סיפור נשגב מבינת אנוש מתלווה לשיר "המצב", בביצועה המרטיט של הזמרת ציונה אחישנה, שעלה אתמול לרשת. היה זה השבוע לפני שנה. ערב ל"ג בעומר הפקיד ר' שמעון מטלון, עליו השלום, חסיד ברסלב בן 37 מבית"ר עילית, מלמד בתלמוד תורה, מכתב בידי חברו וביקש ממנו לא לפתוח אותו לפני יום ראשון. כשפתח החבר את המכתב ביום המבוקש, הוא הצטמרר, כשגילה שמטלון, אחד מ-45 הנספים באסון מירון אשתקד, רשם בו על דף תלוש ממחברת חשבון את צוואתו הרוחנית, המסתיימת במשפט: "כי ה' קובע את המצב - ואתה את "מצב הרוח".
הזמרת, שלהלן נקרא לה רק ציונה, נחשפה למכתב, שעל אודותיו פורסם בעיתונות החרדית - ולא ידעה את נפשה. "מאז שהתיישבתי בגליל - כעת בצפת - אני כל שנה במירון, אבל בשנה שעברה לא הגעתי להר", היא מספרת. "במקרה הייתי בביקור אצל ההורים שלי בארצות הברית, כשהאסון קרה ושמעתי עליו בדרך חזרה לארץ, כשנתקעתי ל-36 שעות בנמל ה תעופה בפרנקפורט, שם הייתה בעיה עם בדיקת הקורונה שלי. בהמתנה הממושכת המילים שבמכתב לא הפסיקו להתנגן לי בראש וכשהגעתי סוף-סוף לישראל, השיר כבר היה מוכן".
את מבינה את פשר המסתורין סביב המכתב?
"לא. יש כאן דברים שאנחנו לא מבינים ולא יכולים להבין".
ציונה לא נדרשה להרחיק לכת לצורך ההפקה המוזיקלית של השיר. כמנהגה בשנים האחרונות, הגיעה גם הפעם לאולפנו של המוזיקאי שחר קאופמן, שעמו יש לה שיתוף פעולה מתמשך ו"תקשורת על-מילולית", כעדותה.
לדבריה, הם מצאו ביטוי מוזיקלי לדברים שבשיר בשילוב בין צלילי מינור ומאז'ור. מילים שיש במכתב כמו 'במקום לטבוע במים - לומר 'הכל משמיים/ במקום להאשים את כל העולם - לזכור מי הגדול מכולם', גרמו לי לשפוך בשיר את כל הרגשות שלי. את ההקלטה עשינו ב'טייק' אחד בלי לחשוב יותר מדי".
לדבריה, ההפקה המוזיקלית של השיר המרגש התבססה על צלילי גיטרות - היא בגיטרה אקוסטית, קאופמן בגיטרת 12 מיתרים ואפרת, צפתית כמוה, בגיטרה קלאסית ואיתם ניתן לשמוע בהקלטה גם את צלילי העוד של נתנאל ישראלי, אף הוא תושב הצפון. מדוע עוד?- "ראיתי, שזה כלי שנוגע להרבה ישראלים בלב".
"מיד לאחר שהקלטתי את השיר, שלחתי אותו לרבנית שאני מכירה", מוסיפה ציונה. "הסתבר, שהיא למדה אותו בית-ספר עם אמו של ר' שמעון מטלון. היא שלחה למשפחה שלו את השיר, מה שגרם להם התרגשות גדולה. אני התרגשתי מצירוף המקרים, כשגם אמא שלו נקראת ציונה".
כפי שניתן לנחש, אין זה שמה המקורי. היא באה לעולם עם השם ג'ניפר כהן, "אבל ההורים שלי אהבו לקרוא לי זן, מה שבא מזן-בודהיזם". "ציונה התאים לי להיקרא מאז שהגעתי לארץ", היא מציינת, אבל הרב שחיתן אותי עם בעלי הראשון, העיר שזה שם יותר מרובע. לפי ההצעה שלו, אימצתי שם פרטי נוסף, שנלקח מפסוק בספר ישעיהו".
הסיפור של ציונה, 49, מרתק. היא נולדה במדינת מרילנד, במזרח ארה"ב, להורים חילונים - עיתונאי וציירת. משם היא הגיעה ללימודי אנתרופולוגיה באוניברסיטת ברקלי, בקליפורניה. "תמיד שרתי וזה היה חלק ממני, אך לא תיארתי לעצמי שזה ייהפך אי-פעם למקצוע שלי", היא אומרת.
למה אנתרופולוגיה?
(במבוכת-מה) "כי כנערה חשבתי שאלמד את הגורילות במקום הטבעי שלהם, ביערות באפריקה. בסוף הגעתי ליערות אחרים לגמרי".
היא מספרת, שהתקרבותה לדת באה אצלה עם המעבר שלה לפסים מקצועיים במוזיקה שלה. איש מכם לא ינחש היכן זה קרה לה. "מתישהו, באמצע הלימודים בברקלי, עשיתי שנה ב...אינדונזיה", היא עוברת לספר על הרומן שלה עם מדינת הענק המוסלמית בדרום מזרח אסיה, שאין יחסים דיפלומטיים בינה לבין ישראל.
"כשלמדתי שם באוניברסיטה באותה שנה, ראיתי את הסטודנטיות שם לובשות לבן ומתפללות בשעה קבועה מדי יום", היא משחזרת. "זה עורר בי צורך וכמיהה לשקט כזה בתפילה, מה שלא זיהיתי אצלי לפני כן. התעניינתי שם באיסלם, התעניינתי בבודהיזם ובסופו של דבר השתכנעתי שמעל הכל אני יהודייה ואין מה לעשות נגד זה. באינדונזיה התחלתי ללמוד לנגן בגיטרה ולהלחין. המוזיקה עזרה לי לשרוד את השנה שם.
"חזרתי לברקלי כדי להשלים את הלימודים אחרי שעשיתי הרבה בירורים לגבי מה שקורה בנפש שלי. לחזרה בתשובה הגעתי בהשפעה המוזיקה של רבי שלמה קרליבך. אז עדיין לא חשבתי על עלייה, אבל זה קרה. באתי הנה בגיל 26 לביקור בלי לקחת בחשבון אפשרות לחיות בארץ. רציתי ללמוד עברית - ובתכלס גם ללמוד איך עושים יהדות".
המפגש של ציונה עם ישראל היה עוצמתי. מהמטוס, שנחת בנתב"ג בשעת ערב, היא הגיעה בישיר לבת-עין, בגוש-עציון. "זה היה מדהים", היא נפעמת. "לקום בבוקר מהמיטה הקטנה בקרוון ולצאת החוצה - והנוף מעורר ההשראה של הגוש היה בשבילי המראה הראשון של ארץ-ישראל שראיתי והתאהבתי בו".
בנדודיה בארץ והיכרותה עם המוזיקה של המזרח נישאה כאן ציונה פעמיים, תחילה ליינן צבר, בעל יקב, שעמו הביאה לעולם שלושה ילדים. לאחר גירושיה, הייתה שנים אם חד-הורית. לפני שנתיים נישאה בשנית, הפעם לחוזר בתשובה, כמוה, שעלה מצרפת".
אולי לא ייאמן, אבל ב-23 שנותיה בארץ היא הוציאה, לדבריה, תשעה אלבומים, שרובנו לא שמענו עליהם. "זה לא הולך בלי רדיו וטלוויזיה", אומרת הזמרת המוכשרת שיחצנות איננה הצד החזק שלה. "אם לקחתי את זה ללב, עבר לי, כשמצאתי את הכוח המרפא של המוזיקה ודרכו מצאתי את המקום שלי במוזיקה לצד ההופעות שלי, שהן כבר לא לנשים בלבד. ואני רואה שליחות בעיסוק שלי במוזיקה רפואית".
"מוזיקה...רפואית?!
"אכן, אני עוברת בין המחלקות ומביאה לפחות קצת אור לחולים. כך היה עם אחת מהם, שהמצב שלה החמיר. היא כבר נראתה מנותקת, כאילו שעברה לעולם אחר. כששרתי לה את 'קיי, סרה, סרה', שיר שידעתי שהיה אהוב עליה. פתאום היא התעוררה, פקחה עיניים והתחילה לחייך ולהזיז את הראש שלה עם השיר. כשהוא נגמר, היא חזרה למצב שלה בין העולמות. למחרת בבוקר היא נפטרה. אז היה ברור לי, שהבאתי לה רגעים אחרונים של חסד".