המוזיקה היא תמצית עולמו של חיים טאוב, מי שהיה כ-20 שנה הכנר הראשי של הפילהרמונית. באהבתו הבלתי מוגבלת למוזיקה, הוא לא התחשב אתמול בעצתו של רופא - שאליו הגיע עם מיחושים ברגלו - לנוח בבית ובחום יולי-אוגוסט עשה את הדרך הארוכה לקיבוץ אילון, בגליל המערבי, שם ייפתח היום קורס הקיץ ה-32 של המרכז למוזיקה "קשת אילון", שהקימו ב-90' חבר הקיבוץ, גלעד שיבא והכנר יצחק רשקובסקי, שהיה למנהלו המוזיקלי. 54 קשתנים צעירים ומחוננים מ-16 מדינות יטלו חלק בכיתות-אמן בינלאומיות בנוף פסטורלי, קרוב לגבול לבנון.

לאחר שהכנר האגדי עברי גיטליס, מיקירי קשת אילון, הלך לעולמו בתקופת הקורונה, עבר תואר זקן השבט מבין המורים בכיתות האמן לטאוב, שיחגוג בשבוע הבא יום הולדת 97, שלא ניכר בו נוכח החיוניות שהוא מפגין. טאוב איננו מפריז בחשיבות המפעל המוזיקלי, שהוא אורח הכבוד שלו, באומרו: "נגני הדור הצעיר אינם מעמיקים באחרונה ביצירות שהם מנגנים וזה קצת הופך ל...אולימפיאדה - יותר מהר, יותר חזק, יותר גבוה. זה לא מבטיח עתיד ורוד למוזיקה הקלאסית".

"אין יותר עשיית מוזיקה לשמה", הוא מוסיף. "יש שטחיות, כשאפשר לבצע כל יום קונצרט בקצה אחר של העולם. בקונצרטים של היום יש הרבה רעש ומהומה, גם...רדיפה אחרי הכסף, לא כפי שהיה פעם".

מה אתה אומר לתלמידיך?

"קודם כל תנגן יפה ומדויק', אני אומר למי שלומד אצלי. נהפכנו לאנשים של כמעט. אנחנו לא פרפקציוניסטים. אין מאה אחוז".

טאוב הצבר הוא מבניה של תל-אביב הקטנה. בן שנתיים וחצי, שלוש, כבר ניגן במפוחית-פה שירים ששמע. בגלל בעיה רפואית התמהמה המפגש שלו עם הכינור. "התחלתי לנגן בכינור בגיל תשע וזה מאוד מאוחר", הוא סבור.

הילד דאז, שהמוזיקה בערה בעצמותיו, נכח במגרשי התערוכה בחזרה הכללית לקראת קונצרט הבכורה של התזמורת הסימפונית הארץ-ישראלית, לימים הפילהרמונית, תחת שרביטו של מאסטרו ארתורו טוסקניני. "כשאני שומע כעת קונצרטים שלו בתקליטים, אני לא מתפעל", הוא מעיר. "זאת צורת ניצוח איטלקית של מהר כזה".

מי שנהיה לימים לאחד מבכירי הפילהרמונית, הרבה בראשית דרכה להתפלח לקונצרטים שלה ו"פעם חטפתי אגב כך סטירת-לחי". "ניסיתי לשמוע קונצרטים בכל צורה אפשרית", הוא מודה.

התנסותו הראשונה של טאוב בתזמורת נשואת הערצתו הייתה מביכה למדי: "זה היה בעשור לפילהרמונית, כשהזמינו אותי, צעיר בן 21, לנגן כינור שני בסימפוניה הפנטסטית של ברליוז, יצירה שאף פעם לא ניגנתי אותה. זאת הייתה חוויה מאוד לא נעימה. אמנם בראנדינו מולינארי האיטלקי היה מנצח נפלא, אבל עקב חוסר נסיוני פיגרתי עשר תיבות אחרי כולם ו'זכיתי' ממנו לצעקות בלתי פוסקות. מה לעשות, זאת הייתה הפעם הראשונה שלי עם תזמורת ולא ידעתי איפה אני נמצא".  

טאוב היה תלמידו המובהק של המלחין והוויולן עדן פרטוש. בשהותו הממושכת בארה"ב למד בג'וליארד. הוא היה תלמידו של איוואן גלאמיאן, הארמני-אמריקאי, כשבאותן שנים הוא ניגן בתזמורת הסימפונית של פיטסבורג. כשנודע לו ב-59' שהתפנתה משרה בפילהרמונית, קפץ על המציאה, כדבריו וחזר ישראלה. חודשים לאחר שהחל לכנר בפילהרמונית הקים עם הכנר מנחם ברויאר, הוויולן דניאל בנימיני והצ'לן עוזי ויזל את רביעיית "תל-אביב", עטורת ההישגים, שבה הקיף עם חבריו את הגלובוס  בהופעות הרביעייה.

"מבין המנצחים שאיתם עבדתי ב-30 שנותי בפילהרמונית הגדול מכולם היה סרג'יו צ'ליבידאקה הרומני", טאוב מציין. "היה לו ידע מוזיקלי בלתי נדלה. איך אמר עליו ברנבוים? - 'כולם נקראים מנצחים, אבל צ'ליבידאקה באמת מנצח'. אהבתי כמובן גם את לאונרד ברנשטיין, אבל הוא היה תלוי בניצוח במצבי הרוח שלו".

טאוב, שכבר רואה באופק את יום הולדתו ה-100, ממשיך ללמד את מי שיהיו כנרי הדור הבא, או אפילו הבא-בא. יציאה לגמלאות? - חיים טאוב איננו מכיר חיה כזאת. "כל זמן שאני יכול ללמד, אני ממשיך", הוא מצהיר. "בלי המוזיקה, אני לא יודע אם הייתי קיים פה עכשיו".