אבנר קנר ייזכר לעד כמי שחתום על ההפקה המוזיקלית של שניים מארבעת אלבומי “ארץ ישראל הישנה והטובה" של אריק איינשטיין. “אריק היה בקהל שהגיע ל’הכל זורם’, מופע דו־פעמי, שאני ויוני רכטר, שותפי בהרכב ‘14 אוקטבות’, היינו בין משתתפיו", קנר משחזר כעת, בגיל 70.
“כשהוא פנה אליי באמצע שנות ה־70, הייתי מוזיקאי צעיר בן 24, והוא כבר היה אמן בשיאו. כמעריץ גדול שלו, כבר בגיל 16 שלחתי אליו שירים ולא נעניתי. גם חוה אלברשטיין לא ענתה לי. הפנייה שלו אליי החמיאה לי. הרי אין זמר גדול ממנו. לעבוד איתו היה בשבילי יותר מחלום שהתגשם, אם כי לא נוצר בינינו קשר חברי".
דווקא היה לכם תחביב משותף - כדורסל
“אכן שנינו שיחקנו כדורסל בנעורינו, אך הנושא לא עלה בעבודה באולפן. העבודה איתו על שני האלבומים הייתה מקצועית מאוד, כשהוא היה זה שבחר את השירים שנכללו בהם וגם הביא את שירי לאה גולדברג שהלחנתי לחלק ב’ של האוסף - ‘האווזים’ ו’משורר זקן’, בנוסף לעיבודים. ‘בא לך להלחין?’, הוא שאל בדרכו הצנועה. לרגע לא חשבתי שלא בא לי".
באלבום חלק ג’ בסדרה, שיצא ב־77', מופיע גם השיר "עטור מצחך זהב שחור", שכתב אברהם חלפי והלחין יוני רכטר. “אריק, שהקשר שלו עם אברהם חלפי, מי ששיחק עם אביו יעקב בתיאטרון 'אהל', ידוע, הביא את השיר", מספר קנר. “הוא ניגן בהקלטה בפסנתר בעוד אני ניצחתי על התזמורת ושומעים היטב בהקלטה את זמרות הליווי, יהודית רביץ וקורין אלאל, ששרו גם בחלק ב’".
בין הקלאסיקות שאיינשטיין חידש בהפקתו המוזיקלית של קנר היו “פרח הלילך", “שיר העמק", “ביתי אל מול גולן" ו"עין גדי". כשיצא בהמשך חלק ד’ והאחרון של הסדרה, שהוקדש כולו לשירי סשה ארגוב, עברה ההפקה המוזיקלית לשלום חנוך, והמעבד היה אילן מוכיח. “כל אחד מאיתנו פנה לדרכו", אומר קנר ומציין שאיינשטיין חלק איתו את הקרדיט על אלבומיו.
“מהבחינה הזאת אריק היה מאוד נדיב איתי. הרי הייתי אז ילדון בעוד שהוא היה כבר ידוע, והוא לקח אותי כשותף מלא. לאריק הייתה כל החבילה שהביאה לו את גדולתו, כולל משהו שלרוב הזמרים אין: נוכחות קולית שאי אפשר היה לפספס אותה, כמו הנוכחות הקולית שהייתה לפרנק סינטרה. השנתיים שלי עם אריק היו חוויה חזקה בקריירה שלי, אך מעבר להן לא הייתה המשכיות".
תפסו ברשת
בהמשך הלחין והקליט קנר את שירי “והילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס, אותם הוא שר באלבום לצדם של מזי כהן ויואל לרנר, שותפיו בהרכב “פרמיירה". “השירים של יהודה נכתבו עם כל כך הרבה כישרון וחן, שאי אפשר היה שלא לאהוב אותם", הוא אומר. “יהודה הביא בשירים שלו את נקודת המבט של הילד, שלא הכל שמח בה, לצד הומור רענן".
בשנות ה־80 החל להלחין שירים להצגות תיאטרון: “אחרי התקליט שהפקתי מוזיקלית להראלה בר (רעייתו הראשונה – יב"א) והאכזבה שהייתה לי בעקבותיו, אמרתי לעצמי שאולי מספיק עם המוזיקה הקלה. התעסקתי באותו דבר במשך 15 שנה והרגשתי שאני צריך מנוחה מזה, אז עברתי לכתוב מוזיקה לתיאטרון, לקולנוע ולטלוויזיה".
בשלב מסוים החל ללמד בבית הספר למוזיקה "רימון": “אחרי שהלחנתי את המוזיקה ללמעלה ממאה הצגות, הרגשתי שמספיק. לרימון נקלעתי באופן מוזר. הבן שלי, איתן, למד בתלמה ילין במגמת ג’ז ועבר לרימון. כשהסעתי אותו לשם, פגשתי בין המורים מלא חברים מהמוזיקה שלי בשנות ה־70 וה־80. אז תפסו אותי ברשת, כפי שאומרים, ואמרו לי: ‘תלַמד’. נכנסתי כולי לעניין, ואני מתייחס למוזיקאים הצעירים כאל ילדיי".