"אצלי הכל בסדר, אני עובד על המופע החדש, מצלם תוכנית וסרט ומקווה בקרוב מאוד לחזור לבמה במופע עם שישה נגנים וארבע זמרות”, אמר לי צביקה פיק באחת השיחות הטלפוניות האחרונות שלנו, קולו כבר לא חד וחלק כבעבר. “כל הזמן אני עובד, מהבוקר עד הבוקר. אין לי רגע אחד של מנוחה”.
שוחחנו על הכל: על המצב בארץ, על משפחה, על מוזיקה, על חברים משותפים מתחום המוזיקה שהיו ואינם, על תוכניותיו לעתיד, על עבודה, על אהבה, על אכזבה - ובעיקר על אופטימיות. צביקה פיק היה אופטימיסט מלידה, עד יומו האחרון.
הוא תמיד ראה את העתיד ותמיד חלם לעשות זאת בגדול – והוא גם עשה. למעשה, כשדיברנו על האירוויזיון ועל הבחירה בנועה קירל לייצג אותנו, כתב לי: “נועה צריכה מישהו כמוני לכתוב לה שיר מתאים”. הוא לא אמר זאת משחצנות או מיהירות, הרי על שמו רשומה ההצלחה של ישראל באירוויזיון 1998 עם “דיווה”, שביצעה דנה אינטרנשיונל. הוא תמיד חיפש לחדש לדור הצעיר. גם אם כוחותיו לא היו כבעבר, האמביציה שלו הייתה חזקה מאי פעם ובזכותה המשיך לרקום חלומות גם אחרי האירוע המוחי שעבר.
זכורה לי פגישה אצלו בבית, כשבועיים לפני האירוע המוחי. בין משחק עם ילדיו הקטנים ושליפת ארטיק מהמקרר במשרדו, התיישבנו בחצר ודיברנו על החיים. “אתה יודע, החיים קצרים וצריך תמיד לדעת לנצל אותם עד סוף”, אמר. “אנחנו עובדים כל הזמן, זה המנוע שלנו, והמנוע שלי זה לראות את הקהל שלי שר את השירים שלי. זה הניצחון הגדול שלי וזה שווה לי יותר מכל פרס”.
עבורי הוא היה לא רק מוזיקאי אדיר ואליל נעורים ששיריו הם חלק מפסקול חיי, אלא גם חבר. שיחות הנפש שקיימנו יכולות למלא ספרים, ובזכותן הכרתי את צביקה האדם, איש המשפחה החם והאוהב, ולא רק את המאסטרו הנערץ.
כשהייתי מצוברח, הוא תמיד הרים אותי במילותיו, ידע לתת כתף תומכת ופעם אחת אפילו בא ליום הולדתי בפאב תל־אביבי, מבלי שציפיתי שיבוא, איחל מזל טוב, ישב, הצטלם עם כל מי שניגש אליו ותפס אותי לשיחה כדי לומר לי שהחיים קצרים וצריך להספיק כמה שיותר.
בפעם אחרת הוא הזמין אותי אליו לביתו ברמת השרון לפגישה חברית. כשהגעתי, החליט להראות לי את חדר ההלבשה שלו. כשנכנסנו לחדר העבודה שלו, הוא פתח דלת ובה מאות, אם לא אלפי, חליפות בשלל צבעים, כובעים, עשרות זוגות נעליים, נצנצים - והכל מסודר ומקוטלג. “השואו זה הא”ב של כל אמן, אמן נמדד לא רק לפי איך שהוא נשמע אלא גם לפי איך שהוא נראה”, אמר לי. “אם אתה רוצה שיכבדו אותך, אתה חייב לתת שואו גם כשאתה ביומיום. אלו בגדים שלבשתי מתחילת הדרך, עוד מימיי במחזמר ‘שיער’, והכל שמור ומסודר כאילו לא חלפו השנים”.
הוא לא היה נוסטלגיסט. הוא אומנם אהב לעלעל בתמונות מהעבר ולהיזכר באנשים שפגש בתחילת הדרך, אבל הוא אף פעם לא הסתכל אחורה. תמיד חשב על העתיד: על האלבום הבא שתכנן להוציא וכלל גרסאות אינסטרומנטליות לשיריו (הוא שאף שזה יהיה הפרויקט הגדול הבא), על השירים הבאים שחשב להלחין לזמרים בולטים, על הסדרה והסרט שצילמו עליו - ובעיקר על החזרה למקום בו נולד מחדש בכל פעם: הבמה, הקהל, המעריצים והשירים, שירים שליוו אותו לאורך כל הדרך, וילוו אותנו לנצח.
“ילד שרק רוצה לשיר”
פיק נולד בשם הנריק בעיר וירוצלב, פולין, לבוריס ופאולינה פיק. לימים, כשניסה מזלו בחו”ל, השאיר על עטיפות התקליטים בשפה הלועזית גם את השם "הנריק". “ההורים שלי חינכו אותי למוזיקה מגיל מאוד צעיר, זה היה טבוע אצלנו במשפחה כי סבא שלי ניהל קונסרבטוריון יוקרתי למוזיקה והדוד שלי היה פרופסור למוזיקה וחינך תלמידים שהפכו למוזיקאים בכירים”, סיפר לי בראיון ב־2014. “בגיל 5 כבר למדתי מוזיקה קלאסית, ואחרי שעלינו לארץ, כשהייתי בן 8, המשכתי את הלימודים בקונסרבטוריון. המוזיקה הקלאסית הייתה תמיד הבסיס והשורש לכל מה שעשיתי אחרי כן. בהמשך כמובן הושפעתי מהביטלס, דיוויד בואי, הרולינג סטונס ושאר הרכבי הפופ והרוק. אבל הבסיס הקלאסי תמיד היה הבולט”.
בשנות ה־60 הצטרף פיק ללהקות קצב וניגן בהן כקלידן. אז גם הפך מ”הנריק” ל”צביקה”. בשנת 1962, בהיותו בן 13, הצטרף ללהקת "טלסטאר", שבה ניגן בגיטרה ובקלידים ושר קולות ליווי. עם הלהקה זכה בשנת 1968 במקום הראשון בתחרות להקות קצב שנערכה בנתניה.
בשנת 68’ הצטרף ללהקה הבאה, "השמנים והרזים", עמה נכנס בפעם הראשונה בחייו לאולפן ההקלטות והקליט את השיר “יה־יה מה יהיה”. בשיר, שסולנו היה דודו רג’ואן, פיק שימש כקלידן בלבד. בשנת 1969 חבר לשוקי לוי וגבי שושן והקים את שלישיית “השוקולדה”, שבה לראשונה בא לידי ביטוי גם כזמר וזכה לפריצתו הראשונה, שכן היא הקליטה את פסקול סרטו של מנחם גולן “לופו” (1970) וזכתה בו לשני להיטים: “אני זוכר” ו”אולי על שפת הים”.
הפופולריות של הלהקה הובילה את פיק לככב בתפקיד הראשי במחזמר “שיער” בתור קלוד, תפקיד שהפך אותו בן רגע לסופרסטאר. “אני זוכר שבאודישן שרתי את I Started A Joke של ה'בי ג’יז' שמאוד אהבתי וקיבלתי את התפקיד הראשי ששינה את חיי”, סיפר לי בראיון ב־2016.
“התחילו לצלם אותי לכל מיני כתבות שער, והמחזמר היה פרובוקטיבי אז זה תרם לבאזז שנוצר סביבי ומעריצים ומעריצות התחילו לרדוף אחריי ולזהות אותי ברחוב. פתאום הרגשתי שמשהו קורה פה, ואני מה הייתי? ילד תמים שרק רוצה לשיר ולעשות מוזיקה. בהופעות נערות התעלפו כששרתי את ‘תנו לשמש יד’ או ‘יש לי חיים’”.
הפופולריות זיכתה אותו בתואר “שחקן השנה”, אבל פיק רצה יותר, ובשנת 1971 חבר ללהקת "הצ’רצ’ילים" והקליט את תקליטון הבכורה שלו שכלל שני שירים ראשונים שהלחין: “שני תפוחים” שכתב אהוד מנור ו”אני הולך לאן שאן” שכתב יהונתן גפן. “שרתי אז מהאף כי עוד הייתי בתחילת הדרך ולא הייתי מורגל לזה אבל בהמשך כבר למדתי איך לשיר טוב”, סיפר לי בחיוך בראיון ב־2018. “חברת התקליטים ‘סי בי אס’ פנתה אליי שאוציא תקליט אז לקחתי שירים שכבר ישבו אצלי ועבדתי עם פזמונאים כמו יהונתן גפן ואהוד מנור מתוך מטרה ליצור רוק מתקדם, זה בהתחלה לא התקבל ברדיו אבל כמה שירים מהתקליט הפכו ללהיטים – ‘שני תפוחים’, ‘אין מדינה לאהבה’ ו’זוהי הדרך שלי’, שיר הנושא מהאלבום שגם צילמתי לו קליפ. זה היה הקליפ הראשון שלי. המבקרים חשבו שזה אלבום פרוע ואוונגרדי מדי אבל אני חושב שהקדמתי את זמני”.
למרות הכוכבות הגדולה, פיק התקשה בתחילה לזכות להערכה הראויה: בתחילת דרכו, בהופעותיו במועדונים ובדיסקוטקים, סיפר לא פעם כי הקהל לא קיבל אותו היטב. "הקהל ציפה לשמוע שירי פופ מתקתקים ופתאום באתי עם שירי רוק כבד, זה משהו שלא ידעו לאכול אותו", אמר לי בראיון. "זכורה לי הופעה בחולון, במועדון, שהקהל ציפה למוזיקה יוונית ופתאום שמע אותי שר 'שני תפוחים' ובמילים עדינות לא קיבל את זה כל כך יפה".
דרכו למיינסטרים באותן שנים, הייתה במידה רבה דרך אמנים פופולריים להם כתב שירים, בהם יהורם גאון, אסתר עופרים, אושיק לוי, חוה אלברשטיין, עדנה לב ואילנה רובינא. "ניסיתי להציע שירים גם לאריק איינשטיין אבל הוא לא התחבר למוזיקה שלי וזה משהו שהתחרטתי שלא עשיתי בחיי", אמר לי פעם בראיון. "התקשו לראות אותי כמוזיקאי רציני אלא תפסו אותי כפרובוקטור מ'שיער'. עבדתי קשה מאוד כדי להתנער מהתדמית הזו והמהפך קרה כשהלחנתי את 'נאסף תשרי' של נתן יונתן. נתן ואני הספקנו לאהוב את מה שעשינו יחד. כיף להיות שותף לכזה שיר. הכתיבה לקחה די מהר. זה היה השיר ששם אותי באמת על המפה וזכיתי בו בפעם הראשונה באותה שנה בתואר 'זמר השנה' והשיר זכה כ'שיר השנה' בשנה לאחר מכן".
בשנת 73’ קיבל הצעה מעבר לים. “זה עד היום אחד הפספוסים הגדולים בקריירה”, סיפר לי לפני כמה חודשים. “נסעתי לארצות הברית והקלטתי עם להקת ‘הגוד ראטס’ האמריקאית כמה שירי רוק בינלאומיים, אבל אז פרצה מלחמת יום הכיפורים והלב שלי אמר לי שאני צריך להופיע בארץ בפני חיילים, אז עזבתי הכל, גם את החלום האמריקאי שהיה בידיי, וחזרתי כי אני קודם כל ישראלי לפני שאני אמן מצליח”.
לאורך שנות ה־70 ביסס פיק את מעמדו כאייקון פופ מהפכן ופורץ דרך כששילב בין מוזיקת רוקנרול ודיסקו עם אלמנטים קלאסיים ויצר סגנון משל עצמו ולהיטי ענק כמו “שושנת פלאים”, “אני אוהב אותך לאה”, “אהבה בסוף הקיץ”, “הרקדן האוטומטי”, “דמדומים” וכמובן האלבום שמיצב אותו כאליל הגדול ביותר במדינה – “מוסיקה”, שיצא בשנת 1978 והפך לרב מכר בשל יצירות כמו “מרי לו”, “מעלה מעלה”, “נאסף תשרי”, “לא אני הוא האיש” ועוד. האלבום זכה בתואר "אלבום השנה" ופיק זכה ארבע פעמים ברצף בתואר "זמר השנה" בשנים 1977-1980. "היו לי שומרי ראש צמודים, לימוזינות, משטרה שליוותה אותי בכל צעד", אמר לי.
הלבוש הצבעוני, האיפור, הריקודים על הבמה והשואו הבינלאומי והבלתי שגרתי הפכו אותו לאחד מחלוצי הפרפורמנס והפופ בישראל. במקביל יצר את פסקול הסרט “שלאגר” שהפך את עפרה חזה לכוכבת עם “שיר הפרחה”, לפסקול “דיזנגוף 99” את “מסיבת יום שישי” ו”לגור איתו” שהפך את ריקי גל לכוכבת.
בשנים ההן הפך פיק, שזכה בתארים “זמר השנה” ו”מלחין השנה”, לאליל. זה בא לידי ביטוי בהערצה מטורפת. “הרגשתי שאני מינימום מנגן ב’ביטלס’”, סיפר לי בראיון ב־2016. “לא יכולתי לצאת מהבית בלי שמעריצים יחכו לי שם. אחרי הופעות היו צריכים להבריח אותי ברכב מילוט של אמבולנס כדי לבלבל את המעריצים. קרעו לי את הבגדים והטלפון צלצל נון סטופ. הייתי צריך להחליף מספר כל חודש. זו הייתה תקופה מסחררת”.
אבל הנסיקה נעצרה בשנות ה־80, עשור שבמהלכו אומנם המשיך לכתוב וליצור להיטים (למשל: “הסבון בכה מאוד” שביצע בפסטיבל שירי הילדים, “יד ביד” ו”גבריאל” לעפרה חזה ו”אלף נשיקות” ליהורם גאון), אך התקשה לשחזר את ההצלחה. “זו הייתה תקופה נוראה עבורי וזה קרה בהדרגתיות, פתאום מכירות התקליטים דעכו ברמה דרסטית, ההופעות התרוקנו”, סיפר לי בראיון ב־2016. “אני זוכר הופעות באולמות של 100 איש שבאו 50 ואפילו פחות. זה היה שפל גדול. זו כאפה שאתה מקבל באמצע החיים, ואתה צריך להתמודד איתה. אז השתדלתי להתמקד בעשייה מוזיקלית, בלשחק כדורגל (פיק שיחק בצעירותו בהפועל יהוד) ולהתנדב במשטרה. אהבתי לעזור לאנשים. איכשהו התגלגלתי עם זה”.
החזרה שלו לקדמת הבמה התרחשה בניינטיז, בעקבות שיתוף פעולה מוצלח עם להקת “נושאי המגבעת”, הופעת אורח ב”קומדי סטור” ולהיטים שיצר לעצמו (“ארטיק קרטיב”) ולאחרים, בהם “אני לא יכולה בלעדיך” שהלחין ב־94’ עבור דנה אינטרנשיונל.
הקאמבק הושלם בשנת 1998, כשהשיר "דיווה" שהלחין פיק וכתב יואב גינאי עבור דנה אינטרנשיונל, זכה באותה שנה במקום הראשון באירוויזיון והפך אותו למלחין פופולרי בעל שם בינלאומי. “לכתוב שיר לאירוויזיון זאת מלאכת מחשבת. צריך לקרוא את המפה המוזיקלית וצריך לדעת בדיוק את כל האלמנטים להצליח בשוק הבינלאומי. אני הצלחתי לפצח את זה וההוכחה היא ‘דיווה’ שזה, בצניעות אומר, אחד משירי האירוויזיון הטובים בכל הזמנים”, סיפר לי ב־2018. “המילים של יואב התמזגו היטב עם הקול של דנה והכל היה פה מושלם. זה אחד הפסגות הגדולות בחיי וזה בישר, עבורי, שאני עדיין שווה ועדיין יש לי את זה”.
אחרי “דיווה” פיק שב למעמד של אייקון תרבות: הופעותיו מילאו אולמות וקיסריות, הוא שפט ב”כוכב נולד”, קיבל תכנית ריאליטי מצליחה משלו (“המאסטרו”), השתתף ב”גולסטאר” והמשיך ליצור להיטי ענק כמו “הלב” ו”נשמתי” למאיה בוסקילה ו”לפעמים חלומות מתגשמים” לפיינליסטים של “כוכב נולד”.
אבל הכל נעצר בערב יום העצמאות של 2018, כשבמהלך טיסה מלונדון לישראל חש ברע. המטוס נחת נחיתת חירום בווינה, בה אושפז צביקה בבית חולים מקומי, שם הסתבר כי עבר אירוע מוחי. במשך שנה שלמה של שיקום ולימודי שפה פיק לא ויתר, וב־2019 שב והופיע בפסטיגל. “זו הייתה תקופה קשה, אבל אתה מכיר אותי, אני אף פעם לא מוותר וקושי לא מהווה מכשול בעיניי”, אמר לי כשביקרתי אותו בביתו בתקופת השיקום. “אני מלמד את עצמי מחדש לדבר, מתרגל נגינה ולאט־לאט מקווה לחזור. אני עובד קשה על זה, כמעט כל היום, ואני בטוח שאחזור לבמה. אני לא מכיר אחרת”.
למעשה, עד אותה שיחה אחרונה שקיימנו לפני כמה ימים, פיק היה משוכנע כי ישוב לבמה. זאת, אחרי שביטל פעמיים את סיבוב הופעותיו המתוכנן והסביר לי כי הביטולים היו בשל בעיות טכניות וחוסר כימיה עם הנגנים. הוא אף רצה להשמיע לי את האלבום החדש שתכנן להוציא, אלבום שהסתבר להיות האחרון.
אבא במשרה מלאה
אי אפשר לספר על הקריירה של פיק בלי לעסוק בחיי המשפחה שלו, שכן הוא לא ירד ממדורי הרכילות עוד מגיל 19, אז יצא עם תיכוניסטית בת 16 בשם חנה לסלאו. בשנת 1975 נישא למירית שם אור, הפזמונאית שכתבה את מילות מרבית שיריו. כעבור 20 שנה הזוג התגרש אך שמר על יחסי עבודה. לשניים נולדו שלושה ילדים משותפים: בנלי (רופא) והאחיות שרונה ודניאלה פיק, שאף הקימו בזמנו את הצמד “האחיות פיק”.
לפני ארבע שנים עלתה משפחת פיק שוב לכותרות, כשבתו דניאלה נישאה לבמאי האמריקאי קוונטין טרנטינו. “כשדניאלה סיפרה לי על האירוסים אמרתי לה ‘מזל טוב’ ובכלל התרגשתי מאוד שקוונטין הצטרף למשפחה שלנו”, סיפר לי בראיון ל”מעריב” ב־2017.
בשנת 2004 החל מערכת יחסים עם מעצבת האופנה שירה מנור, הצעירה ממנו ב־36 שנים. לזוג נולדו שני בנים, תים וניל. ממנור נפרד בשנה שעברה. “הם שומרים אותי צעיר”, סיפר לי בביקורי האחרון בביתו לאחרונה. “אני אבא במשרה מלאה. אנחנו משחקים ואני עושה הכל בשבילם. יש להם תפקיד חשוב ברצון שלי להחלים מהר כדי להיות אבא פול טיים. בכלל, זכיתי בילדים ובמשפחה שלי ובכלל בחיים שלי”.