רק יומיים לאחר שהעולם כולו חגג בהמוניו את יום ההולדת ה-80 של פול מקרטני, מוזיקאי אגדי נוסף הגיע לגבורות. אם מקרטני והביטלס היו הלהקה הגדולה שהובילה את המהפכה המוזיקלית העצומה של שנות ה-60 בבריטניה, בריאן ווילסון והביץ' בויז עשו את אותו הדבר בתקופה המקבילה בארצות הברית. ועדיין, נדמה שיום הולדתו העגול של ווילסון עבר מתחת לרדאר.
על אף שהביץ' בויז לא היו להקת רוק פר אקסלנס אלא נטו יותר לפופ הרמוני (ועשו אותו מושלם), בריאן ווילסון היה אחד האבטיפוסים הראשונים לסיפור המוכר כל כך על כוכבי רוק שנטייתם להרס עצמי לא נופלת מכישרונם המוזיקלי העצום.
תחילתו של הסיפור ידועה: בתחילת שנות ה-60 הביץ' בויז מקליפורניה, שהם בעיקר שלושת האחים בריאן, דניס וקארל ווילסון והזמר מייק לאב, כובשים בסערה את העולם עם להיטי גלישה קצרים, קליטים ומוצלחים. עם הזמן הם מתפתחים והשירים הופכים למעט יותר מורכבים ומתוחכמים, אבל עד 1965 הם עדיין להקה של סינגלים מצליחים ופחות של אלבומי מופת.
הכל משתנה כשבריאן ווילסון, הכוח היצירתי המוביל של הלהקה, מאזין ל"ראבר סול" של הביטלס, האלבום שנחשב לקפיצת המדרגה הגדולה של ארבעת המופלאים. "כל כך נדהמתי מהאלבום הזה," אמר, "שהדבר הראשון שעשיתי למחרת היה להתיישב מול הפסנתר ולהתחיל לכתוב שירים. רציתי ליצור אלבום טוב יותר". והוא יצר.
"פט סאונדס", שיצא בקיץ 1966, הוא האלבום הגדול ביותר של הביץ' בויז, ואולי האלבום הגדול ביותר בכלל. היו בו God Only Knows המושלם, Wouldn't It Be Nice, העיבוד הנהדר לשיר העם Sloop John B ועוד. אלבום מופת אמיתי. הפעם היה זה תורו של מקרטני, מעבר לאוקיאנוס האטלנטי, להאזין ולקנא. הפעם הוא זה שנתקף רוח תחרותית ונשבע ליצור אלבום שיתעלה על "פט סאונדס". והוא יצר.
ביוני 1967 הביטלס מוציאים את "סרג'נט פפר", שבמשך הרבה מאוד זמן נחשב ליצירתם הגדולה ביותר (רק בעשורים האחרונים דעת הקהל החלה לנטות יותר לכיוון "ריבולבר"). באותו זמן ווילסון כבר עסוק בעבודה על הצעד הבא במלחמת העולם היצירתית הזאת, על מכת נוק-אאוט שתשלח את הביטלס מבוישים בחזרה לליברפול. קראו לאלבום הזה "Smile", אבל הוא מעולם לא הושלם. המלחמה הוכרעה. ווילסון הפסיד.
העבודה על "סמייל" החלה עוד בסתיו של 1966, מיד לאחר ש"פט סאונדס" יצא לשוק, ובאוקטובר 1966 יצא לרדיו הסינגל הראשון מתוכו. זה היה "Good Vibrations", שנחשב לאחד משירי הפופ הגדולים בכל הזמנים ולשיא יצירתי נוסף של הלהקה.
עם התקדמות העבודה, חבר ווילסון למוזיקאי ולתמלילן ואן דייק פארקס, ויחד איתו החל לעבוד ולשייף את החומרים. התוכנית הייתה ליצור אלבום קונספט שעוסק בהיסטוריה האמריקאית, ברוחניות ובמיסטיקה. הם יצרו שירים ארוכים ומורכבים כמו "Heroes And Villains" ו-"Surf's Up". חברי הלהקה האחרים חשבו שהכיוון החדש הזה הוא יומרני מדי ולא מספיק קומוניקטיבי. הסולן, מייק לאב, כעס על החריגה של ווילסון מהנוסחה שהביאה ללהקה את ההצלחה הגדולה עד אז, ואמר לו "Don't fuck with the formula". ווילסון לא השתכנע.
לכל אורך אותה תקופה הרבה ווילסון להשתמש בסמים, וככל שמצבו הפיזי והנפשי הלך והידרדר, כך הפרויקט "סמייל" הלך ואיבד כיוון. יחסיו עם חברי הלהקה הפכו רעועים יותר ויותר, חברת התקליטים "קפיטול" הערימה קשיים, ופארקס, השותף היצירתי, נטש את הפרויקט וחזר אליו לסירוגין. בפברואר 1967 הביטלס הוציאו לרדיו את "Strawberry Fields Forever". ווילסון שמע, והרגיש שהשיר הזה מגלם את כל מה שהוא רצה להשיג ב"סמייל", ושהפרויקט השאפתני הפך בין רגע למיותר.
באביב של 1967, בזמן שהביץ' בויז החליטו על הפוגה בעבודה על "סמייל", "סרג'נט פפר" יוצא לשוק ומעכיר עוד יותר את רוחו של ווילסון. בשלב הזה הוא מחליט לגנוז את הפרויקט סופית. פארקס שוב נוטש, והביץ' בויז מתכנסים ומקליטים באופן בהול אלבום חלופי, שנקרא "Smiley Smile". הוא כולל מעט מאוד שירים מ"סמייל", ועוד כמה שירים שנכתבו והוקלטו בחופזה, ולא מותיר שום חותם.
לאורך הרבה מאוד שנים המעריצים המאוכזבים תהו "מה היה קורה אילו". מה היה קורה אילו ווילסון היה מצליח להשלים את "סמייל" בזמן, ואולי אף מקדים ומוציא אותו לפני "סרג'נט פפר"? האם עולם הפופ היה משתנה לחלוטין? האם הביץ' בויז היו מבססים את מעמדם כלהקה הגדולה והחשובה של כל הזמנים?
כך או כך, לאורך הרבה שנים "סמייל" היה נחשב לגן העדן האבוד של הביץ' בויז, יצירת המופת שהתפספסה. בשוק הסתובבו בוטלגים שניסו לדמות את האלבום שאמור היה להיות על סמך החומרים שכן הוקלטו. ווילסון, לאורך השנים, המשיך הלאה, סבל ממשברים נפשיים וגופניים קשים (שגרמו גם באשמת הפסיכיאטר המפוקפק יוג'ין לנדי שטיפל בו) אך הצליח פחות או יותר להתאושש ולשוב לעבודה מוזיקלית ולהופעות.
רק בשנת 2004 הצליח ווילסון להתפייס עם הפרויקט השאפתני שקרס. הוא חבר מחדש לפארקס, קיבץ סביבו מוזיקאים, והחליט להקליט את "סמייל" כאלבום סולו ולאחר מכן לצאת איתו לסיבוב הופעות, שזכו שניהם לשבחים. חברי הביץ' בויז כעסו על ווילסון שהחליט להפוך את "סמייל" לפרויקט סולו שלו, אחרי כל הסבל שעברו במהלך ההקלטות ההן, ומייק לאב אף הצהיר אז שאין לו כל עניין להאזין לאלבום. לאב אף תבע את ווילסון בטענה שהוא משתמש בחומרים שגם לו יש חלק בהם ללא רשותו, אך התביעה נדחתה.
אחרי ההצלחה הגדולה של האלבום המשוחזר, בשנת 2011 אישר סוף סוף ווילסון להוציא לאור גם את הפרויקט המקורי, באוסף שנקרא "הסשנים של סמייל". אחרי 44 שנים, סוף סוף ניתן היה להאזין באופן חוקי לאלבום הגנוז. המעגל נסגר סופית.