ב-1 באוגוסט 1982, לפני 40 שנה פחות יומיים, יצא לחנויות "24 שעות", אלבום הבכורה של להקת בנזין. זו הייתה להקה של חבר'ה בני 30 ומעלה מהקריות, חלקם בעלי משפחות, לא בדיוק הפרופיל הסטנדרטי של להקה מתחילה, אבל עם שנות הניסיון של חבריה כנגנים בלהקות כצב וכמלווים של אמנים שונים, ועם ההפקה והייעוץ של יעקב גלעד, בנזין הפכה להצלחה ענקית. בדרך, היא הציתה מלחמה עם הלהקה שהפכה לסנסציה כשנה קודם לכן: תיסלם.

טוב, לא בדיוק מדובר במלחמה: היחסים בין חברי הלהקות עצמן היו מצוינים, וחלקם אף עבדו בהמשך ביחד (יזהר אשדות הפיק תקליט לפוליקר, פוליקר כתב את "דברים שרציתי לומר" במקור עבור דני בסן), אבל התקשורת והקהל, צמאים לתרבות רוקנרול אמיתית, הכריזו על "קרב הלהקות" סטייל הביטלס נגד הסטונס. כעת, אחרי 40 שנה, הגיע הזמן להכריע: מי הייתה יותר גדולה?

למה בנזין?

בגלל הרוקנרול: תיסלם, בראש ובראשונה, הייתה להקת פופ מצוינת: נראים טוב, כל שיר להיט, מכוונים להצלחה מסחרית, כיאה ללהקה ששני חבריה הבולטים הם גל"צניקים. בנזין, לעומתה, שידרה הרבה יותר אותנטיות. היום זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל כש"חופשי זה לגמרי לבד", למשל, יצא לרדיו, לא היו לנו בארץ הרבה שירים שנשמעים ככה, עם גיטרות כאלה ועם טקסטים ישירים ורציניים, בלי בדיחות והתחכמויות בנוסח דני סנדרסון.

בגלל פוליקר: על בנזין לא צריך להסתכל רק כלהקה בפני עצמה, אלא גם כיריית הפתיחה לאחת הקריירות המפוארות שרשם מוזיקאי ישראלי. מיד אחרי שהמציא מחדש את הרוק הישראלי עם הלהקה, פנה פוליקר לעשות מהפכה נוספת והכניס את המוזיקה היוונית למיינסטרים הישראלי, ואז פנה ליצור את אחד מאלבומי המופת של המוזיקה הישראלית, "אפר ואבק", שפרץ גבולות בכל הנוגע לעיסוק בזיכרונות השואה בתרבות הפופולרית ושבר את חומות השתיקה של בני הדור השני. וכל זה במשך פרק זמן של כחמש שנים, כן? אחר כך פוליקר נרגע קצת, והסתפק בלהוציא עוד אלבומים מצוינים.

בגלל הגעגוע: בניגוד לרוב הלהקות הגדולות שלנו, שמתפרקות ומתאחדות תדיר, בנזין התפרקה בתחילת 1985 ומאז לא התאחדה, למעט הופעה אחת קצרה בספיישל טלוויזיוני של פוליקר לקידום "עיניים שלי", כשנה אחרי פירוק. זה משאיר אותה בגדר נוסטלגיה מתוקה ולא מאוסה.

למה תיסלם?

בגלל התופעה: היו לנו להקות גדולות גם לפני תיסלם, אבל היא הייתה הלהקה הראשונה שהבינה שלהקה גדולה היא לא רק מוזיקה טובה, אלא גם סגנון, הופעה, קליפים וגימיקים כמו הברז על הראש של יאיר ניצני. אחרי כוורת, למשל, עם כל הצלחתה, לא נהרו המוני מעריצות נלהבות. אצל תיסלם ראינו לראשונה תרבות רוק כמו בחו"ל.

בגלל ההשפעה: מלבד פוליקר, גדול ככל שיהיה, חברי בנזין האחרים נעלמו מאז פירוק הלהקה וחלקם עזבו כליל את העיסוק במוזיקה. חברי תיסלם, לעומת זאת, המשיכו לפעול ולהשפיע: יזהר אשדות הצליח כאמן סולו, אבל מעבר לכך הוא אולי מפיק העל הגדול ביותר ברוק הישראלי, אחראי על הצלחות שנעות מבועז שרעבי דרך אדם ועד החברים של נטאשה. יאיר ניצני שימש כמנכ"ל הד ארצי ועזר לפתח את הקריירה הבינלאומית של עפרה חזה (לצד אשדות), ובמקביל היה על המסך שלנו כקומיקאי שנון (זוכרים את "אחורי החדשות"?). דני בסן רשם הצלחה מסוימת כסולן עם להיטים כמו "דרכנו" ו"הילד שבי", וגם יושי שדה וצוף פילוסוף נשארו פעילים בשטח ויש הרבה רגעים יפים בפופ הישראלי שאולי לא ידעתם שהם חתומים עליהם (למשל, פילוסוף הלחין את "אני שוב מתאהב" לגידי גוב). רק המתופף, סמי אבזרדל, בחר להתרחק מהתחום.

בגלל השרידות: אחרי שהתאחדו מחדש כמה פעמים לסיבובי איחוד חגיגיים, באזור 2009 החליטו חברי תיסלם שבמקום לעשות עוד ועוד קאמבקים, הם פשוט ימשיכו לנצח. בעשור האחרון תיסלם היא להקה פעילה שמופיעה בלי הפסקה. אמנם, למעט כמה הבלחות, היא לא מוציאה חומר מחדש, אבל הלהיטים המוכרים עושים את העבודה ותיסלם ממשיכה למשוך קהל, גם צעירים שלא נולדו בזמן פעילותה המקורית.

ואחרי שפטפטנו, הגיעה עת ההכרעה: