שנות החופש והרוק'נרול: בחזרה לימיו הגדולים של פסטיבל ערד

"רוצים שינוי? רוצים שינוי?" שאג אביב גפן בפני קהל של 20 אלף בני נוער והוסיף בצעקה שהדהדה ברחבי ערד, "אנחנו דור מזוין". בלי חולצה, עם איפור כבד על הפנים הוא שלהב את ההמונים ביישוב המנומנם לרוב. השנה הייתה 1993, פסטיבל ערד היה בשיאו. אבל שנתיים אחרי כן כל זה השתנה, ולא חזר להיות כשהיה. לא הפסטיבל וגם לא הרוק הישראלי.

אבל לפני הטרגדיה, משך הפסטיבל המוני בני נוער שגדשו את העיר וישנו על המדרכות בשקי שינה וגם אלפי מבוגרים שרו בציבור במופעי זמר עברי. זו הייתה חגיגה מוזיקלית שנמשכה כמה ימים מדי שנה. "אני מסתכל על התוכנית המקורית של הפסטיבל ומתרגש", אומר נחומי הרציון, ממייסדי הפסטיבל הראשון. "כשהגעתי לנגב ב־1974 כמורה במדרשת שדה בוקר, הכרתי את זכריה לירז, יזם אירועי התרבות, שהיה נדיב בכל מה שנוגע לפיתוח התרבות באזור הדרום. בתחילת 1982 הוא שיתף אותי ברעיון להקים פסטיבל לזמר עברי בדרום. ראש עיריית באר שבע דאז אליהו נאוי לא התעניין, אבל ראש מועצת ערד דאז אברהם שוחט התלהב. זכריה התייעץ עם מוזיקאים מהנגב וגיבש קונספט חלקי. בוועדה שהוא קיים לבחירת המנהל האומנותי הראשון של הפסטיבל - נבחרתי פה אחד, שכן הייתי כבר אז מוזיקאי עם ניסיון". "החלום שלי הוא לערוך 'פסטיבל אברהם אבינו'", אמר לירז בראיון רדיו ב־1982. "חשוב להחזיר עטרה ליושנה ולעודד את התרבות והזמר העברי".

הפסטיבל הראשון, "חגיגות הזמר העברי בערד", נמשך יומיים. "התעקשתי לא לקרוא לו פסטיבל אלא חגיגות זמר עברי", מציין הרציון. "היה פרסום מועט, בעיקר במקומונים באזור הדרום ובראיונות שזכריה נתן ברדיו. הפתיחה נערכה במלון 'מרגוע' בערד, עם הופעה של גיל אלדמע על הפסנתר ואסתר גמליאלית, כוכבת שנות ה־30, בהופעה חיה עם מרבית להיטיה. הקמתי תזמורת קטנה, שהופיעה לאורך החגיגות".

המופע המרכזי היה של שושנה דמארי, בליווי תזמורת חיפה. "נסעתי לביתה של שושנה להציע לה להשתתף במופע ורעדו לי הרגליים", נזכר הרציון. "היא הייתה מוכנה להשתתף אך שאלה אחת בלבד הייתה לה: 'מי ילווה?'. ברגע ששמעה שזה יהיה שמעון כהן, שעבד עמה רבות, היא מיד אמרה 'בסדר'".

בהמשך התקיימה הופעה של רוחמה רז, מופע משירי נגב ומדבר וגם מופע מחווה לכוכבי הזמר של שנות ה־50. "לא היה רוק'נרול בפסטיבל הזה", הוא מציין. "הגיעו 5,000 צופים, בני 40־50, שלנו במלונות בעיר. אבל למפיקים לא היה רווח גדול. לבייגה היה חשוב בעיקר שהפסטיבל יקפיץ את ערד ואת הנגב כמרכז תרבותי".

מפיקי האירוע הזמינו קבוצה של מוזיקאים, בהם נורית הירש ונחום (נחצ'ה) היימן, שיבחנו את התנהלות האירוע ויפיקו לקחים. "בפסטיבל השני נחצ'ה קיבל את הניהול האומנותי, וזכריה ואני כבר לא היינו בתמונה", אומר הרציון. "לצערי, בתקשורת מציינים את נחצ'ה כמנהל האומנותי הראשון וכיוזם הפסטיבל הראשון של 1983, והפסטיבל שלנו נמחק מההיסטוריה. נחצ'ה שינה את האופי של הפסטיבל, ועם בואו החלו להתקיים מופעי רוק בבריכה. בהמשך הרוק הפך לפקטור מרכזי ושכחו כמעט לחלוטין מהזמר העברי, וחבל. זכריה ואני הרגשנו שאנחנו עושים משהו ראשוני, חשוב והיסטורי".

אווירת חופש ורוק'נרול

כשהיימן ניהל מוזיקלית את פסטיבל ערד בשנים 1983־1986, האירוע תפס תאוצה, בין היתר בזכות האומנים הבולטים שהשתתפו בו. "מי לא זוכר את פסטיבל ערד?", תוהה אריאל זילבר. "זה היה כינוס כל אומני ישראל, מקהלות, להקות זמר, אומנים ידועים וידועים פחות. כולנו התכוננו בשמחה לימי הפסטיבל. אלו הימים של יהודית רביץ במלוא כוחה, גידי גוב, אלון אולארצ'יק והרכבים חדשים. הופענו ברחובות ועל במות. כל ערד הייתה במה לזמר העברי, וזה גדל משנה לשנה".

"הופעתי בפסטיבל ערד עם להקת נוער שוליים בבמה משותפת עם תיסלם, כמפיק מוזיקלי של מופע הארנבות של ד"ר קספר ובקריירת הסולו שלי, אבל האירוע שזכור לי יותר מכל היה בפסטיבל של 1983", נזכר המוזיקאי דודי לוי. "הייתה לי אז להקה בשם 'מדיום' (שהפכה ל'נוער שוליים' - ד"פ) ונתקלנו במודעה בעיתון שבה נכתב שמחפשים להקות רוק חדשות לפסטיבל ערד. שלחנו קסטה עם סקיצות לנחום היימן, והוא הזמין את אמיר צורף ואותי לביתו הגדול ביפו. נסענו אליו באוטובוס מחולון, שני בני 15, והיינו בשוק כשהוא אמר שהוא אהב מאוד את הסקיצות, והזמין אותנו להופיע שם. זה עוד לא היה פסטיבל ערד שהכרנו כמשהו מפלצתי. מצאנו עצמנו באירוע שבהמשך הבנו שהוא חלק מההיסטוריה. בפעם הבאה שחזרנו לפסטיבל זה כבר היה בשיא של נוער שוליים".

את היימן החליף ב־1987 המוזיקאי יאיר רוזנבלום. כמנהל האומנותי החדש של הפסטיבל, הוא החליט על קיצוץ במספר חבורות הזמר המשתתפות בו ושאף לחדש את פסטיבל הזמר העברי המיתולוגי בהנחיית נעמי שמר. הרעיון נגוז בשל שביתת עובדי רשות השידור שהיו אמורים לשדר את האירוע. באותה שנה התקיים במסגרת הפסטיבל אירוע "רוק רטוב" - 48 שעות של הופעות רוק עם אהוד בנאי והפליטים, רגע לפני הוצאת אלבום הבכורה, להקת משינה, קורין אלאל ויהודית רביץ במופע "באה מאהבה". "ההופעה באירוע הזה הייתה ההופעה הראשונה בחיי", מספרת הזמרת טובה גרטנר. "המפיק שוקי וייס מאוד התלהב מאלבום הבכורה שלי והזמין אותי. הופעתי בפני 5,000 איש ואמרתי לעצמי: 'זכרי את הרגע הזה'. היה חשמל באוויר, משהו נורא חזק. מאז לא הופעתי בפני קהל בסדר גודל כזה".

בפסטיבל הבא נפתח אתר מופעים נוסף: מצדה. התקיימה שם הופעה חגיגית של יהודה פוליקר. ב־1989, חלק גדול מהפסטיבל כבר הוקדש ללהקות רוק והיה בו רק מעט ביטוי לזמר העברי. "הופעתי בערד רק פעם אחת", אומרת הזמרת ליליה, שעלתה על הבמה באותה שנה במסגרת אירועי "רוק רטוב". "נסעתי להופעה בוואן עם יוסי אלפנט וז'אן ז'אק גולדברג והיינו מרוצים שנופיע יחד עם רמי פורטיס, החברים של נטאשה ונוער שוליים. כולנו היינו באותה ברנז'ה. הפסטיבל היה מעין וודסטוק של אותן שנים: פריקים, מסטולים וחובבי מוזיקה. אווירה של חופש ורוק'נרול. הציעו לי לעלות ראשונה לבמה. אמרתי 'לא, מה פתאום שאעלה לפני פורטיס? אני לא רוצה להיות ראשונה'. ובאמת פורטיס הופיע לפניי. ואין עליו, הוא מלך. ההופעה שלו הייתה מטורפת. ואז, כשעליתי לבמה הקהל צעק: 'פורטיס, פורטיס'. הביטחון העצמי שלי צנח למטה. כל ההופעה הקהל צעק 'פורטיס'. היום אני מסתכלת על זה בצחוק, אבל אז זה היה לא נעים".

"התחלות שהתחילו בערד, הרבה פעמים המשיכו בארץ לשנים רבות", מספר חנן יובל, שחנך בפסטיבל 1989 את אלבומו "כשהיונים חוזרות". "הדפסנו חולצות עם כיתוב האלבום במיוחד לפסטיבל, וחילקנו אותן. זה היה בעיניי פסטיבל ישראל האמיתית, הייתה בו כל הקשת של המוזיקה הישראלית, מוזיקה נוסטלגית ועכשווית, שדיברה לכולם".

הרכב נוסף שבו יובל היה חבר, שהוקם במיוחד לפסטיבל, היה "החברים של בני". זה קרה ב־1994, לאחר פטירתו של חברו בני אמדורסקי: "ישראל גוריון, צמד פרברים ואני עשינו מופע מחווה חד־פעמי לבני. שיבצו אותנו בקולנוע 'אורון' בשעה 2 לפנות בוקר. חששנו שאף אחד לא יבוא בשעה כזו, אבל הקולנוע היה מלא באנשים. כשהסתיימה ההופעה, שאלנו את עצמנו 'מה קרה שם?'. לאור ההצלחה המופע רץ במשך 21 שנים".

רבע מיליון מבקרים

אבל נחזור רגע לאחור, אל תחילת שנות ה־90. ב־1990 התקיים בו מופע האיחוד הראשון של תיסלם, ב־1991 כבר הגיעו לעיר הדרומית רבע מיליון מבקרים שצפו ביותר מ־300 מופעים, בהם מופע הבכורה של נושאי המגבעת עם צאת אלבומם "מי רצח את אגנתה פאלסקוג" וגידי גוב עם צאת אלבומו "אין עוד יום".

במלאת עשור לפסטיבל, הופק סרט תיעודי על הפסטיבל שנקרא "וודסטוק בנגב". התראיינו בו בני נוער שצולמו מתנשקים, זרוקים על שקי שינה בדשא, משתוללים בהופעות. "בשבילי ובשביל חבריי זה חג", אמר תושב ערד למראיינים. "אין ספק שיש בפסטיבל הרבה דברים שליליים ובלגן, אבל הדברים החיוביים גוברים עליהם".

הפסטיבל של 1992 כבר נמשך ארבעה ימים. מיטב האומנים בחרו להשיק בו את אלבומיהם החדשים, בהם שלמה ארצי עם "ירח", דני ליטני עם "תקופת החיץ" ודוד ד'אור. שמוליק קראוס עלה שם על הבמה לראשונה זה שנים, במופע מחווה שנערך לו, להקת גזוז ערכה שם איחוד מרגש והיה גם שיתוף פעולה ראשון של אהוד בנאי ובן דודו מאיר בנאי. במופע "מפלצות התהילה" של משינה, שלומי ברכה חיקה את זאב נחמה מלהקת אתניקס בביצוע פרודי ל"כתם הפרי", כשמאחוריו יובל בנאי (בתקופת הבלונד) ומייקל בנסון מפזזים בתנועות מוזרות. הרקע לחיקוי היה ראיון של תמיר קליסקי מאתניקס, שבו כינה את המתחרה כ"להקה מייד אין טייוואן". כתגובה החליטה משינה להחזיר להם.

באותו פסטיבל הופיעה גם להקת פורטרט. "פסטיבל ערד היה קסם של דבר, אבל שייך לעולם הישן והטוב עם כל מה שמשתמע בכך", אומר רון רוזנפלד, סולן פורטרט. "עצם העובדה שהופענו כמה שנים ברצף, זה כבוד עבורנו. כשהיינו עולים לוואן ונוסעים לכיוון ערד, הייתה הרגשה אמיתית של וודסטוק. חוץ מ'ליל אהבה בצמח' ופסטיבל אילת, פסטיבל ערד היה האירוע שנתן לך הרגשה שאתה באמת אהוב ובעניינים ואתה ראוי לבמה הזו. לא הרבה הרכבים זכו לכבוד כזה, וזה בהחלט היה כבוד עבורנו. התמלאנו גאווה להופיע שם. זה היה סמל סטטוס. היינו מתערבים אם הפעם יהיו 20 או 30 אלף איש בהופעה. הרכב היה נוסע במשך שעה מהכניסה לעיר לכניסת אומנים, מרוב המוני האנשים. הייתה תחושה שאנחנו לא רק באים לתת את השואו שלנו, אלא באים לקבל אהבה מכל החבר'ה. בכל שנה אחרי הבאלאנס, היינו מסתובבים בפסטיבל, טועמים את הג'אנק פוד בדוכנים, סופגים את האווירה".

ממשיכים ל־1993, שנה שבה הרוק השתלט על פסטיבל ערד עם הופעות של אביב גפן, הכוכב החם של השנה; להקת מופע הארנבות של ד"ר קספר, שהשיקה בפסטיבל את אלבומה הראשון; נקמת הטרקטור, שחברה לכנסיית השכל למופע משותף; ומשינה, ברי סחרוף, זקני צפת וכרמלה גרוס ואגנר, שהרעידו את הדרום בדיסטורשן. "ידענו שההופעה בפסטיבל היא משהו גדול, אבל לא הבנו עד כמה", אומר שי להב ממופע הארנבות של ד"ר קספר. "כשהגענו למקום ראינו כמות קהל שמעולם לא ראינו, היה משהו מבהיל בזה".

"פסטיבל ערד קיבץ את צעירי הארץ להתכנסות יפה לגילוי מוזיקה", אומר אבי בללי, סולן נקמת הטרקטור. "הרגשת שזו ההזדמנות של הלהקות להיחשף לקהל שהוא לא בדיוק קהל היעד שלהן. אלו היו שני גילויים - גילוי הקהל את הלהקה וגילוי הלהקה את הקהל. זה היה ייחודי לערד. אני זוכר אותנו מגיעים לערד ורצות אחרינו בנות שצועקות בשמותינו, זה היה מאוד מוזר. לא חווינו תופעת הערצה כזו. ועוד דבר ייחודי זה שהקהל קיבל מגוון של סגנונות מוזיקליים על הבמה. למשל, הופעה שלנו עם אתניקס. או הופעה שלנו עם אופרת הרוק 'סאמרה', שהייתה הצלחה אדירה. זו הייתה תקופה אחרת, שבה המוזיקה לא ירדה מהסקס־אפיל שלה, שהקהל דרש את זה והלהקות היו שם כדי לספק את מה שהם רצו. כיום אין כזה דבר. ללהקות שהיו שם היה הרבה מזל. להקה כמונו שהייתה מופיעה שם היום - את מי זה היה מעניין?". "זו הייתה תקופה יפה וסוערת", אומר זאב נחמה מאתניקס. "זה היה פסטיבל קסום שמיצה את כל ענפי המוזיקה הישראלית".

שטיח של אנשים

בפסטיבל של 1994 הופיעו בין היתר אסף אמדורסקי, ג'ינג'יות, זקני צפת וגם להקה אלמונית בשם מוניקה סקס, שאפילו לא הוציאה אלבום בכורה. "הייתי בחור ממש צעיר, עדיין ילד", אומר פיטר רוט, חבר הלהקה. "היינו מופיעים בלוגוס בתל אביב מול 150 איש ופתאום מצאנו עצמנו בערד בפני עשרות אלפי אנשים. אתה עולה על הבמה ורואה מולך שטיח של אנשים. מבחינה אישית זו הייתה הגשמת החלום שלי, ולהופיע בפסטיבל ערד היה חלום גדול עבורנו. הופעה בפסטיבל הייתה הדרך הבטוחה להגיע לקהל גדול. כך שהתרגשנו מזה שלקחו אותנו, להקה צעירה, להופיע עוד לפני שהיה לנו אלבום. זה היה מאוד משמעותי, בטח מבחינת חשיפה. סטלה מאריס וחיים צינוביץ', למשל, רצו להשתתף בהופעה והייתה תרעומת למה אנחנו בפנים והרכבים אחרים וותיקים יותר מאיתנו לא נבחרו. זו הייתה מעין מלחמת רוק'נרול. פסטיבל ערד היה הוודסטוק שלנו, בני הנוער, סמל לחופש. בתקופה שלא היה בה אינטרנט, זו הייתה דרך להתנתק מהחיים לרגע ולשמוע מוזיקה. ידעת שאתה הולך לשמוע ולראות את הכוכבים הכי גדולים של התקופה. כנער הלכתי לראות הופעות גדולות של משינה בפסטיבלים, וזה ללא ספק היה ה־מקום להיות בו".

"נחום היימן הזמין אותי באמצע שנות ה־80 להופיע בפסטיבל לראשונה", נזכר המוזיקאי נתן כהן. "הפנייה גרמה לי לנחת רוח, כי הבנתי שנחצ'ה מכיר ביכולות שלי כמלחין וכמעבד וראיתי בזה מחמאה. המופע, שלכבודו הלחנתי ועיבדתי שני שירים, התקיים במגרש כדורגל וזו הייתה חוויה מיוחדת, היה קור מדברי שהקפיא את הנגנים שהתעטפו בכל הבא ליד, אבל למרות זאת כולנו נהנינו. לאחר מכן נסעתי לאנגליה וחזרתי ב־1994. הופעתי באותה שנה בפסטיבל לפני קהל של כמה מאות אנשים. גיליתי שהפסטיבל הפך להיות מאוד ממוסחר, אבל למרות זאת נהניתי להופיע בו, כי קיבלתי הרבה אהבה מהקהל".

"הפסטיבל באמת החל כפסטיבל שירי ארץ ישראל, אבל בהמשך הבינו שזו יכולה להיות מכונת כסף ואז הכניסו את הרוק. היה ברור שמשנה לשנה כמות האנשים הולכת וגדלה", אומר איש הרדיו מנחם גרנית. "היינו יורדים כל שנה לשדר שידורים חיים מהפסטיבל ברשת גימל, מקימים במה באחת הכיכרות בעיר ודידי הררי היה משעשע את הקהל, עם חידונים ופרסים. אני זוכר שהייתי מאחורי הקלעים בהופעה של זקני צפת וראיינתי אותם מיד לאחר שההופעה הסתיימה. הם באו לעמדה שלי והתחילו לקלל ולהגיד שטויות שלא אומרים ברדיו. זה היה רגע מטורף. הם בטח לא זוכרים את זה, אבל ראו עליהם שהם לא היו מפוקסים".

ואז הכל השתנה

הפסטיבל של 1995 היה צפוי להיות המפואר ביותר. משינה הייתה אמורה לקיים שם את הופעתה האחרונה לפני שהתפרקה, שלמה ארצי אמור היה לקיים מופע משותף עם החברים של נטאשה, עפרה חזה הייתה צפויה לקיים מופע חגיגי, כוכבי שנות ה־50 רן אלירן ונחמה הנדל, שהתגוררו בחו"ל, הגיעו לארץ במיוחד למופע משותף במסגרת הצמד "רן ונמה", ויהודית רביץ ואסתר עופרים עשו חזרות על מופע משותף, כמו גם האחים שלומי ולאה שבת. "בשבת, שלושה ימים לפני האירוע, ישבנו רגל על רגל. הכל היה ערוך ומוכן, כל הכרטיסים נמכרו", אומר חנן יובל, שהתמנה באותה שנה למנהל האומנותי של הפסטיבל.

כאמור, האירוע הגדול ביותר של הפסטיבל אמור היה להיות הופעת הפרידה של משינה, שהודיעה כמה חודשים קודם לכן על התפרקותה. להקת טיפקס עלתה ראשונה על הבמה, למופע חימום. באותו זמן כבר צבאו אלפי בני נוער על שער הכניסה למתחם. 30 אלף כרטיסים נמכרו להופעה, שעל פי דרישת המשטרה היו אמורים להיות בה 18 אלף איש. השילוב בין החמדנות, העובדה כי לא נפתחו שערים נוספים כדי לווסת את תנועת הקהל והדוחק - הובילו לכך שחלק משער הכניסה התמוטט וקרס על הצעירים שעמדו לידו. שלושה צעירים נהרגו - איטן פלד, חן יצחק ונעמה אלקריב, שנפטרה מפצעיה מאוחר יותר - ועשרות נפצעו.

"היה פמפום בכל הארץ של בנקים שחילקו כרטיסים בחינם והיו פרסומות ש'אם אתה לא שם אתה לא קיים', והגיעה כמות גדולה של אנשים, יותר מהשנה הקודמת", מציין יובל. "האזור שבו הייתה צפויה להתקיים ההופעה של משינה יכול היה להכיל גם 50 אלף איש, הבעיה הייתה שבבת אחת התכנסו יותר אנשים מהכמות שחשבו. המפיק אמר תפתחו את השערים, שייכנסו כולם בחינם העיקר שלא יהיה אסון, אבל המשטרה אמרה לסגור את השערים כדי לשלוט בקהל, וזו הייתה התוצאה".

"שידרנו באותו זמן את ההופעה של יהודית רביץ ואסתר עופרים, ובזמן ההקלטה שמענו את האמבולנסים עוברים", מספר גרנית. "ברגע שהבנו מה קורה, הצוות שלנו נסע לאזור האסון ושידר כל הלילה דרישת שלום של ילדים להורים המודאגים שלהם". לאחר האסון, המארגנים רצו להמשיך בפסטיבל כסדרו, אבל המשתתפים סירבו. "היינו בדרך עם הוואן להופעה בערד", אמר שי להב. "כששמענו מה היה הסתובבנו וחזרנו לתל אביב".

ב־2001 הורשעו בבית משפט השלום באשדוד חמישה מהאחראים על הפסטיבל: יוסי בנדר, מנהל משרד הכרטיסים הדרן; אבינועם ורבנר, מנכ"ל הפסטיבל; רועי שוורץ, מפיק הפסטיבל; יוסי אבני, מפקד משטרת מרחב הנגב; ורפ"ק שלמה אבוטבול, מפקד האתרוק שבו התקיים המופע.

"ביקרנו לא מעט בפסטיבל ערד עם הילדים", אומר ד"ר מיכאל פלד, אביו של איטן ז"ל. "ב־1994, כשהגענו לערד, הייתה תחושה שהנושא מסודר כי לא יכולת להתקרב עם רכב למתחמים, חניית הרכבים הייתה רחוקה וראית סדרנים ושוטרים ברחובות. ב־1995 התחושה הייתה שזה ברדק טוטאלי, כלומר יכולת להיכנס עם הרכב לכל מקום, לא ראית יותר מדי שוטרים או אכיפה. מישהו זרק בקבוק שפגע לנחמה אשתי ברגל ואף שוטר או מאבטח לא היה. תחושה של בלגן אינסופי. איטן רצה ללכת למופע של משינה. הוא יצא בבוקר מוקדם באוטובוס עם החברים שלו כדי למצוא מקום טוב סמוך לבמה. אנחנו לא קנינו כרטיסים. אמרנו שרק נלך לראות איך זה מבחוץ. ישבנו ליד תחנת המשטרה ושמענו מהאצטדיון זמרות ששרות ואז התחילו רעשי סירנות וראינו את הרכבים של משמר הגבול ומד"א שועטים לכיוון והבנו שמשהו קרה. אחרי האירוע פגשנו את חברי ועדת הפסטיבל וכל המעורבים. כולם, כולל המפיק רועי שוורץ, אמרו אותו דבר: 'אנחנו אולי אחראים, אבל אנחנו לא אשמים'. זו מנטרה שנאמרה גם באסון מירון ולצערי תמשיך להיאמר. אין הפקת לקחים מאז אסון ערד". שוורץ בחר שלא להגיב על הטענה.

כעבור שנה הוחלט לקיים את הפסטיבל במתכונת מצומצמת ובמופעים שהכילו עד אלף איש. "זה היה קשה מאוד", אומר חנן יובל, שניהל אומנותית גם את הפסטיבל שאחרי האסון. "הקהל לא רצה לבוא, הורים פחדו לשלוח את הילדים, אז ההילה הגדולה של הפסטיבל החלה להתפוגג".

בהמשך, ועד סוף שנות ה־90 הפסטיבל הוסיף למשוך אליו בני נוער מכל הארץ והתהדר באתרוק הנודע במיטב אומני הרוק'נרול. אף שגם במהלך שנות ה־2000 נערכו במסגרתו הופעות גדולות של אומני הרוק המובילים, נראה שאופי הפסטיבל השתנה, ובדומה לאבטיפוס שלו מ־82', הוא ייעד את עצמו במרוצת השנים האחרונות בעיקר לקהל מבוגר ושוחר זמר עברי.

באוגוסט הקרוב הוא ייערך שוב, עם אומנים כמו ארקדי דוכין, רותם כהן ואלה לי להב. אבל בזיכרון התרבותי של כולנו, פסטיבל ערד נגמר יחד עם הנאיביות של שנות ה־90.