אם יש משהו יותר עצוב משיר גרוע, זה לראות אמן כורה לעצמו את בור התחתית של סוף הקריירה ומוכר את נשמתו לאלוהי המסחרה בנזיד עדשים. זו התחושה שעברה בי כששמעתי את שירו החדש של ליאור נרקיס – "עזוב אותי מטכנו", שבעיניי מסמן יתד אולי אחרון בקריירה של נרקיס כזמר מוביל בתחומו ופותח עידן חדש עבורו – 'זמר עבר'. 

כן, לאורך הקריירה נרקיס, זמר שאני מאד מעריך ואוהב באופן אישי, ידע להיות מוביל ולא מובל, להמציא טרנדים וגימיקים וגם בשירים שנתפסו כשטותיים (כמו הלהיט הענק 'שגעת טרפת', שאני אוהב, אך אי אפשר להתעלם מהיותו טראשי) – הוא ידע להביא את הסטייל האישי שלו, הנימה האינדיבידואלית ולהיות פדנט בבחירותיו האומנותיות. 

בגלגולו הראשון כזמר שירי נשמה ('דכאון' אם תרצו) הוא ידע להיות מוביל וייחודי, כמו גם בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 כשהיה מחלוצי הפופ הים תיכוני – הוא עשה זאת בסטייל. למען השם אפילו עוזי חיטמן ז"ל כתב לו את "לכל אחד יש" שהוא ביצע בדואט עם מלחין השיר, שלומי שבת, שיר שהזניק את הקריירה של שניהם. 

אבל בתקופה האחרונה ובאופן הדרגת נרקיס פחות הראה זאת, ודשדש בין בלדות טובות (אך כנראה לא מספיק טובות בשביל לתפוס) לשירים קצביים שהשאירו אותו יחסית מעל המים וסייעו לו להמשיך להניע את הקריירה. אחרי "גן חיות" המטופש מגיע עתה תורה של ה'יציאה' הבאה – "עזוב אותי מטכנו", שיכול בקלות להתחרות על תואר השיר הגרוע ביותר של השנה.

זה די פתטי בעיניי שזמר בן 45 מנסה לשיר בכוח ובחוסר טבעיות שיר ששרים בני 16, ללא טעם, ללא עניין, ללא ערך מינימלי, לא טקסטואלי ולא מוזיקלי, שממחיש את העובדה שהוא לא רק איבד את הצפון, אלא הוא איבד כל טעם וחוש אמנותי. 

חבל, נרקיס הוא מבצע אדיר ואחד מזמר הנשמה הבולטים שלנו, ולא הייתי מצפה שכך יורגש קץ הקריירה שלו. כן, הטכנו הוא הטרנד הנוכחי, אבל הייתי רוצה להאמין שלנרקיס יש את מינימום החכמה להבחין בין שיר טוב לשיר גרוע. או במילים אחרות, אחרי האזנה לשיר כל מה שבא לי לזעוק זה: "עזוב אותי מנרקיס".

לעומת נרקיס, שרית חדד מוכיחה שאפשר לעשות שיר חפלה שמח ואיכותי ולא ליפול לתוך נוסחתיות אשפתית. ב"אחותי מתחתנת" שלה היא אמנם נוגעת קצת בטכנו אבל עושה זאת בטעם טוב, עם הרבה סלסולים ושמח ושילוב מצוין בין טקסט טוב, לחן מסקרן ומתפתח וביצוע כריזמטי כמו שרק חדד יודעת. ככה עושים את זה נכון.

 יובל דיין, אשדודית בלב ובדם, חבקה השבוע את "אשדודית באליטה"  אותו יצרה יחד עם רביד פלוטניק (נצ'י נצ') וישי סוויסה ומוכיחה בו את הוורסטיליות שלה כאמנית שיכולה לחלוש ביד רמה על שלל סגנונות מוזיקליים. 

השיר מתגלגל היטב בלשון ונשמע שונה ממה שדיין עשתה עד כה, מה שמשחק לטובתה, כשהוא מציג אותה בשיא האותנטיות כמעין שיר אוטוביוגרפי בו דיין מרימה לעצמה, אבל בסטייל ובצניעות אופיינית,  כשהוא נע בין פופ למוזיקה אוריינטלית בחינניות ואותנטיות שאי אפשר שלא להישבות בקסמו.

 אני אוהב את הכנות של שי המבר. היא מהאמנים הבודדים, כמו דיין אגב, ששרים את  הכנות הכי מצולקת ואישית ומרגישים בנוח לחשוף אותה באומץ רב בריש גלי. כל שיר שלה, מלבד המלודיה והטקסטים האיכותיים והאישיים מאד, הוא תופין מתוק לאוזניים.

שירה החדש – "רציתי הכל", מורכב וקשה (יחסית) לביצוע, מה שמוכיח שהמבר הייתה מספיק מוכשרת לאתגר את עצמה מצד אחד ולתפור למידותיה הבלעדיות והיחידות את המילים והמנגינה בצורה מושלמת. זה אחד השירים הכי כנים שהוציאה עד כה וככזה – אי אפשר שלא להתמוגג ממנו בהתרגשות.

במה חדשה – נופר סולומון – "צא לי מהראש"

לקחו לי מספר האזנות כדי ששירה של נופר סולומון ייקלט בראשי, שכן אמנם ההפקה המוזיקלית הנהדרת של אמיר ובן שירתה היטב את השיר, אך הפזמון החוזר ('צא לי, צא לי מהראש') נתפס, לפחות אצלי, אחרי מספר האזנות (ומאז לא עוזב).

סולומון, הכותבת ומלחינה את שיריה בעצמה, לוקחת את הספק מונולוג-ספק דיאלוג שלה עם הבחור שמוציאה אותה מדעתה ומתרגמת אותו לשיר פופ-רוק חצי קיטשי שחושף יוצרת מוכשרת, שאמנם צריכה עוד ליטוש אך נתפסת כבטוחה בעצמה, יודעת לאן היא מכוונת, בוחנת את עצמה ואת גבולותיה האומנותיים ומצליחה לרקוח שיר טוב וסטנדרטי שמשאיר סקרנות לגבי יצירותיה הבאות. 

העובדה שהיא מושפעת משלל סגנונות משחקת לטובתה, שכן היא אינה מכניסה עצמה לתבנית מוזיקלית אחת, מה שמאפשר לה להפתיע את המאזין (לראייה האזינו לשירה הראשון – "לא מוצאת"). גם בתוך שירים שעוסקים בנושא סטנדרטי כמו היחסים של בינו לבינה אפשר לדלות פנינים. "צא לי מהראש" הוא דוגמא מובהקת לכך.