זיגי סטארדסט, הסופרסטאר האנדרוגיני, הג'ינג'י המנצנץ מהחלל החיצון, חוגג החודש יום הולדת 50, עם הוצאה מחודשת של האלבום המקורי.
ב־16 ביוני 1972 יצא בבריטניה אלבומו של דיוויד בואי, "The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars", שאותו אנחנו מכנים פשוט "זיגי סטארדסט", על שם הדמות הבדיונית שעומדת במרכזו. את העובדה שזיגי הוא דמות בדיונית אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו שוב ושוב, בדיוק כפי שבואי, האומן שהמציא אותו והפך אליו ובסופו של דבר נאלץ להתנתק ממנו - היה צריך להזכיר לעצמו.
"זיגי סטארדסט" הוא האלבום שהפך את דיוויד בואי לכוכב, וזהו אחד האלבומים האייקוניים, המוכרים, המכוננים, המשפיעים, המוערכים והאהובים ביותר בהיסטוריה של הרוק. בשביל לציין את כל הלהקות והאומנים שהושפעו ממנו, נצטרך גיליון שלם, לכן נסתפק בלציין כי דורות שלמים למדו מבואי ומזיגי על התחפשות, נזילות מגדרית ועל שילוב מנצח בין רוק'נרול כיפי וסקסי, סאונד מחוספס וטקסטים מעוררי מחשבה.
בואי לא תמיד היה כוכב הרוק האינטרגלקטי. הפרסונה של זיגי התגלתה בפניו לאחר מסע ארוך ומפרך בדרך לתהילה המיוחלת. בואי התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו בגיל 15, עשור שלם לפני שזיגי הגיח. בסרט התיעודי "David Bowie: Finding Fame", שיצר פרנסיס ווייטלי עבור ה־BBC, מוקראות ביקורות שכתבו שדרני ה־BBC לאחר שבואי עשה אודישן לרדיו עם אחת מלהקותיו המוקדמות. כולם, ללא יוצא מן הכלל, חשבו שהלהקה משעממת ושבואי בחור חסר כריזמה וחסר כישרון, שלא יודע לשיר.
לקח לדיוויד ג'ונס - זה השם שאיתו נולד - הרבה זמן למצוא את הפרסונה, את השם ואת הסגנון המוזיקלי שידבר אל הקהל. פרשנות אחת היא שבואי הצעיר היה חסר עמוד שדרה או אינטגריטי אומנותי, שלא באמת היה לו משהו להגיד או סגנון מוזיקלי שזרם בעורקיו. על פי נקודת המבט הזאת, הוא היה בחור צעיר שמאוהב בעצמו ומאוד רצה להצליח - ולא היה אכפת לו איך. לאור כל מה שאנחנו יודעים על בואי בהמשך הדרך, כיום כבר לא נהוג להחזיק בפרשנות הזו.
עם היצירה העשירה שהשאיר מאחוריו, אפשר להניח שהמעברים התכופים שלו מלהקה ללהקה, מסגנון לסגנון, מלוק ללוק, נבעו ממקום עמוק יותר. באחד הראיונות של בואי ששזורים בסרט, הוא מסביר: "ביליתי את שנות הנעורים המעצבות באימוץ תחפושות והחלפת תפקידים. למדתי להיות מישהו".
הראשונים שזכו לחזות בתוצאה היו 60 האנשים, פחות או יותר, שנכחו בהופעת הבכורה של זיגי סטארדסט. ב־10 בפברואר 1972 חשף בואי לראשונה את זיגי על הבמה בפאב "טובי ג'אג", בפרבר טולוורת בלונדון. זהו התאריך החשוב ביותר בהיסטוריה של "טובי ג'אג", שנהרס בשנת 2000, וזאת אף על פי שבמשך השנים הופיעו שם לא מעט אומנים ולהקות גדולות, מלד זפלין ועד פליטווד מק.
יום ההולדת ה־50 למאורע נחגג בפברואר השנה בשלל אירועים, כולל מסיבת אוזניות בתחנת ווטרלו בלונדון, ונסיעות בואי מווטרלו לתחנת הרכבת של טולוורת, שכללו קרונות מקושטים והופעות בתוך הרכבת. החגיגות בטולוורת התקיימו בתחנת הרכבת, הנמצאת סמוך למקום שבו פעל הפאב. עמדות איפור ונצנצים הוצבו בתוך התחנה, ואומנים הופיעו על במה שהוצבה בחניון מחוצה לה. בנוסף, הושק בשולי האוטוסטרדה ציור קיר ענק של זיגי.
רובין האצ'ינסון, יוזם האירוע, דיבר על דמותו של זיגי סטארדסט בתור סמל ליכולתו של האדם להשתנות ולהמציא את עצמו מחדש. הוא הביע תקווה שאנשים ייצאו מהאירוע בהבנה שהם יכולים להשתנות. עוד מסר מבחינתו היה לגרום לאנשים להבין את החשיבות של תמיכה באומנים צעירים, בדיוק כפי שבואי היה כשהופיע בטולוורת.
השראה מארץ עוץ
באפריל 1972 קידם את האלבום הסינגל "Starman", שהגיע למקום העשירי במצעד הבריטי. זה היה הלהיט הראשון של בואי מאז "Space Oddity", שיצא שלוש שנים קודם לכן. חודשיים אחרי שזיגי עלה לראשונה על במה, הוא יצא לראשונה על גבי פיסת ויניל.
השיר "Starman" הציג לעולם את זיגי, איש הכוכבים. את המנגינה בפזמון גנב בואי מהשיר "Over the Rainbow", ששרה ג'ודי גרלנד בתפקיד דורותי בסרט "הקוסם מארץ עוץ". המלודיה של המילה "Starman" בפזמון זהה לזו של המילה "Somewhere" ששרה דורותי. אך מעבר לדמיון המלודי, בואי מצא גם השראה תוכנית ב"הקוסם מארץ עוץ". אם הרגע המכונן ב"הקוסם מארץ עוץ" מתרחש כשדורותי מגיעה לארץ עוץ והכל מפסיק להיות בשחור־לבן והופך לצבעוני - זה בדיוק מה שזיגי עשה לאנגליה: הוא פיזר עליה אבק פיות, והביא להתפוצצות הגלאם־רוק, שהפך את הארץ האפורה והקודרת בן לילה לצבעונית ומנצנצת.
האלבום "זיגי סטארדסט", שהפיק בואי ביחד עם קן סקוט, היה אלבום האולפן החמישי שלו. הוא הוקלט בסוף 1971־תחילת 1972 ביחד עם להקת הליווי שלו דאז, העכבישים ממאדים, The Spiders from Mars, שהייתה מורכבת ממיק רונסון בגיטרה, טרוור בולדר בבס ומיק "וודי" וודמנסי בתופים.
השם "העכבישים ממאדים" התבסס על מקרה שאירע באוקטובר 1954, שבו נצפו עצמים בלתי מזוהים מעל שמי אצטדיון ארטמיו פרנקי בפירנצה, במהלך משחק כדורגל, לעיני עשרת אלפים צופים נדהמים. אחד ההסברים שניתנו בדיעבד להתרחשות המסתורית, היא שאוהדי הכדורגל ככל הנראה לא ראו עב"מים אלא חזו בהצטברות של קורים של עכבישים נודדים מעל לאצטדיון.
ובאשר לחברי הלהקה, בואי סיפר שבהתחלה לא היה קל לגרום להם לצבוע את השיער, ללבוש בגדים מנצנצים ולנעול מגפי פלטפורמה. "היה קשה לשכנע את הלהקה להסכים לעשות את זה", אמר בואי בשנות ה־80. "אני הייתי בקטע של: חבר'ה, בואו לא נהיה סתם עוד להקת רוק למען השם. אבל הם נכנסו לקטע רק ברגע שהם הבינו שזה יעזור להם להשיג יותר בחורות. מאותו הרגע הם היו בקטע של: 'היי, הן אוהבות את המגפיים האלה'. כל מה שהיה צריך זה להכניס למשוואה קצת סקס, והם ישר נכנסו לזה. השיער שלהם פתאום הפך לצבוע בכל צבע אפשרי, ומדובר בבחורים שהיה בלתי אפשרי להוציא אותם מהג'ינס שבועיים קודם לכן".
הלוק של "זיגי סטארדסט" היה גלאמי והסאונד רוק'נרולי, אך מבחינה טקסטואלית ניסה בואי ליישר קו עם אלבומי הקונספט ששלטו במוזיקה הפופולרית באותם ימים.
המחצית הראשונה של שנות ה־70 הייתה תור הזהב של אלבומי הקונספט ואופרות הרוק. אלבומים בעלי נרטיב או קשר בין הקטעים, ששמו לעצמם למטרה לספר סיפור גדול יותר מסך שיריו, היו שיא המודה. "תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר" של הביטלס, שיצא ב־1967, בישר את הגל. גם "זיגי סטארדסט" היה בדרכו להיות אלבום קונספט. טהרנים יגידו שהוא לא עמד בכל הקריטריונים של הז'אנר (ואנחנו נענה להם: וטוב שכך), אבל בדיעבד בהחלט אפשר לשייך אותו אליו.
שירי "זיגי סטארדסט" בכלל לא נכתבו כחלק מאלבום קונספט, אך בואי המציא סביבם סיפור והפך את האלבום למעין אופרת רוק, כצו השעה. בתצורה הסופית שלו, גולל האלבום את סיפורו של כוכב רוק אנדרוגיני, דו־מיני, שמגיע ממאדים לכדור הארץ במטרה להציל אותו מפני אסון אפוקליפטי. אך בשל האגו שלו הוא לא מצליח, ובסופו של דבר מעריציו מרסקים אותו.
בואי מפרק באלבום את משוואת הסקס, סמים ורוק'נרול. הוא דן בו בזהות מינית ומגדרית, בסכנות שבתהילה, כוכבות ועבודת אלילים, ונוגע גם בכמה נושאים פוליטיים ופילוסופיים, שלא יגידו שרק שטויות יש לו בראש.
זהו סיפורו של זיגי, אך בשום אופן לא סיפורו של בואי עצמו, ש"זיגי סטארדסט" סימן את תחילת ההצלחה הכבירה שלו, שהמשיכה אחר כך למשך שנים ארוכות, עד יום מותו.
המשיח מנגן בגיטרה
מבחינה מוזיקלית זה היה אלבום גלאם־רוק, אבל קצת יותר מחוספס מאלבומים אחרים בז'אנר. עד כדי כך שאפשר לראות אותו גם כסוג של אלבום פרוטו־פאנק (כלומר פאנק מוקדם, שעוד בכלל לא ידע שהוא כזה). בואי הושפע באלבום הזה מאומני פרוטו־פאנק אמריקאים כמו הוולווט אנדרגראונד ואיגי פופ והסטוג'ס, לא פחות מאשר מחברו חובב צעיפי הנוצות, נסיך הגלאם־רוק מארק בולן, סולן להקת טי־רקס.
האלבום מכיל, בין היתר, את ריף הגיטרה הבלתי מנוצח של "זיגי סטארדסט", את האקסטזה הרוק'נרולית של "Suffragette City", ואת האופטימיות הממכרת של "Starman". האלבום נפתח ב"Five Years", הצהרה אפוקליפטית על סוף האנושות הקרב. הוא נמשך בתקווה שמביא איתו כוכב רוק מכוכב אחר. אך, כפי שמספר השיר הסוגר את האלבום, "Rock 'n’ Roll Suicide", בסופו של דבר כוכב הרוק החוצן מתחיל להאמין בעצמו שהוא המשיח. הוא חוטא בחטא ההיבריס, ומגיע אל סופו הטרגי כשמעריציו קורעים אותו לגזרים על הבמה. כמו לא מעט כוכבי רוק אמיתיים, גם זיגי הפך לקורבן של האגו המנופח וההדוניזם שלו.
אומרים שהרגע המדויק שבו בואי הפך לכוכב לא אירע כאשר זיגי עלה לבמה או הגיע לחנויות התקליטים. זה היה - כמו אצל הרבה כוכבים מהדור שלו - רגע טלוויזיוני. ביולי 1972 הופיע בואי עם הסינגל "Starman" בתוכנית המצעדים האנגלית הענקית "טופ אוף דה פופס". כנהוג באותה תקופה, בואי אומנם עשה ליפ־סינק לשיר המוקלט, אך הופעתו הייתה כה בוטחת והלוק שלו היה כל כך שונה ומדהים, שההופעה העיפה לדור שלם את המוח. השיער האדום שלו, האוברול הצמוד והצבעוני והכריזמה החד־פעמית של בואי עשו את שלהם. ההופעה המהממת הפכה אותו בן לילה לכוכב ענק. בן לילה, אבל אחרי 11 שנות קריירה, הרבה עבודה קשה, הרבה ניסיונות ותשע להקות שונות.
אם לדייק עוד יותר, יש המגדירים את הרגע שבו בואי הצביע לעבר המצלמה בזמן שאמר את המשפט "הייתי צריך לצלצל למישהו, אז בחרתי בך", בתור הרגע שבו זה קרה. כל מי שראה את ההופעה הזאת בטלוויזיה הרגיש כאילו בואי מדבר ישירות אליו. מי שהיה מספיק אמיץ, מגניב ובעל דמיון, התאהב בזיגי בו במקום.
דור שלם של כוכבי אייטיז - חברי להקת הקיור, יו־2, דפש מוד, סוזי והבנשיז, באוהאוס, מועדון תרבות, דוראן דוראן ורבים אחרים - זוכרים שראו את הרגע הזה בטלוויזיה. חלקם העידו שהחבר'ה בשכונה צחקו למחרת על "ההומו" שהופיע אתמול בטלוויזיה. אבל עבור כל מי שהבין את הקטע, זאת הייתה התגלות. זו הייתה כמעט חוויה דתית, שעל בסיסה בנו כוכבים עתידיים רבים את הפרסונות הבימתיות שלהם.
דמותו של זיגי סטארדסט הייתה אבן דרך ביצירה של בואי. זיגי היה האלטר־אגו הממשי הראשון שבואי אימץ לעצמו, מה שפתח את הדלת לשורה ארוכה של דמויות נוספות שהוא עתיד היה לעטות על עצמו בהמשך: מאלאדין סיין והאלווין ג'ק ועד הדוכס הלבן והרזה והנביא העיוור. "זיגי ניסח איזשהו דפוס להמשך העבודה שלי", הסביר. "זיגי היה המשיח מהמאדים שניגן בגיטרה. הוא היה דמות פשטנית. מישהו שהפילו אותו לכדור הארץ. כאן הוא אימץ את צורת החשיבה שלנו, מה שבסופו של דבר גרם לו להרוס את עצמו".
אלביס הצרפתי והקאובוי המוזר
בואי לא ברא את זיגי יש מאין. אל תוך הפרפורמנס של זיגי הוא מזג תובנות מעולם הפנטומימה, מתיאטרון הקבוקי היפני ומהופעתם של מוזיקאים אחרים שהעריץ. את הדמות עצמה יצר על ידי שילוב של טיפוסים שסקרנו אותו.
את המהות הבסיסית של זיגי מצא בואי בכוכב רוק'נרול בריטי משנות ה־50 וה־60 בשם וינס טיילור. "הוא חשב שהוא נראה כמו אלביס פרסלי, אבל הוא נראה הרבה יותר קשוח מפרסלי", אמר בואי על טיילור בראיון שנתן ל"Q Magazine" ב־1990. "הייתה לו קריירה מצליחה בצרפת, הוא היה האלביס הצרפתי והוא היה דפוק, גם מבחינה פסיכולוגית וגם בגלל סמים.
"בהופעה האחרונה שלו עם הלהקה שלו בצרפת, הוא סילק את הלהקה ועלה לבמה לבד, כשהוא לבוש בחלוק לבן כמו ישו, ואמר דברים כמו 'אני המשיח, אני ישו'. הם כמעט עשו בו לינץ'. זאת הייתה ההופעה האחרונה שלו, אבל בראש שלו הוא הפך למשיח. אז הוא הגיע ללונדון ואנחנו זכינו בו.
"הוא נהג להסתובב ברחוב טוטנהאם קורט רוד, ואני הכרתי אותו אז. היו לו מפות מוזרות שהראו איפה יש כסף קבור שהוא התכוון לאסוף יום אחד, והוא תכנן לבנות מחדש את אטלנטיס. יום אחד פגשתי אותו מחוץ לתחנת הרכבת התחתית של טוטנהאם קורט רוד - אני בחיים לא אשכח את זה! הוא הוציא את מפת העולם ופרש אותה על המדרכה, ושנינו ירדנו על הרצפה והוא הראה לי את כל זה, זה היה כל כך מצחיק!
"פעם הוא ערך מסיבה של שישה ימים בבית של מישהו, המסיבה פשוט המשיכה והמשיכה... הוא תמיד נשאר לי חקוק בראש בתור דוגמה למה שעלול לקרות ברוק'נרול. אני לא בטוח אם החזקתי ממנו אליל או שראיתי אותו כאזהרה למה לא להפוך. כנראה שגם וגם. היה משהו מאוד מפתה באופן שבו הוא לגמרי הלך מעבר לקצה. במיוחד בגילי אז, היה בזה משהו מאוד מושך: הו, אני גם רוצה לגמור ככה, מחופף לגמרי. הא הא! אז הוא התגלה מחדש בתוך דמותו של זיגי סטארדסט".
את השם זיגי אימץ בואי משמו של חייט לונדוני. הוא אהב את השם זיגי, כי הוא היה דומה לאיגי, כמו אלילו איגי פופ. את שם המשפחה סטארדסט אימץ בואי מגיבור אחר שלו, ה־Legendary Stardust Cowboy - מוזיקאי טקסני חסר כישורים מוזיקליים אך בעל פרסונה מרתקת, שהתפרסם כחלק מזרם ה־Outsider music, מוזיקה שנעשית על ידי אנשים שאינם מוזיקאים.
הלג'נדרי סטארדסט קאובוי ודיוויד בואי היו חתומים שניהם בחברת התקליטים מרקורי במעבר בין שנות ה־60 ל־70, וכך למעשה שמע בואי על הקאובוי המוזר.
סטארדסט יוצא לגמלאות
כמו כולם, גם בואי בעצמו התאהב בזיגי. "נפלתי ברשתו של זיגי", סיפר בואי בראיון ב־1976. "היה די קל לפתח אובססיה לדמות הזו. הפכתי לזיגי סטארדסט. דיוויד בואי נעלם לחלוטין. כולם שכנעו אותי שאני המשיח, במיוחד בסיבוב ההופעות האמריקאי של 1972. ממש הלכתי לאיבוד בתוך הפנטזיה".
כשבואי ולהקתו הגיעו לאמריקה, הוא כבר באמת לא הצליח להבחין היכן הוא נגמר והיכן זיגי מתחיל. "זיגי נוצר מתוך סוג של יהירות", הוא אמר. "אבל צריך לזכור שבזמנו הייתי צעיר ומלא חיים, והרגשתי שזו אמירה אומנותית מאוד חיובית. חשבתי שזיגי הוא יצירת אומנות יפהפייה. חשבתי שהבחור הוא ציור קיטש מפואר. אחר כך המניאק לא עזב אותי במשך שנים. אז הכל התחיל להתקלקל. וזה התקלקל כל כך מהר שאי אפשר להאמין.
"לקח לי המון זמן למצוא מחדש את האיזון. כל האישיות שלי הושפעה מזה. הבאתי את זה על עצמי. אני לא יכול להגיד שאני מצטער על זה, כי זה הביא לנסיבות יוצאות מן הכלל בחיי. חשבתי שמוטב שגם אקח את זיגי איתי לראיונות. למה שאשאיר אותו רק על הבמה? במבט לאחור, זה היה אבסורד לגמרי ונהיה מאוד מסוכן. באמת היו לי ספקות באשר לשפיות שלי. אני לא יכול להכחיש שהחוויה השפיעה עליי בצורה מאוד מוגזמת. אני חושב שהבאתי את עצמי עד לאיזשהו קצה מסוכן - לא מבחינה פיזית, אלא מבחינה מנטלית".
רבים בנו קריירות בהשראת זיגי, אך דיוויד בואי היה צריך להרוג את זיגי כדי להמשיך עם הקריירה שלו. ההופעה ההיא בטולוורת הייתה הראשונה בסיבוב ההופעות האגדי של זיגי סטארדסט. בסיבוב ההופעות הזה שנמשך עד יולי 1973, נתנו בואי והעכבישים ממאדים שלל הופעות ברחבי אנגליה וסקוטלנד. הם הופיעו גם בארצות הברית ויפן, שם הודיע בואי לקהל של 3,000 איש שזיגי סטארדסט יוצא לגמלאות. ההודעה הייתה דרמטית ומפתיעה - אומרים שגם לחברי להקתו לא היה מושג שזה מה שהוא מתכנן.
רבים תמהו על ההחלטה, אך בואי הסביר בדיעבד שברגע שהוא הרגיש שהוא בעצמו כבר לא מבדיל בינו לבין זיגי, הוא ידע שזה הזמן להמשיך הלאה - לא משנה עד כמה זיגי פופולרי ומצליח. בואי הרגיש שהפרסונה של זיגי משתלטת עליו ושהוא מאבד את העצמיות שלו, כך שלקבור את זיגי היה מבחינתו אקט הישרדותי.
מבחינת הקריירה, ההחלטה להפסיק עם זיגי בשיאו, לפני שהוא איבד מהפופולריות שלו, התגלתה כגאונית. היא אפשרה לזיגי להפוך לאייקון נצחי, והיא אפשרה לבואי להמציא את עצמו שוב (ושוב ושוב) מחדש בצורה משכנעת ושאינה מעוררת חשד.
להמשיך להופיע ולהקליט בתור זיגי סטארדסט נראה בזמנו כאופציה המתבקשת והבטוחה יותר עבור בואי. אך בדיעבד, העובדה שהוא לא חיכה שזיגי יימאס על הקהל, תרמה לאמינות שלו. זה העיד שהצורך שלו להשתנות ולהחליף תפקידים לא היה כל כך פונקציונלי ושטחי כפי שהיה נדמה בהתחלה. מבחינת בואי, רק משום שהוא מצא, זה לא אומר שהוא צריך להפסיק לחפש.
