה בקיבוץ גבעת חיים איחוד, שם עבדה במתפרה. בשנת 1978 עזבה את הקיבוץ ושימשה מנהלת המתפרה ומעצבת התלבושות של להקת בת שבע במשך כ־15 שנים. לדליה ואשר נולדו שלושה ילדים: עמיאל, רעיה ועברי.

המורשת המשפחתית שלו גרמה לעברי לידר, 48, להשתתף בשנים האחרונות בערבי “זיכרון בסלון” ולספר את סיפור משפחתו בבתים פרטיים, אך השנה, לראשונה, ייערך הערב כמופע “השואה בעיני הדור השני” במועדון רדינג 3 בתל אביב (27 באפריל, 19:30), שכל הכנסותיו יוקדשו לניצולי השואה, אשר מסתייעים בחברי קבוצת “שורשים” הפועלים לרווחתם ובאנשי סיירת השיפוצים המשפצים את בתיהם.

“אני מכיר את הפורמט של ‘זיכרון בסלון’ הרבה שנים, והייתי נוכח בכמה ערבים כאלה, ואני חושב שזה פורמט חשוב ומרגש שצריך להמשיך אותו כמה שיותר לאורך השנים”, אומר לידר. “השנה הצוות שלי ואני חשבנו שאפשר לקיים את ‘זיכרון בסלון’ אבל לא בסלון, אלא ברדינג, ולהציג שם את הסיפור האישי שלי ושל אמא שלי. כשאנשים קונים כרטיס לערב הזה, הכסף הולך לשתי עמותות שפועלות למען ניצולי השואה ודואגות להם. אסור לקחת את ניצולי השואה כמשהו מובן מאליו. זה משהו שקל לשכוח וקל להזניח ולא לשים לב אליו. העמותות האלה באמת דואגות להם. זה שובר את הלב לראות את המצב שלפעמים ניצולי שואה מגיעים אליו, וזה המעט שאנחנו יכולים לעשות, בנוסף לרצון להנציח ולהיות חלק מהזיכרון”.


כבן הדור השני, זה לא קשה לך לעסוק בסיפור המשפחתי הכואב הזה?
“זה לא קל. אני מכיר את הסיפור הזה טוב ומתעסק איתו הרבה שנים. בכל פעם שנוגעים בנושא הזה, זה מעורר בי רגש עוצמתי כי זה הסיפור של המשפחה שלי והמורשת שלי. בכל פעם אני מגלה רובד חדש בסיפור הזה. זה נוגע במקומות מאוד אישיים ורגישים. בערב כזה, כשאני שר את השירים שכתבתי, אני מסתכל עליהם מזווית אחרת ומקבל פרספקטיבה אחרת. זה תהליך רגיש ועמוק כל פעם מחדש, שיש בו הבנה של ההיסטוריה והסיפור שלנו, ואיך זה השפיע עלינו, במובן הפרטי והקולקטיבי”.