היו לו שירים איקוניים יותר - "מעלה מעלה", "מרי לו", "אהבה בסוף הקיץ", "דיווה" בוודאי - אבל אין שיר שזיקק באופן מושלם כל כך את ההוויה של צביקה פיק כמו "הרקדן האוטומטי", שביצע לצד רותי נבון. זו חגיגה לאוזניים: התופים מדברים עם הגיטרות, מחיאות הכפיים עם כלי הנשיפה, הפתיחה האהובה והזעקה שבסוף הפזמון, וכמובן המילים של מירית שם אור, שחוגגים את הרגע.

"את המנגינה הוא חי, גופו מחושמל - בתוכו הלב פועם בקצב קצב. עוד ריקוד אחד ודי נפסק החשמל, הרקדן נשאר דומם כמו אבן, אבן", שרו פיק ונבון. היום, עם לכתו של פיק בן ה-72 לעולמו, דמם הרקדן בפעם האחרונה, והשיר הזה, כמו אינספור השירים האהובים שהשאיר אחריו "המאסטרו", הפך לאנדרטת פופ מסוגננת.

לא הייתה במוזיקה הישראלית עוד דמות כמו צביקה פיק, בכל מובניה של המילה דמות, ומכל צדדיה. מצד אחד, פיק היה מלחין פופ נפלא ופורה מאוד, שלאורך עשורים העיף להיט אחר להיט. אין עוד איש שהותיר כמוהו חותם כל כך גדול על הפופ הישראלי בשנות ה-70, ה-80 וה-90, חותם שמקיף מעבר למורשת הפרטית שלו גם להיטי ענק של שמות כמו עפרה חזה, ריקי גל, דנה אינטרנשיונל, יהורם גאון, שרי ורותי נבון.

אבל אלה רק הועצמו על ידי הפרסונה - הגנדרנות, האיפור, השיער הארוך, האסתטיקה של הגלאם שייבא לישראל לפני כולם; סגנון הדיבור והשירה הכל-כך אופייניים, עד כדי כך שכל ישראלי בדורות הרלוונטיים יכול היה לחקות אותם; וכמובן הרעב - אפילו שנהנה מפירות הנוסטלגיה של הקהל לשיריו הישנים, גם אחרי עשרות שנים, תמיד אותו חלום עמד לנגד עיניו: חזרה לפסגה עם להיט חדש. כשדיברתי איתו לפני עשר שנים לרגל צאתו של סינגל חדש שהוציא אז, הוא ממש כעס עליי - אולי בצדק - על ששאלתי אותו גם על העבר, וסירב לכל מחשבה של סיכום.

"כשאתה קם בבוקר אתה מסתכל ועושה סיכומים? אתה קם ועושה את מה שיש לך לעשות באותו יום. הדבר הזה הוא לא מה שחשוב. כל הפרסים, כל הכיבודים זה סבבה, זה משהו שקיים, שאתה מרגיש אותו ברחוב 24 שעות ביום", אמר לי אז, "אבל אלה לא העיסוקים שלי כבן אדם וכאמן. אני עסוק בעשייה היומיומית, זה הדבר היחיד שמעניין אותי". הגישה הזאת ליוותה אותו לאורך העליות והמורדות הגדולות בקריירה שלו, וגם אחרי האירוע המוחי שעבר לפני ארבע שנים, הוא עוד קיווה לקאמבק - מילה שבעצמה הפכה לנרדפת לשמו של צביקה פיק.

פיק פרץ לתודעה כשחקן בגרסה העברית של המחזמר "שיער", אבל להבדיל מגיבורי המחזמר הוא לא נחשב כמוזיקאי מרדן. כמעט להפך: הוא ייצג בעיני רבים את האמצע של אמצע הדרך, זמר עם נטייה למתקתקות וקיטש, שסמלו המסחרי הוא קול רוטט. האמת כמובן יותר מורכבת: פיק היה פורץ דרך בעצם ההופעה האקסטרווגנטית שלו, בהפיכתו לכוכב פופ שלא היה כמוהו לפניו, ובהחלט היה גם חלוץ מוזיקלי, שחקן מרכזי מאוד בראשית ימיו של הפופ הישראלי ובעיצוב הצליל הישראלי כולו לאורך שני דורות. ממרחק הזמן, ומול ערימת השירים הבלתי נגמרת, קל הרבה יותר להעריך את ההישגים הענקיים שקצר.

מעל הכול, מה שמאפיין את התרומה האדירה שלו לתרבות הישראלית היא נקודת המבט הייחודית של השירים שלו, הפופית במפגיע, הזרה כל כך לממסד הישראלי של אז: בתוך ארץ רצינית כל כך, הוא הציג חגיגה של נעורים, של אהבה, של מוזיקה - כמובן בשיתוף פעולה הדוק עם אשתו לשעבר, הפזמונאית מירית שם אור, זוכת פרס אקו"ם על מפעל חיים בזכות עצמה. לא זאת בלבד: פיק זגזג בין הגבוה והנמוך ובין כמה ז'אנרים, והצליח בכולם: הוא כתב באותן ידיים שירים לאירוויזיון ("דיווה", "נדליק ביחד נר") ולחנים לנתן יונתן ואלכסנדר פן ("נאסף תשרי", "לא אני הוא האיש"), שירים מתוך סרטים ("שיר הפריחה", לדוגמה) ושירי ילדים ("הסבון בכה מאוד").

אבל גם אם היו מי שעיקמו את האף לעומתו, אהבת הקהל לפיק ניצחה, והוא נותר אהוב ומחובק גם כשמוזיקאים רבים אחרים נעלמו מעל פני השטח. בזמן אמת, ושוב עם חזרתו לאור הזרקורים בשנות ה-90 ושנות ה-2000, הקהל שתה את השירים האלה באהבה רבה, והם הפכו לקלאסיקות ישראליות לכל דבר. המורשת הזאת עזרה גם לגדל את הבאים בתור: כל אמן פופ שצמח כאן אחריו, מאדם ומאיה בוסקילה, דרך אביב גפן ועד נועה קירל ומרגי, עומדים על כתפי כל השירים והמנגינות שלו. ככה זה, העולם שייך תמיד לכוכבים הצעירים.

פיק הספיק לראות את כל זה קורה, וזכה בשנים האחרונות לשלל מחוות וכיבודים. הוא קיווה עוד לשוב לבמות בעתיד הקרוב ולהופיע, אך לא זכה לכך. נפסק החשמל, הרקדן האוטומטי דמם.