בכניסה לאולפנו של עוזי נבון מעטרות את הדלת תמונות של הופעותיו במועדונים השונים. עוד בטרם אנו מתחילים את הראיון, נבון מניח על גבי הפטיפון את תקליטו החדש היוצא בימים אלה, “לכל החיים", הנע בין פסיכדליה ישראלית א־לה “פוזי" של אריק איינשטיין והצ’רצ’ילים, גראז’ אמריקאי ופאנק. בין הסינגלים שיצאו מתוכו נמצאים “בלי משחקים", “הס ילדי" ו"זה יום קיץ". “התקליט הזה הוא בעצם תקליט מאוד ישן, והוא אף קדם למה שאנשים מכנים ‘התקליט הצהוב’ (‘עוזי נבון ומכרים’)", מתאר נבון.
“הייתה לי להקה בשם ‘החוויות’ שכללה את ששון סרוסי על הגיטרות, נתנאל סימן־טוב על גיטרה־בס ומייק סולומון על התופים. אני ניגנתי באורגן ובפסנתר. בתקליט הזה כולנו שרים יחד את כל השירים".
ממה שאבתם השראה ביצירת התקליט?
“הושפענו מהלהקות הקלאסיות של סוף שנות ה־60, מהביטלס ועד 'הזומביס’, ‘הסידס’ ו’המאנקיז’. בישראל היו את ‘האריות’, ‘הבמה החשמלית’ ו’הצ’רצ’ילים’".
זה תקליט יותר “כסאחיסטי" משני האלבומים שיצאו לפניו אשר היו יותר “רכים".
“שמע, הזדקנו (צוחק). נראה לי שהוא פשוט כיוון לסאונד יותר בומבסטי מצד אחד, אבל פחות פרוע מצד שני. ‘החוויות’ שמה לעצמה למטרה לנגן כאסח. בשירים ‘מפולת’ ו’בלי משחקים’ זה ממש בולט".
כמה זמן לקח לכם להקליט את האלבום?
“תתפלא אבל פחות מ־24 שעות. האלבום הוקלט בסשן הקלטה אחד. הגענו עם כלים, התחברנו ישר לתוך הטייפ. יש לך תופים ובס על ערוץ אחד, אורגן וגיטרה על ערוץ שני, יש לך את כל חברי הלהקה שרים למיקרופון אחד על ערוץ שלישי, והערוץ הרביעי לרוב נשמר לדברים שנאלצנו להוסיף ברגע האחרון".
אחד הביצועים המפתיעים באלבום החדש, שיצא גם בפורמט ויניל ועותקיו כבר אזלו מחנויות התקליטים, הוא לשירו האייקוני של ג’ורג’ גרשווין, Summertime, שבתרגומו העברי של נבון נקרא “זה יום קיץ". “ללהקת 'הזומביס’ היה חידוש לשיר הזה, וגרסתה לא דומה לגרסה שלנו, אבל זה הצית אצלי את הדמיון, הרעיון של להקת רוק שעושה גרסה לקלאסיקת ג’אז נתן לנו דחיפה להקליט את הגרסה שלנו", הוא אומר. “הסאונד, הטקסטים, הלחנים והעיבודים באלבום זה הולמים היטב את הלך הרוח של סוף הסיקסטיז".
צליל ממכר
עוזי נבון, זהות בדיונית שנוצרה בהשראת שמותיהם של עוזי פוקס ורותי נבון, מהכוכבים הגדולים של הסבנטיז, נחשב לאחד האמנים המסתוריים ביותר במוזיקה המקומית, שמתנהל ככוכב פופ־רוק משנות ה־70. שיריו מלווים בקליפים מושקעים ובלבוש אותנטי לתקופה. התשוקה למוזיקה החלה לבעור בו בגיל 6, כשהחל לנגן על פסנתר. “בבית של סבי וסבתי היה פסנתר ונמשכתי אליו", הוא מספר. “מהרגע שבו התחלתי לשמוע את סגנון הרוקנרול, זה הפך לדבר היחיד שרציתי לשמוע. יש לזה צליל ממכר".
מה התקליט הראשון שקנית?
“תקליט של להקת ‘הצלליות’ הבריטית".
מגיל צעיר החל ליצור את המוזיקה שלו בעצמו. “עוד בנעוריי בחיפה התחלתי ליצור מוזיקה, ואני מניח שזה משהו שהייתי עושה גם בתור תחביב אם לא הייתה לי הצלחה בעולם המקצועי", הוא אומר. “תחילת הדרך שלי בתור נגן הייתה לנגן משמיעה ופחות מתווים. בסופו של דבר האינטואיציה שלי הייתה להתחקות אחר דברים ששמעתי בתקליטים, ודי מהר יצא לי להמציא כל מיני מנגינות. האלתור היה משהו חי. הרבה פעמים המילים מגיעות אצלי רק אחרי המנגינה, ולא להפך".
אתה זוכר את ההופעה הראשונה?
“אחת ההופעות הראשונות שלי הייתה בתור נער בלהקה בשם ‘שושן צחור’. הייתה לי תחושה של ספק התרגשות וספק פחד, שלא באמת עזבה אותי לאורך השנים. זה גם מפחיד וגם נחמד כי זה אומר שמשהו לא מתקלקל. אם בהתחלה עוד היה רועד לי הקול והיה לי יותר קשה לשיר בלי לזייף, אז עם הזמן התרגלתי לנתב את הרגש הזה למקומות טובים, שגורמים ליצירה להיראות יותר עמוקה, ולא לך להיראות חסר ניסיון".
לאורך הקריירה נבון היה בלא מעט הרכבים, כשכל אחד מהם שואב השראה מז’אנר מוזיקלי אחר: “שושן צחור" (תחילת שנות ה־60), “החוויות" (סוף שנות ה־60), “עוזי נבון ומכרים" (תחילת־אמצע שנות ה־70) ו"מערכת השמש" (סוף שנות ה־70). את שיריו הוא כותב ומלחין בעצמו, ובין להיטיו הידועים: “היא לא שם", “נסיכה", “לכי כבר" ו"להיות לך כוכב". “היא לא שם", להיט הפריצה של נבון (יחד עם להקת “המכרים"), היה הסינגל השני שיצא והיה קאבר לשירה הידוע של להקת הזומביס, She’s Not There, אשר חרך את תחנות הרדיו. “זה היה השיר הראשון שהרגשתי שהקהל מכיר ממש, שר, מגיב ומוחא כפיים בהתלהבות יותר מאשר בשירים האחרים", הוא אומר.
מסתכל מהצד
נבון נחשב סרבן ראיונות, ונדרש לשכנע אותו לפתוח את הלב באופן נדיר. “אני חושב שלרוב אני מתרחק מהתקשורת כי אני מרגיש שבתקשורת הרבה פעמים יותר חשוב שיהיה משהו שתופס את העין ולאו דווקא שיהיה ערך מוסף או עומק מיוחד", הוא אומר. “הדבר הזה בא על חשבון כמה עומק באמת יש בשיח כזה או בראיון כזה. זה יכול להתיימר להיות משהו עמוק כשבפועל זה יכול להיות ניסיון לחשוף איזה סקופ שהוא בסופו של דבר יכול להיות משהו שטחי".
איך אתה מסביר את ההצלחה של המוזיקה שלך, שכולה ברוח שנות ה־60 וה־70?
“זה נורא כיף שיש עדיין מקום למוזיקה כזו בין אנשים, ושהתשוקה לסגנון הזה לא מתה. זו הרגשה מיוחדת. אני אומר את זה לצד זה שיש דברים חדשים נפלאים לא פחות, אבל האהדה הכנה לחלוטין לסגנון הזה – היא יותר מסתם שיגעון חולף, ואני גם רואה שהרבה להקות מוציאות מחדש תקליטים ישנים, ויש לזה המון היענות בכל העולם, וגם בארץ שלנו. זה מרגיש טוב. יש מקום להכל".
למרות סלידתו מהתקשורת, נבון כן משתמש ברשתות החברתיות. “האופנות משתנות כל הזמן", הוא אומר. “בסופו של דבר אני מרגיש שאנשים מחפשים דברים טובים. הדברים שתופסים את האוזניים והעיניים לשבריר שנייה כנראה לא יחזיקו מעמד הרבה זמן, ואתה רואה שהדברים הבאמת טובים נשמרים לאורך שנים. ברשתות החברתיות מתנהל קרב שבו כל אחד רוצה להיות הכי בולט ולהשיג כמה שיותר, וזה בא על חשבון דברים באמת טובים כי אנשים לא מסוגלים כל הזמן לחשוב על רעיונות טובים ועל דברים חכמים להגיד. במקרה שלנו יש חברת יח"צ שמקילה את הדרך שבה אנחנו מוציאים דברים לאור ולציבור. אני אישית לא כזה מתעסק בזה. אני מסתכל מהצד ומקווה שאנשים יהיו פחות ברשתות החברתיות, ואם הם כבר שם – שישקיעו בדברים נחמדים המעבירים ערך מוסף ועומק מסוים".
שאלה מתבקשת: מהי מערכת היחסים שלך עם עוזי פוקס ורותי נבון?
“אתה יודע, אנחנו נפגשים ומגחכים פה ושם. יצרתי קשר עם עוזי לאחרונה בתקווה לעשות שיתוף פעולה, ואני מקווה שזה יראה אור בקרוב".
מה אתה חושב על השירים של ימינו?
“תמיד יש כוכבים אמיתיים ותמיד יש גם לא מעט זבל. ההבדל המשמעותי בין התקופות הוא שהיום הכל יותר מדי מחושב. התמימות הבסיסית של מוזיקאים והנאיביות שהייתה בעבר פחות קיימות אצל מוזיקאים צעירים. למוזיקאים הצעירים יש היום הרבה מודעות לגבי הנראות והפרסום, וחלקם מתחילים את מסע הכוכבות שלהם כמפורסמים ברשתות עוד לפני שהם יוצרים מוזיקה. לפעמים זה יכול לתרום, אך לפעמים יש בזה גם משהו שאולי גורם להם להתמקד פחות בעומק היצירה שלהם. קשה לי לעשות הכללות גסות".
ההופעה הקרובה: 30.6, מוזיאון תל אביב